בעדינות בבקשה

האם אפשר לחשוב על עדינות לא כתכונה חיובית או שלילית, רצויה או לא רצויה? דיאלוג עם סדרת רישומים של אלה ליטביץ
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בנסיון, הלא עדין במיוחד, להבין משהו בנוגע למהי עדינות, עולה כי קשה להפריד בינה לבין נפרדות. כשתולשים את רעיון העדינות ומפשפשים בו מעט, עושה רושם שעל העדינות קודם כל להיתלש כדי להיחשב כזאת; שחלק ממהותה אינו מהותי כלל, אלא מצב נסיבתי, זמני, של היקרעות, עקירה ואולי גם - היקראות. די מובן שהיות חלק מצבא מלוכד, או בעל שורשים עבותים, או ממוקם בין שורות שורות של לבנים, או נטוע ביסודות מעוגנים – אינם אפיונים המתקשרים לעדינות. העדינות נחה על סף ההתפוגגות, ונותרת שם, בין קיום לבין היעלמות, בין נוכחות להיכחדות. כל עוד דבר-מה מחובר בקצהו לבסיס איתן – אין הוא נוטה להתפוגג מהר כל כך.

בו בזמן, קרוב לבלתי אפשרי להעלות על הדעת ישות עקורה שלא תהיה עדינה. אפילו עץ אלון ענק ששוכב על צדו, שורשיו מתפתלים באוויר, נתפס עדין במובן בו העדינות הופכת לתחושה של המתבונן בה. מבט מרחוק על גוויית לוויתן כביר, מלבינה על החוף.

1-3

ג'ון מ. אליס (John M. Ellis) כתב שהמושג ספרות מתפקד בדיוק כמו המושג "עשבים שוטים": 'עשבים שוטים' אינו סוג מסויים של עשבים, אלא כל סוג של צמח שמסיבה זו או אחרת הגנן לא רוצה בסביבתו. כוונתו הייתה שלערך 'ספרות' אין כל משמעות אינהרנטית והוא תלוי-הקשר וקריאה בלבד. אך אפשר לחשוב על דוגמת העשבים השוטים הספציפית גם בנוגע לפעולת העקירה המתייחסת לכתיבה כדבר שראשית יש לתלוש מן העולם בכדי שיתקיים.

המעשייה הדנית "הנסיכה והאפון" שהעלה לכתב האנס כריסטיאן אנדרסן ב-1835 עוסקת בצמחייה קטופה ובעדינות. בסיפור מופיעה בעין הסופה אישה ספוגת מים ורוויית נדודים בשערי בית המלוכה, שם יורש הכתר אמר כבר נואש מלמצוא לו כלה ההולמת את מעמדו. הנוודית שבדלת נשבעת שהיא עצמה נסיכה, אמיתית, שהגיעה מממלכה רחוקה. המלכה, אמו של הנסיך, מבקשת להעמיד טענה זו במבחן המציאות, כך שבאופן טבעי, היא טומנת אפון זעיר תחת ערימה של עשרים מזרנים ועשרים מצעי נוצות אווז. בגרסה של אנדרסן, הנערה מתעוררת כשגופה מכוסה חבלות כהות ומתלוננת על לילה ללא שינה. כך היא רוכשת את אמון המשפחה המלכותית, משכנעת אותם באצולתה, ונישאת לנסיך. בגרסה שקדמה לזו הכתובה, גילתה הנערה הערמומית על המזימה עוד קודם, ולכן רק העמידה פנים שהאפון הכאיב לה.

2-2

נאמר ש"הנסיכה והאפון" היה מעין סיפור אוטוביוגרפי עבור אנדרסן, שביקש בעצמו לטפס אל תוך הבורגנות הדנית – אך הלך הרוח של האגדה הכיל יותר מאשר את ערגתו הפרטית של המספר לצעוד בעדינות במעלה הסולם החברתי, שהרי בדיוק אותה רגישות שברירית מצאה דרכה גם לגרסה האיטלקית שנקראה "האישה הרגישה ביותר". גם במרכז סיפור זה נמצא הנסיך המבקש אחר כלה ראויה לשלוט בממלכה לצדו. יום אחד, (כתמיד, יום אחד, שנתלש מגזע שאר הימים), הוא רואה בדרכו אישה שראשה מגולל כולו בתחבושות והיא שרויה בסבל עז. זו מספרת שהמשרתת סירקה אותה מוקדם יותר בבוקר, ותלשה שערה בודדה מראשה. אך לא די לו לנסיך ברגישות מסוג זה. הוא ממשיך ונתקל באישה הכרוכה כל כולה כמומיה בפשתן איכותי. היא מסבירה לנסיך שקמט בסדינים הפריע את שנתה וגרם לה לכאבים איומים בכל הגוף. הנסיך ממשיך ופוגש באישה שרגלה חבושה. לשאלתו היא משיבה כי בצעדת הבוקר בגינה, נשר עלה מפרח יסמין על כף הרגל שלה ופצע אותה אנושות. ובכן זוהי האישה הרגישה ביותר, רווח לו לנסיך, והוא נשא אותה לאישה.

הן הגרסה הדנית והן האיטלקית משקפות אתוס של עדינות ששרר באירופה במאה ה-18 וה-19, בערב-רב של צורות והיבטים. חלק מעיקריו היו עידון – refinement ומעדנות – delicacies, כפי שהציגם הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום. יום סבר כי בדומה להלך הרוח של סיפור פיגמליון (שעובד למחזה בידי ברנרד שו רק ב-1913), יש לשאוף לעילוי מוסרי ושיפור מעמדי וחברתי באמצעות היעשות-תרבותית שמשמעה התעדנות ורכישת טעם טוב. מובן שבאותה הדרישה אין כל הכרה במה יש ראשית לתלוש עבור כך, כאילו הסובייקט הלא מעודן הינו דף ריק חלק שיש רק לכתוב עליו את המילים הראויות (ומעניין איך במידה מסוימת, בקולוניאליזם כמו גם בפוסט קולוניאליזם, הוצגה גם תפיסה מהופכת באופן בינארי, בה הלובן הוא הדף החלק שתרבויות אותנטיות, שחורות, גדושות, עודפות, נכתבות על גביו או מנוכסות בידו). באופן זה, נעשית האדרה של הנרטיב הפרוגרסיבי שהולך אל האור, העתיד, הממלכה - תוך עיוורון מוחלט לכך שהגופים המתבקשים לצעוד לעבר כל אלה הם בעלי עבר ותרבות משלהם, אותם יש לקרוע.

והנה, כנראה בהשפעת קולוניאליזם דני, או בריטי, ששלט בחלקיה השונים של הודו באותן השנים, נשקפת תפיסת העדינות גם בגרסת המעשייה ההודית. בסיפור זה נשא כבר המלך שלוש נשים עדינות, מובחרות, והן חיות עמו בממלכתו. הראשונה, המלכה חרמש, מתעלפת כשעלעל פרח לוטוס נופל בחיקה. השנייה, המלכה כוכב, מקיצה בבוקר כשידיה מכוסות שלפוחיות, ומספרת בבכי איך נכוותה מקרני הכוכבים שחדרו את חלונה בלילה. השלישית, המלכה ירח, מוכתמת כולה פצעים שחורים כצרעות, זאת כתוצאה משמיעת צלילי המכתש והעלי שבקעו מהמטבח. המלך פוסק כי היא האישה הראויה לו ביותר מאחר והיא היחידה שנפצעה מבלי לבוא עם דבר במגע.

3-2

נראה כי כדי להתקבל לממלכה יש לעבור את מבחן העדינות והסבל הכרוך בו. יש להיתלש מהמקום ממנו הגעת וגם לכאוב מספיק. רק אז אפשר לתת בך אמון. תכונה זו מועצמת בעובדת היות אותם אובייקטים זעירים, טבעיים – אפון ללא תרמיל, עלעל כותרת ללא פרח, אור כוכב ללא פלנטה – כאלה שניתקו מבסיסיהם. נעשית הקבלה בין עדינות האובייקט הפוצע לעדינות הנפצעת, המכתירה אותה כעדינה בין השניים. הגוף שנפצע בידי אותם פרטים זערוריים נטולי בסיס ובית, הינו בעצמו נטול בית ובסיס באופן שהופך את הכנסתו לממלכה בטוחה.

תפיסה זו חושפת את החשדנות הרבה שמבעדה נתפסת העדינות כקצה השקפקף, המהבהב והזכוכיתי של קרחון אדירים המשתרע מתחת לפני השטח (אולי כמו שנמתחת מנהרה עמוקה, ארוכה ומאיימת). רק שלא יישלף הגרגר כשמחלקו התחתון משתרך אותו שתיל אפון אדיר כמו זה של ג'ק, קצהו האחד במעמקי האדמה והשני – נמתח אל השמיים. שמירה על הממלכה משמעה התקת האפון מתרמילו, העלה מגבעולו, שלא יהיו מחוברים לדבר. אז, ורק אז, נסכים לפתוח בפניהם את השער.

בניתור די גדול (ותלוש?) במרחב ובזמן מזכירים אותם הצמחים העקורים, העיסוק בנשיות בהתגלמותה הנחשקת, ושאלת גבולות הממלכה, את הספר "מלקומיה יפהפיה" מאת ס. יזהר. בסיפור זה שאינו ממש סיפור, משלח יזהר את גיבורו עם מגדיר צמחים לתור אחר פרח שלא ממש קיים; אחר אישה שקיימת ושלא קיימת, שקיימת רק בראשו, שולה; ואחר מדינה שלא בדיוק קיימת, לא במובן בו להתקיים זה גם להיות נפרדת, נתונה עדיין תחת כיבוש בריטי. את סוגי הכיבוש שתחולל היא עצמה אפשר עוד רק להריח, לזהות באופק, לאתר רמזים להם במרחב.

4-3

את מגדיר הצמחים הבוטני "התלמודי" מ-1931 שבידי הגיבור (הסיפור מתרחש ב-1938) כתבו הבוטנאים מיכאל זהרי, אלכסנדר אייג ונעמי פיינברון. אותו מגדיר מבקש לסמן ולהפריד ולקטוף את מושאי התבוננותו כדי לדעת אותן, למשש אותן, ובתקווה, להכריז כי הן שרירות וקיימות. הגיבור, לעומת המגדיר, לא רק שלא מוצא את המלקומיה היפהפיה, ולא את שולה – הוא גם מצוי בקונפליקט פנימי בנוגע לעצם רעיון ההפרדה, העקירה, רעיון הבחירה המגדירה המחייבת באו-או, מתיחת הגבול המדומיין בטבע שכל סימון עליו הוא כפוי. הגיבור בקושי שמסוגל להפריד בין דמיון למציאות, בין עצמו לבין שולה לבין הטבע בו הם יוצאים לשוטט (וגם השיטוט מתקיים במרחבי ראשו בלבד), בין תחילת הסיפור לבין אמצעו לבין סופו – ובינם לכל השאר. לכל מה שאינו סיפור.

ב"מלקומיה יפהפיה" מצויים האובייקטים ביקום חושני בשרני ריחני ללא קצוות, עקירות, התחלות או סופים. דבר אינו תלוש, אך עדינות רבה, מציפה, משקיטה, בכל זאת מתרחשת בו. אוחזת בעולם הגדוש והמסעיר שהוא – בזוג העיניים המתבוננות בכל אלה. עיניים תלושות ברגע אפשרי בהיסטוריה המקומית בה זכרון תלישוּת זו עוד הפכה אותן לעדינות בעצמן.

אולי אומר יזהר משהו על האפשרות לחשוב על עדינות לא כתכונה, חיובית או שלילית, רצויה או שלא רצויה. לא כנטייה המתקיימת בגוף, בטקסט או ביצירה, באישה או באדמה. אולי עדין יותר יהיה, לאמצה כדרך הסתכלות, אופן קריאה, כדרך לבוא במגע עם מי שמבקש להכנס בשערינו. ועם מי שבנה את השער, גם כן. עדינות כהטייתה של שאלה. כסוג מסוים של תשומת לב. אולי ניתן לשקול להרשות גם למבט, לקריאה ולמתן המשמעות  – להיות נטולי שורש, עדינים ושבריריים, ובעיקר – נישאים הרחק ברוח אל מחוץ לגבולות הממלכה.

אלה ליטביץ/ עקורים. אלה ליטביץ, 1982, הינה אמנית ישראלית החיה בברלין ופועלת בגרמניה, בלגיה וישראל, בוגרת המחלקה לצילום בצלאל 2009. זוכת פרס יגאל אהובי, 2013, פרס Botin Foundation, סנטנדר, ספרד לשנת 2012, ומלגת עבודה של הKunstfond , בון, גרמניה לשנת 2012. הציגה בתערוכות בעולם ובישראל, בין היתר בביאנלה ה-12 באיסטנבול ובמוזיאון הרצליה. הסדרה המוצגת לעיל מבוססת על ספרו של אחד הבוטניקאים הראשונים בישראל, ד"ר מיכאל זהרי, שהתפרסם ב1941 - "העשבים הרעים בישראל והדברתם". (אכן אותו מיכאל זהרי שגם ס. יזהר מתבסס על המגדיר שהוא היה שותף לניסוחו, עשר שנים קודם לכן). בספרו ביקש זהרי לעשות תהליך מיפוי ראשוני לעשבים הרעים בארץ. ארכיון הרישומים שיצרה ליטביץ מבוסס על ספרו של זהרי, כשלמעשה, ברישומיה בחרה בכל פעם רק חלק מכל צמח שהופיע ברשימתו- סה"כ מעל 140 מינים. את הארכיון איגדה ליטביץ לספר רישומים הנקרא "עקורים" ובאנגלית "Uproot" ובו מוצפנים כולם, כאשר בסופו רשימת הצמחים כפי שמופיעה בספר המקורי- בעברית, בתעתיק ערבי ובלועזית. ליטביץ מספרת כי במהלך העשורים שחלפו מאז יצא לאור ספרו של זהרי, השתנו במידה רבה ההגדרות המקובלות. חלק מהצמחים נתפסים כעת כ"מתורבתים", אחרים הצטרפו לרשימת ה"רעים", השמות לא בהכרח נותרו רלוונטיים, ובעיקר קמה המדינה ושינתה את פני הנוף עצמו. הפרוייקט, שהוצג בחלקו ביריד צבע טרי, עוסק במיפוי, מחיקה, זהות, עיצוב אידאולוגי של הנוף- בראי הבוטניקה בעיקר. הטרמינולוגיה בשדה זה מעניינת בשימושה בהגדרות כגון - צמחים מאוזרחים, פולשים, פליטי תרבות, רעים ושוטים, טרוריסטים ועוד. למעשה, ביקשה ליטביץ לשרטט מעין פורטרט למה שהיה נחשב כאן כNative, עשורים קודם לכן. כפי שהוגדר לאחרונה בקובץ מסות של קבוצת המחקר "חיים יחד" של מכון מינרבה- בדרכה, מצרפת ליטביץ את חלקה למחשבה המתנסחת כעת המבקשת להניח (לרגע) בצד את הדיון הפלסטיני-ישראלי, ערבי-יהודי, ולעבור לדבר במונחים סגורים פחות, של ילידיות וגלות. לאתר העבודות של אלה ליטביץ

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על בעדינות בבקשה

01
דינה ג.

הטקסט הזכיר לי ילדי גנים המגלים קושי גדול בוויסות חושי. הכינוי הניתן להם הוא ״סחלבים״ לעומת ״חרציות״, הילדים המסתכלים בקלות לגרויים המשתנים.
בסיפור הזה עדיף להיות חרציות, גם אם המחיר הוא אובדן המלוכה...

02
בריטני ניקול

מעין, מעולם לא קראתי טקסט שעוסק במושג העדינות.
ואני לא יודע אם זה יצא לך במקרה או שעמלת קשה כדי להשיג את האפקט הזה,, אבל אני חושב שזה המדור העדין ביותר שכתבת. זה אומר הרבה מאוד, בהתחשב בכך שאחד המאפיינים של הכתיבה שלך ושל הנושאים שבהם את עוסקת - ממה שהספקתי להתרשם כאן - הוא העדינות.
אני מרגיש שהעיסוק שלך בעדינות ממשיך ומתכתב עם המדור שבו עסקת ב"היעשות". כמעין זווית ראייה נוספת של ההיעשות, או אולי כהיבט מסוים של ההיעשות, של משהו שהוא בין לבין, של משהו שהוא תהליכי מיסודו, שמהותו נתונה יותר להסתכלות החיצונית עליו מאשר לאיזו איכות אינהרנטית.
לא הכרתי ולא קראתי את הטקסט שת ס' יזהר. אבל האופן בו את מפרשת אותו לאור מושג העדינות עורר בי לא מעט תהיות אודות העדינות - כפי שאת מנסחת אותו - במדינה כמו ישראל. במיוחד בימים אלה. האם בכלל ניתן עוד למצוא כאן עדינות (להוציא טקסטים כאלה הנכתבים על ידי כותבים כמותך)?
כרגיל, היה לי מאוד מעניין להתבונן בדימויים החזותיים מתוך הפרספקטביבה של העדינות שפרשת בפנינו. וכרגיל גם הבחירה שלך ביצירות הספרותיות, ובכלל - באופן בו את מקשרת בין האמנות החזותית לבין הספרות, היו מאוד מוצלחות. וכרגיל זכיתי בהבנה רעננה ומחודשת של מושג (במקרה זה של מושג שמעולם לא הרהרתי בו) דרך התיאור שלך כיצד הוא מתפתח ומשתנה בזמן ובמרחב באמצעות ייצוגיו ביצירות הספרותיות. וכרגיל יש כאן כמה משפטים כל כך קולעים, ממצים, כלילי הדיוק והיופי, שאקח הלאה וודאי ישובו ויהדהדו מעת לעת, בפרט כשאחשוב על עדינות.
"העדינות נחה על סף ההתפוגגות, ונותרת שם, בין קיום לבין היעלמות, בין נוכחות להיכחדות." - אם לנקוב בדוגמא אחת.

04
ליטל א.

יותר משמשונה לחשוב על עדינות כדבר שנוהים אחריו כך (האם לא הפצירו בך כל חייך להיות קשוחה וקשה יותר?!) מעניין לחשוב על הנוהים עצמם -- לא שעליהם כתוב, כמובן. האם הנסיכים ומשפחותיהם, המחפשים נשים חבולות עטופות תכריכי משי, גופות מתוקות כאלה, תופסים/ות את עצמם/ן כעדינים או רק כבעלי הטעם לשפוט עדינות מהי? יש פרברסיה כוחנית אדירה בחיפוש כזה אחר עדינות, משהו המטרים לרצח.

05
ד.

אינני בטוח ש"עדינות" היא התכונה המתוארת במאמר הזה. "עדינות" יכולה להיות גם תכונתו של משהו שלא יפגע בשום דבר (שאחרים פוגעים בו). גם המילה "רגישות" אינה מתאימה, מפני שיכול להיות משהו או מישהו רגיש ביותר לקליטת דברים מבחוץ, מבלי להיפגע.

המילה הנכונה, לדעתי, היא "פגיעות".
הכללת "עץ אלון ענק ששוכב על צדו, שורשיו מתפתלים באוויר" ו-"גוויית לוויתן כביר, מלבינה על החוף". אין כאן שום עדינות, אין רגישות, יש פגיעות.

המאמר מדגיש את האוהב המבקש לו בת זוג פגיעה. כפי שליטל א. כתבה לעיל - יש פרברסיה כוחנית אדירה בחיפוש כזה. מצד שני הפרברסיה הכוחנית הזו באה ממקום המסתיר פגיעות ושבר פנימי גדול. ומצד שלישי - מערכת יחסים שבה אחד הצדדים פגיע עד כדי כך שקרני הירח צורבות אותו (או אחד הדימויים האחרים) - היא בהכרח מערכת יחסים לא ממומשת, שבמקרה הטוב לא תתרחש כלל.

    06
    מעין

    ד', תודה על התגובה. נדמה לי שזוהי בדיוק טענת המאמר- שמה שנתפס תרבותית כעדינות, הוא אכן, חוסר יכולת לפגוע, ואף פגיעות. לכן 'בטוח' להכניס עדינות פנימה. לכן ישנה חובת הוכחה שאופפת את העדינות.
    הקישור נעשה בעצמו בתוך המעשיות המובאות פה. הן עוסקות בעדינות אך מדגימות משהו נוסף, אחר. זה יותר מפגיעות. זו פגיעה של ממש.
    ניתן לחשוב על ייצוגים של עדינות ושבריריות נשית כדוגמת- רקדנית הבלט. או האישה האנורקטית. ולראות כמה הפגיעה (המופנית פנימה) מקופלת בהם.
    ניתן גם לחשוב על מהגרת העבודה בישראל למשל, שהדרך היחידה בה היא מורשית להכנס (כדי להיות במקרים רבים, מטפלת עדינה ורגישה)- היא על ידי עקירה מוחלטת מכל יסוד מעגן (משפחה, ילודה, הגנה חוקית), על ידי שימורה כחשופה לפגיעה.
    ולמרות כל זה- וזה גם בהקשר לליטל- הבעיה הרי אינה בעדינות, מעולם לא היתה. היא דווקא בעבר השני- בהעדרה. באותה כוחניות ששניכם מדברים עליה.
    (לכן כמו מטרות פמיניסטיות רבות- אולי לא נכון לקרוא לשחרור האישה מהכפייה של העדינות אלא ההיפך- שחרור העדינות מבלעדיותה הנשית ויישומה אצל כל פרט ופרט, אם גבר, אזרח, או ריבון).

07
הדס

אני חושבת שבעדינות גלום ריסון. כשילד מוותר לרגע על התלהבותו הדוהרת כדי ללטף את אחיו התינוק הוא לא נתלש ממנה. התרחקותו ממנה יוצרת מתיחה שיכולה לפקוע בכל רגע ולהסתיים בנחת זרועו הבלתי-מתאפקת. זה לא מוציא את הויתור מהתמונה אל דווקא מנכיח אותו ביתר עוז. לכן אני חושבת שעדינות איננה ראיה לפגיעות אלא דווקא מופע של כח עצור.

09
רחל

הי מעין, אהבתי במיוחד את ההצעה שלך לקראת הסוף, לראות בעדינות דרך הסתכלות... כסוג של תשומת לב...
הצעה זו הפוכה למיתוס בסיפורי האגדות אודות העדינות כתנאי להיכנס תחת גג המלוכה. המבט העדין על האחר הוא החיוני, ולא העור העדין והרגיש של הסובייקט החווה, שבדרך כלל מכביד מאוד על סביבתו בכאביו השונים.
ואני גם מסכימה שבעדינות הכרחי שתהייה נפרדות, במובן שהסוביקט הנוגע בעדינות באחר, מכבד את נפרדותו של האחר, אינו משתלט, כופה, אלא מרפרף ומאפשר לבחור בכל רגע נתון אם להתקרב או להתרחק.
תודה על מגעך העדין בדברים, הוא מאפשר לכל מיני מחשבות להתקרב...