בפרס נובל לשלום לא נזכה

כששני אינטלקטואלים, פרויד ואיינשטיין, התכתבו על מלחמה ושלום
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

שני מלומדים יהודים בעלי שם, אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד, מתכתבים ביניהם בקיץ 1932 על גורל המלחמה הבאה. שניהם פציפיסטים, האחד מאוסטריה, השני מגרמניה. שנה מאוחר יותר מתפרסמת חליפת המכתבים תחת הכותרת "למה מלחמה?". בשנה זו גם נגרפים חייהם במערבולת ההיסטוריה עם המהפכה הנאצית שהביאה ליציאתם לגלות. כעבור שש שנים פורצת מלחמת העולם השנייה, אשר לא רק שינתה ללא היכר את חייהם שלהם ושל מיליונים ברחבי העולם, אלא גם חשפה בחדות את האנכרוניזם, שלא לומר התמימות, הניצבת בשורש חליפת המכתבים הזו.

ג׳ון נאש, שוחה, מלחמת העולם הראשונה, תעלות

״Over the Top״ (1918), ג׳ון נאש, באוסף ה-Imperial War Museum, לונדון. תצלום: Wikimedia Commons

הרקע לחליפת המכתבים היא הטראומה הנוראה של מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה" כפי שקראו לה בני הזמן, הידועה באבדות שנמנו בה במספרים חסרי תקדים

הרקע לחליפת המכתבים היא הטראומה הנוראה של מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה" כפי שקראו לה בני הזמן, הידועה באבדות שנמנו בה במספרים חסרי תקדים. מעולם עד אז לא גבתה מלחמה אחת מחיר כה כבד: כשבעה מיליון אזרחים ויותר מעשרה מיליון חיילם נהרגו, וכעשרים מיליון הפכו לנכים. במלחמה זו, כתב המשורר עזרא פאונד, מיליוני צעירים "בוססו עד עיניהם בתופת" ובה הכול שמעו, בלשונו של המשורר אי אי קאמינגס, את "קולו האדיר של המוות", שהותיר את "הדממה כולה / מלאה נערים רעננים מחרישים". לדעת פרויד "טרם היה אירוע אשר החריב כל כך הרבה מנכסיה המשותפים של האנושות... והשפיל באופן כה יסודי את עולם הערכים".

הסיבה לחליפת המכתבים בין איינשטיין לפרויד הייתה פנייה מהוועדה לספרות ולאמנויות של "חבר הלאומים", (שנוסד בשנת 1920), ל"מכון הבינלאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" בפריז, בבקשה לארגן חילופי מכתבים פומביים בין אינטלקטואלים בתחומים שיקדמו את "רוח ההבנה הבין-לאומית כאמצעי לשמירה על השלום". ברוח מטרה הומניסטית זו פנה המכון לאיינשטיין בשנת 1931 כדי שיבחר בן זוג מתחום מדעי שונה, לדיון ברעיונות הנוגעים לפוליטיקה ושלום. הוא בחר בזיגמונד פרויד.

אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין, דיוקן מ-1935, באוניברסיטת פרינסטון. תצלום: אן דלאר, ויקיפדיה

פרויד פגש את איינשטיין לראשונה בברלין בשנת 1927. "הוא איש עליז, חביב ובטוח בעצמו", כתב פרויד, "המבין בפסיכולוגיה בערך כמו שאני מבין בפיזיקה, כך שהייתה לנו שיחה מצוינת". עוד קודם לתחילת חליפת המכתבים, איינשטיין פנה לפרויד בשנת 1931 והפציר בו להצטרף לארגון של מנהיגים אנשי רוח שיפעל לפתרון בעיות מדיניות. הוא שיבח את פרויד על "התשוקה לגלות את האמת", אשר מאפיינת את "כל הגותו", במיוחד את התשוקה לגלות את האופן שבו "האינסטינקטים ההרסניים כרוכים בנפש האנושית יחד עם אלה של אהבה ותאוות החיים״. והוא הלל את "מסירות" פרויד "למטרה הגדולה של שחרור חיצוני ופנימי של האדם מזוועות המלחמה". שאיפה זו, ממשיך איינשטיין, "הייתה גם נחלתם של מנהיגים רוחניים ומוסריים, אשר חרגו מגבולות זמנם וארצם, מישוע ועד לקאנט".

איינשטיין יזם יזם דיון ציבורי עם פרויד, אשר מטרתו הייתה הבנת הסיבות למלחמות והמקור לרצחנות המודרנית – וחיסולן

בדומה לאדמונד ברק, המדינאי והפילוסוף האירי, גם איינשטיין חשב ש"כל שצריך כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר". זו הסיבה שהוא יזם דיון ציבורי עם פרויד, אשר מטרתו הייתה הבנת הסיבות למלחמות והמקור לרצחנות המודרנית – וחיסולן. הספר ״איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה״ בעריכת דוד בר־גל, עופר אשכנזי וערן רולניק, מביא לקורא העברי את חליפת המכתבים הקצרה בין איינשטיין לפרויד, אשר התפרסמה בשנת 1933 בגרמנית, צרפתית ואנגלית, במהדורה מהודרת בת אלפיים עותקים בכל שפה.

איינשטיין פונה במכתבו לפרויד בהצעה לדון בשאלה "האם קיימת דרך לשחרר את האנושות מפורענות המלחמה?" הוא מודה בקוצר ידו כפיזיקאי בסוגיה זו ומתכוון לאפשר לפרויד "לשפוך אור על הבעיה בעזרת ההיכרות" שלו "עם חיי היצר של האדם". הוא מבין כי "בבני האדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד" ולכן פנה אל פרויד, אשר "מכיר לעומק את הדחפים האנושיים". בסיכום המכתב, איינשטיין טוען כי פרויד בכתביו נתן תשובות לבעיה המאתגרת והדוחקת הזו. לכן הוא מפציר בו "להציג את הבעיה של שלום העולם לאור תגליותיך האחרונות".

פרויד אינו יכול להסתיר את הפתעתו. הוא ציפה לדיון בבעיה הנוגעת לתחומי הידע של שניהם, פסיכולוגיה ופיזיקה. אך נענה לבסוף "להשקיף מנקודת מבט פסיכולוגית על הבעיה של מניעת מלחמה״. את האבחנה של איינשטיין בין כוח וצדק הוא מחליף באבחנה בין אלימות וצדק וקובע שאת "כוח הזרוע מנצחים על ידי כך שמעבירים את השליטה" לגוף גדול יותר, שחבריו "מלוכדים זה בזה בעבותות רגשיים״. אך הוא מודה בכנות כי "השאיפה למגר את נטיותיו התוקפניות של האדם היא חסרת תוחלת״. הסיבה היא ש"האינטלקט שלנו הוא ישות רופפת, המשמשת בבחינת כלי משחק בידי דחפינו ורגשותינו״. במצב האידיאלי, טוען פרויד, "הייתה יכולה להתהוות קהילה שחיי הדחף של חבריה כפופים לדיקטטורה של התבונה״. אך זו כמובן "תקווה אוטופית״. פרויד רומז כאן לחזון המדינה האידיאלית של אפלטון הנשלטת על ידי אליטה של מלכים-פילוסופים. (ניסוי מחשבתי כזה נעשה על ידי תומאס מור בספרו ״אוטופיה״, 1516, המציע חברה המיוסדת על עקרונות של רציונליות ושוויון). נטייה אליטיסטית כזו מתגלית גם אצל איינשטיין, שלאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביע משאלה "לחיות על אי שבו ירוכזו האנשים החכמים ובעלי הרצון הטוב״, ובשנת 1930 קבע כי "היו אלה המדענים אשר אפשרו תחילה את הדמוקרטיה״.

זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד (1926), דיוקן מאת פרדיננד שמוצר. תצלום: ויקיפדיה

כפסיכולוג המיטיב להכיר את הנפש האנושית, פרויד משתומם על כך שאיינשטיין ורבים אחרים "מתקוממים כל כך כנגד המלחמה״, ותוהה "מדוע איננו משלימים עם קיומה" כמו עם רעות אחרות של החברה האנושית. שהרי "המלחמה נראית דבר כה טבעי, כה מבוסס מבחינה ביולוגית, כך שמבחינה מעשית, ספק אם יש מנוס ממנה״. הסיבה שאנו מתקוממים נגד המלחמה, הוא טוען, "היא שאיננו יכולים לנהוג אחרת״. פרויד מסכם ואומר "שכל מה שמקדם את התפתחות התרבות פועל גם כנגד המלחמה״. אמירה שמלחמת העולם השנייה הפריכה בעליל ובגלוי.

איינשטיין מאמין בשלטון הפילוסופים והתבונה, שעה שפרויד מכיר בטבע המושחת של בני האדם. מול הדגש של איינשטיין על כוחם של האינטלקטואלים, פרויד מטיל ספק בכוח האדם כיצור תבוני

שני המכתבים נבדלים זה מזה מהותית. איינשטיין מאמין בשלטון הפילוסופים והתבונה, שעה שפרויד מכיר בטבע המושחת של בני האדם. מול הדגש של איינשטיין על כוחם של האינטלקטואלים, פרויד מטיל ספק בכוח האדם כיצור תבוני. תגובת פרויד לאיינשטיין חושפת דיאלקטיקה מעניינת ביותר בין האופטימיזם הנאיבי המסוכן של הפיזיקאי לבין הגישה נעדרת הסנטימנטים של הפסיכולוג בנוגע למצב הקיום האנושי. נאמן למתודה הפסיכולוגית שלו, פרויד סקפטי לגבי ביטול אינסטינקטים אלימים ומלחמה. "אין כל אפשרות" הוא אומר "שנוכל לדכא את הנטיות האגרסיביות של האנושות״. צריך לציין שפרויד לא היה מרוצה מחליפת המכתבים עם איינשטיין, וציין באירוניה "לא נראה לי שאזכה בפרס נובל לשלום על חיבור זה״.

לצד חליפת המכתבים בין איינשטיין ופרויד, הספר ״איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה״ כולל מחקרים חשובים הדנים בעולם הרוחני והאידיאולוגי של איינשטיין ופרויד. העורכים מציינים שאיינשטיין ופרויד פרסמו את רעיונותיהם על מניעת מלחמה "דווקא על סיפה של התקופה הקטלנית ביותר בתולדות האלימות האנושית״, או מלחמת העולם השנייה. הם גם טוענים כי לחיבור ״למה מלחמה?״ יש "חשיבות מיוחדת בישראל״, מאחר שהוא מציב בפנינו "תמרור אזהרה״. כאן דומה שהם נופלים בפח התמימות של שני גיבורי הספר – האשליה שיש בכוחו של שיח אינטלקטואלי למנוע מלחמה.

ערן רולניק, מתרגם המכתבים, חושף במאמרו את מרקם הקשרים האישיים וההגותיים בין איינשטיין לפרויד, ומסביר מדוע הם נבחרו להתכתב. השניים היו לא רק בעלי מוניטין בינלאומיים בתחום הדיסציפלינות המדעיות שלהם, אלא גם בבחינת גיבורי תרבות. עם פתיחת האוניברסיטה העברית באפריל 1925, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ציין שהפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין והפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון, הם שלושת "ההוגים שהשפיעו לדעתו יותר מכול על המחשבה המודרנית״. עופר אשכנזי חושף במאמר מרתק שהפציפיזם והציונות של איינשטיין נגזרו מהשקפתו הרואה ב"מדינת הלאום בעלת הריבונות הבלתי מוגבלת את האיום הקיצוני ביותר על השלום, על הצדק, ועל הזכויות הבסיסיות של האדם בעולם המודרני״.

במאמר מקורי ביותר, ענר גוברין מציע "לראות בהלכי הרוח" של פרויד – "סערת נפש, רגשנות, מועקה או חוסר שקט״, או לחילופין הלך רוח "לוחמני ועצבני" – את "התפאורה לטקסטים" שכתב. ההלם של פרויד מפרוץ מלחמת העולם הראשונה יצר אצלו "הלך רוח מיוחד, שהשפיע השפעה ניכרת על האופן שבו הוא תפש נושאים כמו אכזריות ורוע, הרס וחורבן, אהבה ומוות״. "שנת 1915" מציין לירן רזינסקי הייתה "שנה רעה מאוד, כמעט מכל הבחינות" לפסיכואנליזה, מאחר שהמטופלים הפסיקו לבוא ו"המכונים הפסיכואנליטיים מצאו עצמם ניצבים משני צידי החזית״. בדומה לגוברין, גם רזינסקי חושף במאמרו את האופן שבו השפיעה מלחמת העולם הראשונה על השיטה הפסיכולוגית של פרויד. כפרפרזה על הפתגם: "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה״, פרויד כותב: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות״.

יונתן מתיוס מצביע על כך ש"השאיפה המרכזית" בחייו הפוליטיים של איינשטיין הייתה "להביא לסדר עולמי המושתת על צדק אוניברסלי" המונע "התלקחויות אלימות״. שורת חיבורים מאת פרויד העוסקים ביחסים בין בני אדם ומנהיגיהם, כגון "מחשבות לעת מלחמה ומוות״, 1915, "למה מלחמה?", או "משה האיש והדת המונותאיסטית" (1936). נידונים במאמרו של דוד בר-גל, שבו הוא קובע כי שעה שאיינשטיין ראה "באלימות ההמונית את ניצחון 'הברבריות' על הציביליזציה האירופית, פרויד מצא בה את ניצחון הדחפים והרגשות על התבונה״. יחסו של איינשטיין כלפי פצצת האטום ומרוץ החימוש נידון במאמרו של ריצ'רד קרוקט, המסביר כיצד יכול פציפיסט כמו איינשטיין לקרוא לשימוש בנשק: "אם הפציפיסט משוכנע כי האויב מפתח פצצת" אטום, הרי התשובה היא ש"המתנגד למלחמה יתמוך בפיתוח הפצצה״.

הירושימה, Little Boy

הפצצה שהוטלה על הירושימה, בעלת השם מקפיא הדם: ״Little Boy״. תצלום: משרד ההגנה ומשרד האנרגיה של ארה״ב, ויקיפדיה

יש לנו סיבות טובות לפקפק בהשפעתם של אינטלקטואלים על הלכי רוח בציבור ועוד יותר מזה על קביעת מדיניות

מאמרו של עפרי אילני מבקש למקם את חליפת המכתבים בין איינשטיין לפרויד בהקשר הרחב של "שליחות היהודים" במאות השנים האחרונות. שני המלומדים הדגולים הללו חושפים "פן מרתק בהיסטוריה של השתלבות היהודים בחברה הבורגנית-משכילה באירופה המודרנית" כנציגיה וכמנהיגיה "של הציביליזציה המערבית (הבורגנית)״. קוראי מאמר זה ימצאו בנקל הקבלות רבות לספרו החשוב של אילני, ״החיפוש אחר העם העברי: תנ"ך ונאורות בגרמניה״ (משנת 2016). לבסוף, פיקי איש שלום דן ב"מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותיאוריה״. הוא טוען כי חליפת המכתבים בין איינשטיין לפרויד היא אמנם "מהשיאים של ניסיון האינטלקטואלים לעסוק בשאלות של מעשה״, אך כלל אינה יוצאת דופן. דוגמאות יש למכביר: וודרו וילסון נבחר לנשיאות ארה״ב לאחר שכיהן כנשיא של אוניברסיטת פרינסטון, לצד עוד רבים אחרים שהחליפו את האקדמיה בתפקידים בכירים במדינה, ובהם הנרי קיסינג'ר, זביגנייב בז'זינסקי, ג'יין קירקפטריק, מדליין אולברייט, ועוד.

הספר ״איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה״ דן בפרק חשוב בהיסטוריה של המאה העשרים. הוא תורגם ונערך מתוך מחשבה שישמש השראה לדיונים אינטלקטואלים פומביים, אך הרשו לי לפקפק בהשפעתם של אלה על הלכי רוח בציבור ועוד יותר מזה על קביעת מדיניות.

בעקבות ״איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה: בעקבות חליפת המכתבים ׳למה מלחמה?׳״, עורכים עופר אשכנזי, דוד בר-גל, ערן רולניק, הוצאת כרמל 2018

אביהו זכאי הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה העברית

תמונה ראשית: יונה וענף של זית. תצלום: Morning Dew ב-unsplash.com

Photo by Morning Brew on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אביהו זכאי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בפרס נובל לשלום לא נזכה

01
יובב

כיצד ניתן לגשר בין האופטימיזם הנאיבי המסוכן של הפיזיקאי לבין הגישה נעדרת הסנטימנטים של הפסיכולוג בנוגע למצב הקיום האנושי?
כולנו טבע של רצון לקבל, ולא משנה עם איזה מטען סביבתי או גנטי הגענו.
צריך להבין את הנתון הזה, ואחר כך לחפש שיטה שתגשר בין הפערים, תעזור לנו להתעלות מעל אותם אוקיינוסים ופערי תפיסה.
אף פעם לא נגיע לשלום בינינו אלא אם כן נהיה למעלה ממה שהטבע נטע בתוכנו.
ואיך בדיוק ניתן לעשות את זה? איזה שיטה מסוגלת לבצע את הגשר התודעתי שבו נוכל להגיע לחיבור?
אני מאמין שכל אמת סופה להתברר...