בנינו טירות מחול

כדי להבין את פוליטיקת הזהות הישראלית, עלינו להתוודע אל סיפורה של בת ים -- העיר האפורה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בקוראי את ספרה של סלין אסייג "צעקה הפוכה", המתאר ילדות בשנות השבעים בבת ים, מצאתי את עיני נודדות בין דפי הספר לתצלום האוויר של העיר, שבחדרי באגף ההנדסה. התחלתי, מבלי משים, למתוח קווים דמיוניים על גבי תצלום האוויר בין המקומות המוזכרים בו כמשעול אייל, רחוב בר אילן, גן אשכול, בית הקברות, המעברה והדיונות. שרטטתי לי את העיר הזו המסופרת מתוך חדר קטן, שבבית מגורים קבלני בשנות ה-70, מאחורי דלת ל"מרפסת גדולה עם תריסים לכל אורכה, דרכם אפשר היה לראות רחוב שאורכו כשני קילומטרים מטפס לגובה עד לבית הספר, אוטובוס מגיח מאחורי בניין בקצה המרוחק של הרחוב ומסיע אנשים אל מחוץ לעיר, חולף על פני זה שמחזיר בטיפוס איטי". האוטובוס היוצא וחוזר ברחוב ההוא בשנות ה-70, נעלם כמובן מתצלום האוויר שלי. את קריאתי בספר ליווה הפער שבין מבטה של הילדה מתריס המרפסת לבין מבטי על העיר ממשרדי באגף ההנדסה.

ההיסטוריה של העיר, אני לומדת תוך כדי הכנת תכנית השימור העירונית, עשויה מפיסות פיסות אותן יש לרקום לנרטיב. שימור הזיכרון העירוני חיוני לעיצוב דמותה של העיר בהווה. אך מהי דמות עיר זו שעיקר פיתוחה התרחש לאחר קום המדינה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הבנויה רחובות רגילים ובתים רגילים של שלוש קומות על עמודים עם קווי בניין רגילים וחזיתות רגילות, בדירות שלושה וחצי חדרים עם מרפסות מוגפות תריסים "והמרפסת הקטנה מחוברת למטבח וכל היום היא שם או שם. מבשלת או תולה כביסה או מורידה ומקפלת ואופה", הגובלים בשיכונים המוכרים, ללא מונומנטים וללא תכנון ייחודי? אלו מהזיכרונות ראויים לשימור וכיצד הם מקבלים ביטוי במרחב? מה נמחק ומה נשאר בעת בה כל בניין עשוי לשנות את פניו במימוש תמ"א 38 או בתכנית פינוי בינוי? איזה נרטיב עירוני על התכנון והאדריכלות לספר? למעט אי אלו מבנים ייחודיים מתקופה מוקדמת, בבת ים כנראה אין זה אלא הסיפור של היום יום, המאופיין במינימליזם עיצובי ודלות החומר, המורכב מבנייה פרקטית לעולים חדשים ובניה קבלנית למקסום רווחים.

בשנות ה-50 התאפיינה בת ים בבנייה בלתי פוסקת "מספר הבתים הנמצאים בתהליך של בנייה עולה על מספר הבניינים העומדים" (מצטט הגיאוגרף ד"ר ניר כהן מתוך כתבה בעיתון דבר 1958), בפינוי המעברות ובבנייה במימון ציבורי של שכונות במזרח העיר. הבניה הציבורית נמשכה בשנות השישים ואיתה החלה להשתרש לעיר תדמית לא חיובית כמעוז של איכות מגורים ירודה, אלימות ופשיעה מתוקשרת. בשנים אלו שימשה העיר "תחנת מעבר" זמנית למהגרים יהודים בדרכם לערים שכנות, בראש ובראשונה חולון וראשון לציון. בשנות השבעים התהפך היחס בין הבנייה הפרטית והציבורית ובת ים הפכה כר פורה לפעילות של קבלנים פרטיים, שמילאו את המגרשים בבניינים, לפני שעברו לבנות את ראשון לציון מערב.

המרחב העולה מן הספר הנו, לפיכך, תמצית המרחב הישראלי הבנוי של ערי הביניים הישראליות, לא המרכזיות, לא הקיצוניות, לא המעורבות, נטולות העבר המפואר, הזיכרון הציבורי המשותף או הסכסוך רב-העוצמה, ערים ישראליות הדומות מבחינה תכנונית זו לזו. הילדות המתוארת בספר מזכירה את ילדותי ברחובות, ובוודאי את ילדותם של אחרים, באותן השנים בערים אחרות. מרחב מוכר זה נעדר מן המחקר ההיסטורי המקומי ואין לו התייחסות, אולי בצדק, באף רשימת שימור עירונית. לא מפליא היה שבאחת מישיבותיה של וועדת השימור העירונית בבת ים, אשר דנה במתחם מגורים משנות ה-50 המיועד להריסה ובניית מגדל תחתיו, טענו נציגי עמותת וותיקי בת ים כי נושא הדיון כלל איננו ראוי לסוגיית השימור. ההיסטוריה העירונית המקומית, גרסו הוותיקים, נגמרת עם קום המדינה. משנות ה-50 ואליך זו כבר כלל לא היסטוריה.

בערב לכבוד הספר שנערך במרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת ים ביקשה גברת אחת את רשות הדיבור וסיפרה בערך כך: אנחנו הגענו לבת ים בכלל בטעות. למדנו בחיפה ונרשמנו במשרד הבינוי והשיכון לשיכון ברמת אביב. עבר זמן ולא קרה דבר, שלחתי את בעלי שיבדוק מתי יגיע תורנו. הגיע בעלי למשרד השיכון ונאמר לו שכרגע אין אפשרות לקבל דירה בשיכון ברמת אביב, אך ישנה דירה זהה בשיכון זהה. הראו לו שרטוטים, אותו תכנון, אותו המתכנן יצחק פרלשטין, זה נקרא "רמת אביב" וזה נקרא "רמת יוסף", אמר בסדר וכך הגענו לכאן, שיכונים בחולות. את הסיבות שהובילו להבדלים בין שתי הרמות - רמת יוסף ורמת אביב - שכונות זהות ביסודן, עוד אחקור, אולם בקריאת הספר עולה דווקא רושם של אחידות ומוכרות, יותר מאשר שוני. זוהי קריאה חשובה בתקופה בה כל עיר מבקשת להתקין לעצמה זהות ייחודית. ייחודיות, אם קיימת בספר, טמונה בסודות התא המשפחתי, ביחסים בין ההורים ובתלישותם מהשכונה. הקהל הבת ימי שהגיע לערב לכבוד הספר הביע הזדהות עם אפיונים אלה: "בכל בית בבת ים היה השתק הזה בין ההורים", נאמר, או "רק הילדים השתרשו במקום".

בכל זאת, בת ים בשנים אלו נבדלה, בעל כורכה, מערים אחרות בשל הסטיגמה השלילית שדבקה בה ונחגגה על ידי התקשורת, אשר רידדה את העיר למאפיין שלילי יחיד. מעניין שתדמית זו כלל אינה עולה מתוך הספר. הסטיגמות על העיר, למעשה, כלל אינן ידועות לילדה, וכך גם לא הסכנות. הצורך של הגיבורה לברוח חוזר שוב ושוב בספר "אח שלי אומר שיום אחד נברח מכאן. הוא תמיד מתחיל לדבר על זה כשאנחנו במיטות שלנו אחרי שאמא באה לבדוק שאנחנו מכוסים", אך זאת לצד תיאורי תחושת שייכות לעיר. הבריחה המיוחלת כנראה אינה מהעיר האהובה והמכילה, והיא אכן מכילה כל מני אירועים וטיפוסים, אלא מהתא המשפחתי ומחוסר יכולתו להגן על הילדה מן החוץ עד כדי הרגשה "שמה שבחוץ בפנים" ושגם הגוף עצמו אינו יכול להגן "איך כל התוך שלי מתרוקן, העור שלי נעשה שקוף, עוטף את המים ומתאחד עם הים". האם, ולא הילדה, היא זו שמצליחה לבסוף לברוח, תוך בימוי הלווייתה שלה. למרות שהיא היתה בכל "בספות כשהן היו אדומות. באותן ספות כשרופדו בקוביות קטנות של קטיפה בגוונים של אפור. בווילונות הלבנים בחדרים. בתנועת הווילונות הלבנים בחדרים", נתלשה האם בצעירותה מביתה במצרים ולאחר מכן בצרפת ולא הצליחה מעולם לסדר את הדברים "אחרת בשבילנו".

בת ים העולה מן הספר הינה מקום אהוב ומספק, ללא סטיגמה, ללא קיפוח, ללא שוליות פריפריאלית. הקול העולה ממנו הוא קולה של ילידת הארץ, בת למהגרים שאינם במקומם. דווקא משום כך המקום חסר הייחוד הוא מקומה והנחמה שלה, ויש בו עבורה שוויון וחיוניות: "היו כאן הרבה ילדים. העיר שצמחה מתוך הדיונות עדיין היתה מלאה מרחבים קירחים ודבר לא הסתיר את הים. בקצה הרחוב נבנה בית ספר חדש ומאחוריו אפשר היה לראות במרחק את הצריפים של המעברה, ולמרות שאסור היה להרחיק עד לשם הרחקנו, אבל רק לעתים נדירות כי לרגע לא היה משעמם, במיוחד בחופש הגדול. [...] ובמבט לאחור בעצם לא היה כאן הרבה, אבל היה כאן מה שצריך כדי לאהוב את המקום". בסטיגמה, סיפרה אסייג, היא נתקלה בגיל הרבה יותר מבוגר מהמתואר בספר, כשזכתה לחוות משפטים כגון "לא ידענו שיש אנשים כאלה בבת ים". הקהל הנהן בהסכמה, מישהי סיפרה על בתה שהגיע לקורס קצינות ונתקלה בשתיקה מופתעת והרמת גבה כשאמרה שהיא מבת ים. אני, אמרה אסייג, מקטלגת הפוך, אני מקטלגת אנשים לפי התגובות שלהם כשאני אומרת שאני מבת ים.

המחקר העירוני הישראלי שותף בעשור האחרון לגישות ביקורתיות, תוך דיון במשמעותם של מושגים כרב-תרבותיות, גלובליזציה, קפיטליזיה ואי-פורמליות בעיר הישראלית. אולם, נראה כי מחקר זה נטה עד כה בעיקר להתמקד בקצוותיו של המרחב הישראלי, תל אביב כמרכז מחד, והפריפריה מאידך, תוך נטייה להזניח את כל אותן הערים הרגילות שביניהם. בחינה של ערים אלו תעלה לדיון סוגיות עדכניות ומרתקות אשר מתקיימות בערי ישראל בשנים האחרונות וטרם נחקרו לעומק. יתר על כן, תהא זו בחינה מועילה למערכות התכנון העירוניות עצמן התרות אחר מנועים להתחדשות מקומית.

הסיפור של העיר הלבנה של תל אביב, כפי שאנחנו למדים מספרו של שרון רוטברד "עיר לבנה עיר שחורה", חורג מהדיון בארכיטקטורה המודרנית ובארכיטקטורה התל אביבית ומשמש מרכיב בהבנת מקומה ותפקידה של תל אביב בסיפור הגדול יותר. לסיפור של העיר האפורה של בת ים תפקיד בהבנת פוליטיקת הזהות המקומית. זהו הסיפור של האלטרנטיבה לעיר הלבנה וערעור על ההבחנות החדות בין לבן לשחור, אך זה גם הסיפור של הסטיגמה, שהאלטרנטיבה הזו נושאת. מהמקום המורכב הזה צומח קול ייחודי וכנה, אשר נותן נוכחות למה שנתפס כשקוף.

המהות התכנונית העירונית העכשווית, טוען רם קולהאס, אינה עוד כפי שהיא "צריכה להיות" ברוח הפוזיטיביזם המודרניסטי, אלא כפי שהיא נתפסת בעיני משתמשיה, כפי שהיא מסופרת או מדומיינת על-ידם. "מאחר שיצא משליטה, 'האורבאני' עומד להפוך לווקטור ראשי של הדמיון. בהגדרתו החדשה, 'האורבניזם' לא יהיה רק או בעיקר מקצוע, אלא דרך חשיבה, אידיאולוגיה: לקבל את הקיים. בנינו טירות מחול. עכשיו אנחנו שוחים בים שסחף אותן". מאז שלאדריכל היה תפקיד ציבורי בהשתתפותו בבניה הציבורית, דרך תקופה של אסתטיקת ההון הפרטי ועד לגישה העדכנית, המסתננת למחוזותינו, של אקטיביזם תכנוני חברתי – העיר תמיד היתה ותהיה זירת הפעילות, והעירייה - המקום שבאפשרותו לתווך בין כל הקולות.

דפנה לוין היא אדריכלית ומנהלת המחלקה לתכנון אסטרטגי בעיריית בת ים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דפנה לוין.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בנינו טירות מחול

01
ברק טפר

תענוג של מכתם.
רק הביטוי "עיר רגילה" צרם לי. לא בטוח שבצדק, אבל לא נראה לי שיש חיה כזו. כל עיר מפתחת את המוזרויות שלה, את העיוותים והצלקות, את הייחוד שלה.