בליסה, אכילה ומה שביניהן

האם אנחנו אכן יצורים נעלים? או שמא אנחנו עוד מין של בעלי חיים? מין, אוכל, פילוסופיה ואמנות: האם אפשר להבחין בין הנאות גבוהות והנאות נמוכות?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הורים רבים אומרים כי לא אכפת להם מה ילדיהם יעשו בחיים, כל עוד אלה יהיו מאושרים. אושר והנאה נתפשים כמעט בכל התרבויות האנושיות כנחשקים ביותר. רק הזעפנים סרי המזג ביותר יפקפקו בכך שהנאה פשוטה היא טובה. אולם אם תשאלו האם סוגים מסוימים של הנאה טובים מאחרים, יחלו ויכוחים. האם זה משנה אם הנאותינו הן רוחניות או גופניות, אינטלקטואליות או שטותיות? ואולי כל ההנאות בעצם די דומות?

תועלתנות, כתפישה מוסרית, מציבה את ההנאה במרכז וטוענת כי מעשים נכונים הם אלה שמגדילים את האושר ומקטינים את הסבל, ומעשים אינם ראויים אם הם גורמים לתוצאה הפוכה. עם זאת, אפילו התועלתנים הראשונים לא יכלו להסכים בשאלה האם יש לדרג הנאות. ג'רמי בנת'ם סבר כי כל מקורות ההנאה זהים באיכותם. "אם נתעלם מדעות קדומות", הוא כתב בספרו The Rationale of Reward (שראה אור בשנת 1825), "משחקי ילדים זהים בערכים לאמנות ולמדע, למוזיקה ולשירה". בן טיפוחיו ג'ון סטיוארט מיל חלק עליו, וטען בספרו "התועלתיות" (משנת 1863) כי: "עדיף להיות אדם לא מסופק, מאשר חזיר מרוצה; עדיף להיות סוקרטס שאינו מסופק על פני טיפש מרוצה".

רבים טוענים כי איננו בעצם אינטלקטואלים נוסקי-מחשבה כפי שנדמה לנו, וכדאי שנשלים עם כך שאנו לא יותר מבעלי חיים שעוצבו על ידי הביוכימיה והדחפים החייתיים

מיל טען כי יש הבדל בין הנאות "גבוהות" ו"נחותות". ההבחנה שלו לא קלה מאוד להבנה, אבל היא פחות או יותר מחלקת את ההנאות לאלה הנגרמות הודות ליכולות הנחשבות ייחודיות לבני אדם, לעומת אלה שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים. הנאות נשגבות תלויות ביכולות שהן אנושיות בלבד, יש בהן מרכיב קוגניטיבי מורכב יותר, והן דורשות יכולות כמו חשיבה הגיונית, מודעות עצמית או שימוש בשפה. הנאות נחותות, לעומתן, תובעות רק יכולת חישה. בני אדם וכמותם חיות אחרות נהנים להתחמם בשמש, לאכול מזון טעים או לקיים יחסי מין. לעומת זאת, רק בני האדם עוסקים באמנות, פילוסופיה וכן האלה.

מיל בהחלט לא היה הראשון שהצביע על ההבדל הזה. אריסטו ואחרים חשבו שחושי המישוש והטעם הם "משניים וגסים", ושאת הנאות האכילה אנו חולקים עם הנחותות שבחיות ולכן יש להן ערך נמוך יותר מן ההנאות שמשתמשות במוח האנושי המפותח יותר. יחד עם זאת, רבים המשיכו לצדד בבנת'ם, וטענו כי איננו בעצם אינטלקטואלים נוסקי-מחשבה כפי שנדמה לנו, וכדאי שנשלים עם כך שאנו לא יותר מבעלי חיים שעוצבו על ידי הביוכימיה והדחפים החייתיים.

חיפושיות, הזדווגות

חיפושיות: יש להניח שהן נהנות. תצלום: רומי יוסרדי

הקושי בפתרון המחלוקת הנוגעת לסוגים של הנאה אינו נובע מכך שאנו מתקשים להסכים על תשובה נכונה. הוויכוח כולו מניח חלוקה ברורה בין האינטלקטואלי לגופני, בין האנושי לחייתי, חלוקה שכבר לא ניתן להצדיק. בימים אלה, מעטים מאיתנו נאמנים לתפישה הדואליסטית, המאמינה כי אנחנו עשויים מנפש שאינה חומרית ומגוף גשמי. יש לנו ראיות מדעיות רבות לחשיבותם של הביוכימיה וההורמונים בכל מה שאנו עושים וחושבים. עם זאת, הנחות דואליסטיות עדיין מעצבות את צורת המחשבה שלנו. אז מה יקרה אם ניקח ברצינות את הרעיון לפיו הגופני והמנטלי אינם ניתנים להפרדה, שאנחנו יצורים גופניים לגמרי? איך ישתנו התפישות שלנו את ההנאה?

שולחן האוכל הוא מקום טוב להתחיל בו. לצד יחסי מין, אוכל נחשב בדרך כלל להנאה נמוכה אופיינית. כל החיות אוכלות, כולן משתמשות בחוש הריח והטעם. כדי להגיע למסקנה שמשהו טעים מאוד אין צורך במחשבה מורכבת. פילוסופים הניחו בדרך כלל שהנאה מאוכל היא פשוט השבעתה של תשוקה ראשונית. לכן, למשל, אפלטון חשב שבישול לעולם לא יוכל להיות סוג של אמנות, כי הוא "הוא אינו בוחן את הטבע או את הסיבה של ההנאה שלה הוא מוקדש, אלא נוגע ישירות בתכליתה".

אולם אפלטון והפילוסופים שבאו אחריו לא הבינו משהו שהגסטרונום הצרפתי ז'אן אנטלם בריה סאווארן ידע להגדיר בתמצות בספרו "הפיזיולוגיה של הטעם" (La Physiologie Du Gout משנת 1825): "בעלי חיים ניזונים, האדם אוכל. רק אדם חושב יודע איך לאכול". בריה סאווארן הבחין בין חיות שרק ניזונות, כלומר מעכלות מזון כחומר דלק, ובין בני אדם האוכלים, כלומר יכולים לעסוק ביותר מאשר התשוקות הגופניות שלנו בלבד. אכילה היא פעולה מורכבת. עצם איסוף המצרכים תובע מחשבה, משום שהקניות שלנו תובעות תכנון ומשפיעות על רווחת המגדלים, המייצרים, החיות וכדור הארץ. בישול כרוך בהיכרות עם המצרכים, יישום של יכולות, איזון בין טעמים ומרקמים שונים, התחשבות בערכים תזונתיים, ודאגה לסדר המנות או מקומן במהלך היום. אכילה, כשהיא במיטבה, משלבת את כל אלה ומוסיפה תשומת לב והערכה אסתטית לתוצאה הסופית.

אכילה מדגימה כיצד ההבדל בין הנאות גבוהות ונחותות אינו נובע ממקור ההנאה, אלא מהאופן שבו נהנים

אכילה מדגימה כיצד ההבדל בין הנאות גבוהות ונחותות אינו נובע ממקור ההנאה, אלא מהאופן שבו נהנים. בליסת מזון כמו חזיר היא הנאה נחותה. הכנת המזון ואכילתו תוך שימוש במחשבה ותשומת לב שרק בני אדם מסוגלים להן, הופכת את האכילה להנאה גבוהה. צורה כזו של הנאה גבוהה אינה צריכה להיות אינטלקטואלית במובן האקדמי. שף מוכשר עשוי להבין אינטואיטיבית כיצד לאזן את הטעמים והמרקמים. בשלן ביתי עשוי פשוט לחשוב על מה שיגרום לאורחיו הנאה מרבית. ההנאה הופכת לגבוהה משום שהיא כרוכה ביכולות האנושיות המורכבות יותר שלנו. היא מבטאת יותר מתשוקה חייתית לסיפוק של השתוקקות.

בכל הנאה, לא קשה לראות כי ה"איך" חשוב יותר מן ה"מה". יתרה מזאת, ההנאות הנשגבות ביותר אינן רק משתמשות ביכולות האנושיות הייחודיות שלנו –  הן עושות זאת לטובת מטרה בעלת ערך. כשמישהי הולכת לאופרה כדי להיראות בשמלה חדשה היא אינה חווה את ההנאה הגבוהה מן המוזיקה, אלא נהנית הנאה נמוכה הנגרמת כתוצאה מיהירות. מי שקורא את "דוקטור סוס" תוך הקשבה זהירה לשפה נהנה הנאה גבוהה יותר ממי שמצטט באורח מכאני את "ארץ הישימון" מבלי להבין מה ט.ס. אליוט חולל.

ונוס ומרס, בוטיצ'לי

"ונוס ומרס" (1485), סנדרו בוטיצ'לי,The National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

אפילו סקס, הנחשב להנאה האנושית הראשונית מכולן, עשוי להיות מוערך בדרכים גבוהות או נמוכות

אפילו סקס, הנחשב להנאה האנושית הראשונית מכולן, עשוי להיות מוערך בדרכים גבוהות או נמוכות. אם להשתמש במילותיו של בריה סאווארן, בעלי חיים מזדווגים, אך בני אדם עושים אהבה. בסערת הגירוי המיני והאורגזמה, נדמה אולי שהיכולות האנושיות המפותחות שלנו אינן נדרשות במיוחד. אבל סקס תלוי מאוד בהקשר ומשנה את טבעו אם הוא חלק ממערכת יחסים אמיתית בין שני בני אדם, חפוז מאוד או משמש לסיפוק דחף חייתי בלבד.

מיל צדק אם כך, כשחשב שישנן הנאות גבוהות ונמוכות, אבל הוא טעה כשחשב שאנחנו יכולים להבחין ביניהן על פי הדבר שממנו אנחנו נהנים. מה שחשוב הוא כיצד אנחנו נהנים, כלומר הנאות גבוהות ונמוכות אינן שתי קטגוריות נפרדות אלא הן נמצאות על רצף. אני חושב שההתעקשות על החלוקה המופרכת להנאות גבוהות/נמוכות היא תוצאה של העבודה שישנם דברים שניתנים בבירור להערכה מורכבת מאחרים. ההנאה מאמנות דורשת על פי רוב מחשבה, מזון נצרך לעתים קרובות באורח חייתי. משום כך אנחנו מבלבלים בין קשר וזהות.

הטעות מסגירה גם תפישה מוטעית של טבע האדם, הרואה בהיבטים האינטלקטואלים או הרוחניים שלנו את מה שהופך אותנו באמת לאנושיים, ורואה בגופנו לא יותר מאוסף של כלים מביכים להיבטים אלה. כשאנחנו לומדים כיצד ליהנות מהנאות גופניות בדרכים שמערבות את לבנו ומחשבותינו בנוסף לחמשת החושים שלנו, אנחנו מוותרים על האשליה לפיה אנחנו נשמות הלכודות בגוף גשמי, ואנחנו לומדים כיצד להיות אנושיים במלוא מובן המילה. איננו מלאכים המתעלים על פני הנאות גופניות וגם לא בהמות המשועבדות להנאות אלה, אלא ישויות שלמות המשתמשות בלב, במחשבה, בגוף ובנשמה בכל מה שהן עושות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'וליאן באג'יני (Baggini) הוא פילוסוף וכותב אנגלי. ספרו האחרון How the World Thinks: A Global History of Philosophy ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גם הדובדבן, גם הקצפת. תצלום: לואיס ריינוסו, unsplash.com

Photo by Luis Reynoso on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'וליאן באג'יני, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בליסה, אכילה ומה שביניהן