בין שברי המציאות

מדי פעם אנו נתקפים במערבולות של חוסר ודאות, בהן האדמה נשמטת מתחת לרגלינו, ונראה שדבר אינו בטוח או יציב. משברים כגון אלו נתפשים לרוב כהפרעה המערערת את חיינו השלווים יחסית, או כגזרה משמיים, אך עם הזמן התבקשנו לנסות ולראות כיצד מצבים שליליים יכולים להוות גם מקור ופוטנציאל לצמיחה. משבר, נאמר לנו בעת צרה, הוא אומנם אירוע קשה ומצער, אך ניתן ורצוי ללמוד ממנו, להתחשל ולהמשיך הלאה. כעת ברצוני לטעון כי גם תפישה משוכללת זו אינה ממצה את המשמעות העמוקה יותר של המושג, וכי במובנה הרחב יותר, המציאות עצמה היא משבר.

בדיחה ישנה מספרת על אלברט איינשטיין, אשר עם מותו הגיע לשערי גן עדן, ושם פגש את אלוהים. 'אלוהים', אמר איינשטיין, 'כל חיי שקדתי על הבנת החוקים על-פיהם יצרת את היקום, על הבנת הנוסחה בה השתמשת. אנא, ספר לי מהו המודל שלך?' אלוהים חייך ואמר 'הו, כמובן, אין בעיה'. הוא ניגש ללוח גדול, ובמשך כמה דקות רשם נוסחה ארוכה ומורכבת. 'הנה', אמר אלוהים, 'זוהי הנוסחה'. איינשטיין הסקרן הביט בלוח, ואז ניגש אליו בהססנות. 'סליחה אלוהים, איני מתכוון להיות גס רוח, אך אני חושב שנפלה טעות בתחילת הנוסחה, ונראה כי היא חוזרת על עצמה לאורך כל הדרך'. 'בדיוק', אמר אלוהים.

בבדיחה אנו רואים כי הטעויות, והמשברים שהן מביאות עמן, כבר טבועים במציאות. עדות נוספת לכך ניתן למצוא גם בהשתחלותה של ההלצה לתוך השפה עצמה. פעמים רבות מציינים הבריות כי המילה 'משבר' בסינית נכתבת בצירופן של שתי סימניות שונות: 'סכנה' ו'הזדמנות'. בפועל, הפירוש הינו מעט רחב יותר, כאשר המילה ווי-ג'י 危机, מורכבת הן מהסימנית שמשמעה 'סכנה', 'לא בטוח', 'לא במקום', 'תלוי בגורל', והן מהסימנית שמשמעה 'הזדמנות', אך במובן של 'נקודה קריטית לפעולה'. כלומר, משבר הוא מצב בו דברים אינם בטוחים, הכול עומד, רופף, על חוט השערה, ועקב כך מדובר בזמן קריטי בו יש להחליט ולפעול.

באופן דומה אנו מוצאים באנגלית את המילה Crisis, שמקורה ביוונית (Krisis, החלטה). גם כאן מדובר בקושי, צרה או סכנה, אך בנוסף שימשה המילה גם לתיאור הזמן בו החלטה קשה או חשובה מתבצעת, ובעיקר לציון נקודת המפנה של מחלה בה מתרחש שינוי חשוב, לטובה או לרעה – אם למוות אם להבראה.

בענייני חיים ומוות, גם לעברית יש מה לתרום בפירוש המילה 'משבר'. במלכים ב' אנו מוצאים את חזקיהו אומר כי "יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה (י"ט, ג'). כאן מדובר על פּי הרחם אותו יש לשבור, כנקודת המעבר המסוכנת של העובר מבטן האישה לאוויר העולם. במשנה, לעומת זאת, אנו נתקלים באישה אשר "ישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד" (מסכת ערכין א', ד). כלומר, כעת המשבר הוא המקום בו כורעת האישה ללדת, בו החיים עצמם ממתינים להכרעה, כרוכים בחוסר ודאות, וכן באפשרות. בימי הביניים, ה'משבר' כבר מהווה כלי מלחמה, המשמש למיטוט חומות העיר, ובימנו, חידשה האקדמיה את המילה מִשְׁבָּר, המופיעה בתהילים צ"ג, ומשמעה גל המתקרב לחוף עד לנקודה בה הוא מאבד את יציבותו, נשבר והופך לקצף.

נראה אפוא כי המושג 'משבר' אינו מתאר רק תקופה קשה בחיים או אירוע טרגי שקשה להתמודד עמו, אלא מצב ביניים בו אנו נמצאים בנקודת המעבר עצמה, בין חיים למוות, בין שמחה לצרה, בין יציבות להתמוטטות ובין ודאות לחוסר ביטחון. ואומנם ניתן לחשוב כי רגעים שכאלו הינם ספורים, מעין תיבול כאוטי לחיים יציבים וברורים, אך במחשבה נוספת עולה התהייה 'האם ישנו רגע בחיים שאינו כזה?' שכן כל נקודה בזמן הינה הרת גורל – מובילה בהכרח לכל הנקודות אחריה; כל החלטה היא קריטית מעצם טבעה – מעבירה אותנו ממה שהיה למה שיהיה; כל חוויה מודעת הינה ניצוץ שביר ועדין, שמקורו והיעלמותו שרויים בערפל. משחר הזמנים ועד עכשיו, כל רגע אנושי הוא משבר.

בדיונו על אותו משבר אנושי, מתאר א.ד. גורדון בספרו 'האדם והטבע' את עצם הפצעת התודעה האנושית כך: "הדבר שנתחדש הוא היחס החדש בין האדם והטבע, השונה בהחלט מיחסם של יתר בעלי החיים. היחס המיוחד הזה נולד, יש לחשוב, עם הנץ החמה של המחשבה האנושית... רק עם הופעת קו האור הראשון של המחשבה האנושית הופיע הסדק הראשון, המפריד את נפש האדם מנפש הבריאה העולמית בכללה ואת חיי האדם מחיי העולם" (האדם והטבע, פרק ה'). המשבר המתואר כאן, הכשל העקבי בנוסחת הקיום, הוא מצב הביניים התמידי בו אנו נמצאים, חלוקים בכל רגע בין התודעה להוויה, לנצח עומדים בנקודת המעבר, נאלצים הן לחוות את המציאות והן לומר עליה דברים, לפרש אותה, ולתת בה הגיון.

אך בסופו של דבר, אין כל סיבה שהמציאות תהיה הגיונית לנו, וכל ניסיונותינו בעניין רק מוכיחים נקודה זו. מחשבות ותאוריות הרי בנויות ממילים, ומילים, לצערנו, מתקשות אף לכלול בתוכן את הדברים שהן אכן מתכוונות לתפוש. עניין זה נכון לא רק לגבי מושג ה'משבר', אלא לגבי המושגים כולם, כלומר לגבי השפה בכללותה. שכן בנוסף להגדרתה כמערכת מוסכמת של מבעים, משמעותה של המילה 'שפה' היא גם 'גדה', 'גבול' ו'מפתן'. כלומר, עצם מעשה השפה משמעו עמידה במצב ביניים. ואם כן, כיצד נצפה מהמילים לתפוש את עצם התפישה? להבין את ההבנה? לדעת את התודעה? הפער תמיד נשאר, שכן כל הגדרה מילונית מובילה אותנו רק לחיפוש מילים נוספות – אף פעם לא למציאות לעצמה. עצם ההתחקות המודעת אחר ההוויה היא היא הניתוק ממנה. הניסיון לאחות את השבר הוא השבר עצמו.

נראה אפוא כי אם פעם משבר היה אירוע קשה ממנו רק ניסינו להתאושש, ולאחרונה התפתחה ההבנה כי ניתן לנסות גם לצמוח ממנו, כעת חזרנו אחורה לנקודה קשה עוד יותר. המשבר אינו רק פוקד אותנו מפעם לפעם, אלא הוא סך הפעמים כולם. מציאותנו היא משבר, תוצאה של קרע תמידי בין ההוויה השלמה והבלתי מחולקת להכרה המנסה לדעת אותה, המנסה לקבעה במונחים ולסדרה במושגים.

אך מהי משמעות האמירה כי 'המציאות היא כזאת'? האם משמעות הדבר שנידונו לחיים של סבל וחוסר ודאות? של תסכול משתק נוכח מצב הביניים הנצחי אליו נקלענו? האם עלינו פשוט להשלים עם העובדה ש'ככה זה'? הרי 'ככה' זו לא תשובה, נאמר לנו, זוהי התחמקות ילדותית, או התנערות פסימית מאחריות. ובכן, על פניו התשובה 'ככה' נשמעת בלתי מספקת, מתחמקת ומייאשת, אך במובנה העמוק יותר, ניתן לראות מדוע אין היא תשובת סרק – פסימית או אופטימית. זוהי פשוט הבנה מלאה ומכילה יותר של הדברים כמות שהם, הבנה של המציאות ושברה.

באחד מסיפוריו המפורסמים, מתאר הפילוסוף אלן ווטס כיצד הצלילים הראשוניים ביותר שתינוק משמיע הם בדרך כלל דהדהדה, או טהטהטה. ובאחת השפות העתיקות בעולם, סנסקריט (שפת הודו העתיקה), אנו מוצאים את המילה tathata, שמשמעותה 'המציאות הבסיסית שמעבר לכל הדברים, אותה לא ניתן להביע במילים'. היא נובעת מהשורש tat בסנסקריט, (באנגלית that), וכך טהטהטה משמעה thatness או suchness, כלומר 'כזאתיות' או 'כָּכוּת', המהות הפנימית של הכול. כשתינוק אומר טהטהטה, לרוב מתגאים הוריו במה שהם רואים כניסיון לקרוא בשמם (אבא, mama), אך בפועל הוא רק עונה לשאלותיהם בתשובה שעם הזמן חונכנו להתעלם ממנה – ככה. זה ככה וגם זה ככה. Zen mind, beginners' mind קרא לכך זן מאסטר סוזוקי, בהתייחסו לתודעה הצעירה הרואה את הקשר האינסופי שבין כל הדברים.

'ככה' אינה תשובת סרק, מכיוון שכָּכוּת היא ההבנה של אותו הקשר ובכך היא פשוט חסרת תוכן מובחן. ככות העולם הינה מטבעה מצב ביניים לא מוגדר, נקודת מעבר, רגע חסר ודאות הקודם לכל מילה המנסה לקבעו– שכן לכל הדברים אותה ככות, אותה ממשות חסרת חלוקה, העומדת ערומה, בראשיתית, נמנעת מלבכר יציבות על ארעיות, תודעה על הוויה, מבקשת להכיל בתוכה את הכול. באמירה כי המציאות היא 'פשוט ככה' איננו מבקשים לנער מעלינו תהיות או לעודד את רוחנו, אלא להבין, בצורה השלמה ביותר, כי הככות של העולם היא משבר. המציאות הרגעית הינה תמיד מצב ביניים נטול הגדרה במהותו, רופף וחסר ודאות מצד אחד, אך מאפשר שינוי, לידה, החלטה ופעולה מצד שני. אין על מה להישען, אך גם אין ממה להיבהל.

ביד ריקה באתי לעולם
ברגל יחפה אני הולך
בואי ולכתי  –
שני אירועים פשוטים
שנסתבכו זה בזה

(קוזן איקיו, מאות 13-14)