בין אהבה לתשוקה

אגלה לכם שלושה סודות, ואתחיל בסוד שאתם חושבים שאתם כבר יודעים.

אתם מלאים ברצונות, בהשתוקקויות, והן בסך הכול תחליפים לאהבה.

אני אומר שאתם "חושבים שאתם כבר יודעים", כי זה בוודאי נשמע לכם כמו קלישאה מהדהדת. באמת? אז למה אתם נאבקים עם שני הדברים האלה? אני חושב שאם וכאשר תבינו את הקשר בין אהבה והשתוקקות, כאשר תראו ותבינו אותו במלוא אמיתותו, במלוא יופיו ובמלוא החסד האינסופי שבו, לעולם לא תוכלו עוד להמשיך לחיות באותו האופן.

בחיים האלו, בחיינו המודרניים, בעידן הזה, אנחנו מבלבלים בין אהבה ובין השתוקקות. האין זאת? אנחנו אומרים: "אני אוהב את זה! לא הייתי יכול לחיות בלי הדבר הזה!" ומה שאנחנו מתכוונים למעשה הוא שהדבר מקל מעט על ההשתוקקות שלנו. ואנחנו נוהגים כך גם כלפי בני אדם, נכון? אנחנו חושבים: "אני משתוקק לאדם הזה, אני בוודאי אוהב אותו". ואז אנחנו חווים את האמת ביחס לאדם, ביחס לשכלו, גופו, לבו, והאהבה פשוט אינה ניצתת, אינה קמה ועולה ומכה בנו כמכת ברק או עוטפת אותנו בהדהודים של רעמים. ואז אנחנו תקועים ב"מערכת יחסים קלוקלת".

מדוע?

אהבה אינה תשוקה. שוב. אתם חושבים שאתם "יודעים" את זה. אבל עצם המחשבה הזאת מוכיחה שאינכם יודעים באמת. עוד נחזור לזה. אבל קודם, בואו נבדיל בין השתיים.

תשוקה היא תחליף לאהבה. תגידו את זה יחד איתי. לספק תשוקה ולמלא רצון יכול לעמעם את הכאב לזמן מה. אבל התשוקה לעולם לא תעשה יותר מכך. הכאב נובע ממחסור באהבה. לא מכך ש"לא אוהבים אותנו מספיק". אלא מכך שאנו עצמנו איננו אהבה במידה מספקת.

למה אני מתכוון בביטוי המוזר הזה "להיות אהבה"? אני מתכוון שאהבה אינה רק פעולה או רגע או אף אחת מהדיכוטומיות המערביות הללו, בשום אופן. אהבה היא דרך קיום, היא הוויה. אם תרצו, היא גישה, נטייה מוקדמת, עמדה כלפי החיים עצמם. האהבה אומרת: אני בכל דבר, וכל דבר הוא בי, ולכן כל נזק שאני עושה, אני עושה אותו לעצמי בלבד. אבל אני סוטה מעט מן הנושא. בואו נחזור לעיקר.

כל התשוקות שלכם הן לא יותר מתחליפים לצורך העמוק ביותר של כולם, שהוא אהבה. אתם מרגישים כעס, פגיעה, קנאה, פחד, חרדה. כל אלו הם דרכים לומר: חסרה פה אהבה. אתם הולכים וקונים דברים, עושים דברים, משיגים דברים, הופכים לבעלים של דברים, אתם צוברים דברים, כובשים דברים והופכים אותם לשלכם. עד מהרה, הדברים הללו מזוהים עם המטרה שלכם, עם הערך שלכם, עם המשמעות שלכם. אז אתם צריכים עוד ועוד מהם כדי להרגיש שאתם בכלל שווים משהו. ואיפשהו בתוך כל זה, החיים חלפו על פניכם. מה קרה? בלבלתם בין אהבה ותשוקה. עמעמתם את הכאב שנגרם בשל היעדר אהבה על ידי כך שפגשתם את התשוקה. אבל התשוקות שלכם לא היו מלכתחילה אלא תחליפים לצורך באהבה.

"צורך באהבה". זוהי דרך עלובה לנסח זאת. אם אני אומר "יש לך צורך באהבה", אתם תחשבו שאני אומר שכל אדם צריך שיאהבו אותו עד כלות, שכל אחד צריך מין, שכל אחד צריך שיעריכו אותו וכן הלאה. אכן כן, אין בכך שום רע, אבל זה לא העניין, זאת לא המטרה, וזה לא מה שממלא את הצורך באהבה. "הצורך באהבה" הוא שוב, דרך מערבית נוקשה לפשט מדי וגם לסבך מדי אמת יפהפייה.

אתם כאן, בחיים הזעירים הללו, בעולם הגדול הזה, ביקום הבודד הזה, לבד תחת הכוכבים. ועם זאת, אתם צריכים להחזיק את הכול בידיכם, איכשהו. זהו מחיר החיים, לא?

איכשהו, עליכם לקחת את חומרי הגלם של הקיום, כל רגע, כל שבריר של רגע, ולהתמסר לו. בלי שבלבכם יבער ולו גרם אחד של קינאה, חמדנות, פחד או שנאה. האש שבתוככם צריכה לבעור, ללהוט בלובן של חסד. לא בגוון אדום של כעס. עד כמה אתם מסוגלים לעשות זאת באורח טהור? כיצד אתם יכולים באמת לעשות זאת?

"הצורך באהבה" הוא הצורך באחדות, בלהיות לאחד. אתם יכולים לחוות אחדות בדרכים רבות. נכנסתי לבית קפה היום, ראיתי אם עם שני תאומים שזה עתה נולדו. כמה קטנים, כמה יפים, כמה אינסופיים. אתם יכולים לצאת להליכה בחוף הים. אם יכולים לשבת מול השקיעה. אתם יכולים להביט בגינה שלכם צומחת.

הנה הסוד השני שלי.

לא ממש משנה מה תעשו. אין פה אפילו שיקול של "כל עוד זה לא פוגע באף אחד". כשאהבה אמיתית נוכחת, נזק אינו נוכח. מה שחשוב הוא איך אתם עושים את מה שאתם עושים.

יש שתי דרכים לגשת לכל מעשה בחיים הללו.

אתם יכולים ללכת על חוף הים כחופשה מסוגננת שמפגינה את עליונותכם על עמיתיכם. זוהי תשוקה, לא אהבה. ואתם יכולים ללכת על חוף הים ברגליים יחפות ולהתאחד עם האוקיינוס. זוהי אהבה, לא תשוקה. אתם יכולים לשבת מול השקיעה בדירת הפנטהאוז שלכם ולהרהר בכל החפצים הנהדרים שיש לכם. זוהי תשוקה, לא אהבה. ואתם יכולים לשבת בדירת הפנטהאוז שלכם ולשכוח מדוע בכלל נזקקתם לה. זוהי אהבה, לא תשוקה.

אתם יכולים להיות עם אדם אחר ולחוש צורך לשקוע בתוכו, להתפרק בזרועותיו, רק כיוון שכולם רוצים את האדם הזה. זוהי תשוקה, לא אהבה. ואתם יכולים להיות עם אדם ולשקוע בתוכו ולהתפרק בזרועותיו כי אין ביקום הזה שום דבר יפה ואמיתי כל כך. זוהי אהבה, לא תשוקה.

שתי דרכים.

והנה הסוד השלישי שלי.

שתי הדרכים מובילות אותנו הביתה.

אם תבחרו בתשוקה על פני אהבה, גם אז תגיעו הביתה. אלא שמסע ייקח לכם זמן רב יותר, הדרך שלכם תהיה קשה יותר, פוצעת יותר, מפותלת יותר, מבלבלת ובודדה. יום אחד תראו שלמלא את הכיסים בחפצים לעולם לא ימלא את לבכם אלא רק יכביד עליכם בדרך הביתה.

גם אז לא תוגלו מן החסד. איש מאיתנו אינו מוגלה מהחסד. ואין דרך שגויה. כל דרך מובילה אותנו הביתה. ומה הוא המקום שאנו מכנים בשם "בית"?

המקום הזה הוא אהבה, נכון?

זהו העניין.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: זוג, תשוקה, אהבה. תצלום: ג'ייק דייויס, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על בין אהבה לתשוקה

02
אלקין בא מן הים

הרי אני קורא באלכסון; אני קונה מוצר life-style, לא קורא לרכישת השכלה. אני רוצה שתהיו השמן הארומטי בספא, הפרודוקט באמבטיית הקצף, החלוק המעוטר זהב. זה לא הרבה לבקש; זה בוודאי פחות לבקש...
מעט החן שעשוי היה להתלוות לטקסט, אילולא היה חלול כמו צינור ברונזה, כולו מהתרגום העברי שכתוב בעברית חצי-מתורבתת. הצצתי על המקור האנגלי, נשמע כמו יאיר לפיד רכוב על קייסי נייסטאט. אולי צריך להגיד בזכות המתרגם, שהוא שיווה לחיבור שמחברו מגדיר את עצמו בתור "קוואצ'ר, מאהב, ערפד" בדף הבית שלו, משהו מהנימה של טקסט צרפתי פופ-אקזיסטנציאלי כזה, אפוף ניחוח אפייה בחמאה, כמו הבבל"ט של אלן דה-בוטון. אבל זה פשוט בגלל שהעברית בפיו לא לגמרי עבשה. מעבר לזה, רבאק, אתם לא חושבים שהקורא הממוצע שלכם מספיק רפלקטיבי כדי להיגעל מניו-אייג'?

נניח לפילוסופיה ולויכוחים דיאלקטיים. הרעיונות דרדקיים ומטומטמים, ואין דרדק מספיק מטומטם שייקח אותם ברצינות. אני לא רוצה לגעור בכותב מעלי, כי ניכר שלא ממש איכפת לו ממה שכתוב, והוא סתם השתמש בזה כהזדמנות לללהג על עצמו. זכותו, כולנו טרודים בעניינים אחרים. אך גם אם הוא היה חושב שהוא קורא פה את קאנט הבא, לא על זה הייתי מתווכח איתו, אלא כמה ג'סטות כמו-כתיות בסגנון הכתיבה, שנראות לי מסוכנות בהרבה מפרטיה של איזו הגות מפוקפקת.
שמתם לב פעם שהמחברים שנראה שמאמצים איזו אג'נדה רוחנית טרנספורמטיבית - במטרה לזעזע את מוסדות חיינו ולהפציע, בכוח, מבין ההריסות, איזו קרן אור של אותנטיות - תמיד מנסחים את עצמם בדרך שהיא בו-זמנית מאוד אדנותיות ומאוד סולידרית?
שימו עין על שלוש מילים: אני, אתם ואנחנו.
"אני" אגלה לכם סודות כמוסים, צפונים בעומק תודעתי הנאורה, בלעדיים, כדרכם של סודות. רק דחיפת רצוני הטוב תשיאני לגלותם. גילוי הסודות הוא חוויה אקסקלוסיבית, שלכם ושלי, בה אתם תופיעו בתור הצד המסופק, אני בתור הצד המספק. בסוף התהליך אולי תהיו שווים אלי, שכבר יודע את הסודות. ניכר, שאילולא היה בסודות האלה איזה יתרון בלעדי להם, לא הייתי כל-כך זחוח, ולא הייתי צריך כל הזמן לשוב ולהזכיר את עצמי, את המעמד, ואת עמדתכם כשומעים ("הסוד הראשון, הסוד השני... אני אומר... תגידו את זה איתי... למה אני מתכוון בביטוי המוזר הזה...") אז יש לי איזה עודף ניכר עליכם ברוח, שרק אני יכול לגשר עליו. כאמור, בסוף תעשו את כברת הדרך שתאפשר להשתוות אלי, אבל תוכלו להתקרב לכך רק לכשתשכירו בפחיתותכם, ותכירו בי כאידאל.
"אתם" חשבתם שאתם ידעתם, אבל לא ידעתם. אתם חושבים שזו קלישאה, אבל זה לא. אתם חושבים שאתם אוהבים, אבל אתם משתוקקים, או להיפך. אתם עושים כל מיני דברים כדי שייקרה לכם איזה יתרון קטנטן, כמו ללכת בטיילת עם תיק לואי ויטון, אבל זה כלום לעומת הסודות שאני יודע ואוכל לגלות לכם. אתם לא באמת אוהבים, ואהבה היא הכל; משמע, אתם לא באמת אותנטיים. אני יודע את זה, אז אני ממילא אותנטי.
אבל לפתע, באיזה היפוך יסודות אלכימי, "אתם" ו"אני" נהיים "אנחנו". "אנחנו" חיים בעולם מנוכר, אנחנו משתמשים במילים בלי להבין אותן עד תום, אנחנו מבלבלים בין אהבה לתשוקה, אותנטיות לסיפוק מיידי, אמת ושקר; פתאום, אלה "אנחנו", לא "אתם", שאחראים לכל זה. קורבנות של הנסיבות שראויים לסימפתיה, לא הליצנים השטחיים ריקי-הפדחת מקודם.
אבל אנחנו, גוף ראשון רבים, כולל גם את אני, גוף ראשון יחיד, לא כן? אז מה קרה? לפני רגע "אני" לא רצה שום קשר עם "אתם", עכשיו הוא פתאום מגודד אותם ביחד והופך אותם ל"אנחנו". מה קרה? באיזו זכות, אחרי שלאורך המסכת הזו כולה אין "אני" אלא מתפאר בעליונותו על "אתם", הוא קופץ לדבר לתוך ומתמזג ל"אנחנו" הזה, ומדבר בשמנו, או עד לפני רגע, בשמכם?
המעבר נועד להיות בלתי-מוחש, מרפרף - כאילו שאין שום בעיה במעבר הזה בין גופים דיקדוקיים. רבי-האמן של סגנון הכתיבה הניו-אייג'י מומחים בזה; אתה לא רואה את התפרים הגסים כמו פה. נשמר במומחיות איזשהו טאקט שהופך את הקפיצה בין אתם לאנחנו קלילה. אבל הניסיון לעשות כאלה מעברים גם יכול לשרת משהו עמוק - ככה אפשר ליהנות מכל היתרונות של לדבר בגוף ראשון יחיד ובגוף ראשון רבים. "אני" יכול להיות אריסטוקרט של הרוח, נטול עכבות, בז לקטנות; "אנחנו" יכולים להיות שותפים לסבל, לרגשות, לניסיון. הכותב, ייקרא עליו "אני" או "אנחנו", יוכל לנכס לעצמו את שני סוגי האותוריטה באופן בלתי-מורגש.
אבל אתם יודעים מה? תגידו לי אתם אם זה מסוכן או לא. אני רוצה להזכיר נקודה נוספת, קשורה לזו.
אם אתה רוצה להבטיח סולידריות, מתישהו תצטרך לספק את הסחורה. כאן אני מציע לקבוע דרגות בתוך הניו-אייג', ע"פ הקריטריון הבא: אם אתה יותר קונסיסטנטי באבטחת סולידריות, אתה יותר רציני, וככזה יותר מטרד; אם אתה פחות קונסיסטנטי, אף אחד לא יוכל לקחת אותך ברצינות. כהני ניו-אייג' למיניהם מבטיחים שהסולידריות תושג עם הארה - היא ניזונה מהדימוי האוטופי של השותפות האקסקלוסיבית העתידה להיווצר עם מסירת הסודות, וההתפתחויות התודעתיות המתלוות אליה.
השאמאנים, הסטלנים הכבדים, יודעים לתת תמונה יותר מושכת של ההארה והסולידריות - הם מוציאים אותך לטבע, מחזיקים ידיים, מזמינים אותך למעגלי מתופפים, גורמים לאקסטזה להיראות סמוכה ובטוחה. מה יעשה קווצ'ר, שתפקידו לקחת את המודל הזה, ולהדק אותו לאורח החיים הדשן, משפחתי, מרובע, משרדי, של בורגני הצווארון-לבן? במה יש לו להסתתר מלבד רטוריקה פומפוזית? ואיך אנחנו לא נצקצק בלשוננו כשנראה איך הוא עובר על אותם נימוסים שבשתיקה, לפיהם כולם יודעים - הוא ואנחנו - שהוא לא יכול ליסוק לכאלה גבהים בלי שניפול ונפצפץ את התחת שלנו משל היה שקית מלאה חרא?

מצד שני, מי אני שאשבור מטה לחמו של אדם?