שקרים מהחיים בצהרי היום

הרוח מבהילה עלים מן השדרה, מפצירה בהם להתחבא: דבר מה עומד להתרחש כאן, מפגש שטיבו לא ברור, עופו, עופו מפה. אבל אני את שפתה איני מבין, וממילא האזניות תחובות באזניי. שיר חורפי מכנס אותי בין בתיו. אני צועד בשדרה הריקה מאדם, מביט בחלונות מימין ומשמאל ומדמה לראות עיניים בורקות מבעד לחרכי התריסים, מתבוננות, אולי בשמיים המתקדרים. גם אני מתבונן בעניין.

כתף פוגעת בכתף, ושנינו מסתובבים מעוצמת המהלומה, קופצים בבהלה ומיד קופאים. אני ספגתי נזק קל בלבד: האזנית השמאלית השתחררה מהאוזן, וכעת משתלשלת לה מהחוט, מיטלטלת באוויר. אך ליריבי היה מעט פחות מזל. כוס הקרטון שבידו מוטה, המכסה ניתז ממנה ותכולתה מוטלת על הקרקע. זרועותיו פרושות לצדדים כמו לקראת חיבוק, אך פניו מופנות בהבעת תדהמה אל הקפה שנשפך.

מיד אני מבחין בכתם על החולצה הלבנה המכופתרת. חום, צורה משונה חסרת פשר. בלתי נמנע שגם יריבי יבחין בו בהקדם. ואכן, כשמבטו פוגש בכתם הקפה התדהמה נעלמת מפניו, ובמקומה מופיעה הארשת הליצנית, הגרוטסקית, של אדם המאמין שעוול נורא נגרם לו. לבסוף הוא פונה לעברי, לעבר התוקף, המקפח, הנאשם, לא - לעבר האשם מעל לכל ספק.

"כוססס אמק".

אני נראה מן הסתם כמו אידיוט, בפה פעור. מה לומר? המילים מתקוטטות בגרוני, ואף לא אחת אינה מצליחה לעשות את דרכה אל אוויר העולם ולהביע התנגדות בשמי.

"אתה קולט מה עשית?" הוא מחווה בתנועה רבת רושם אל חולצתו. "תסתכל לאן שאתה הולך!"

הוכתרתי כעד עוין, וגם הראיות הנסיבתיות אינן מבשרות טובה, הרי אני ניצב כאן ללא כל פגע מהותי, בלי בסיס לטענת נזיקין, ואילו הוא מוכתם בכתם מפואר, כאילו נורה זה עתה בידי צלף מיומן. זוהי התנקשות! ולמה לחפש חשודים בצמרות עצים ובמרפסות, כשממש לנגד עיניך, על הקרקע, ממתין שעיר לעזאזל? ובכן, גם לעבריין הנורא ביותר מגיעה זכות הדיבור, אבל אני מתקשה להסביר מה בדיוק קרה כי משקל נוכחותם של המושבעים, המביטים לבטח מבעד לחלונות השדרה, מקשה עלי. בהיעדר תגובה מצדי, התובע עובר לשלב הטיעונים לעונש.

"אני נותן את זה לניקוי יבש. לפחות תשלם לי על זה, ועל קפה חדש".

מתקפה מיומנת ללא היסוס. מתעורר בי החשד שמדובר באחד מאותם תובעים סדרתיים, לכן אסור לי לחשוף אפילו טיפת ספק. על דוכן הנאשמים יש לדבר אמת בנחישות. אדייק - יש לדעת אותה בביטחון מלא.

"גם אתה נכנסת בי", אני עונה.

"מה זה?" הוא מתרעם עכשיו, אבל ככל שאני ממשיך להרהר בכך אני משתכנע יותר ויותר, וכעת אי אפשר לבלום את ההכרה הוודאית. זה ברור כשמש: גם הוא נכנס בי. נכון, הראש שלי היה בעננים, אבל גם שלו. אחרת הייתה נמנעת ההתנגשות. אשמתי שהייתה לו כוס קפה ביד? להפך! מי שצועד עם קפה בצהרי היום, שיסתכל בעצמו לאן הוא הולך.

"גם אתה נכנסת בי", אני חוזר, בנימה מתריסה. ההתרסה אינה סביבתי הטבעית, בשבילי מדובר בביקור בחו"ל. אבל הביקור מתגלה כחופשה מלהיבה: לעמוד על שלך, להשמיע קול. הכול אני יכול בחופש הגדול!

בשלושה צעדים מלאי כוונה יריבי נצמד אליי. הוא גבוה ממני, ואולי זה רק השיפוע של השדרה. כך או כך, הוא מביט מטה ומסנן, "אתה עושה ממני צחוק? אתה הולך לשלם לי על הניקוי. תיזהר ממני".

איוּם ללא ספק, רמיזה עבה ומקוממת. מר קפה-בטייק-אווי רוצה להפשיל שרוולים? מר ניקוי יבש חושב שהוא הולך לתפוס עליי תחת לאור יום? לא נראה לי, ממש לא. אני אולי תייר במדינה הזאת, אבל כבר הספקתי להבין שכולם פה בריוני-שדרה מחורבנים, שרק מדברים ומדברים ולוגמים קפה ומאיימים. אז גם אני יודע לדבר. את העגה אני מכיר מהתרבות הפופולרית. אני מרים את הסנטר.

"תגיד לי", אני מזדקר, "אתה עושה עלי דאווינים? מה בדיוק נראה לך שיקרה פה? ממה בדיוק אני אמור להיזהר?"

נימי עיניו אדומים ורוטטים. "תיזהר למה אני מפרק אותך", הוא חוזר, כמעט צורח. אבל איום בצרחה הוא איום ריק, העמדת פנים. גנגסטרים אמיתיים מסננים איומים בלחישה. אני נועץ מבט בכתם הקפה המגוחך שעל חולצתו. מאז שהייתי בן תשע לא הלכתי מכות, ואיך אומרים: אני לא מתכוון להתחיל שוב עכשיו. למעשה, יש משהו נלעג באיום שלו. נלעג ועלוב ומעורר בוז. הפעם אני זה שנצמד אליו.

"אתה באמת חושב שאתה הולך 'לפרק' מישהו באמצע השדרה? עשה לעצמך טובה ורד מהעץ, למה זה מביך. כולה כתם קטן".

בתחושה משכרת של ביטחון עצמי אני מנפח את החזה ופונה ללכת, לתת את היציאה המפוארת שהרווחתי ביושר. אין אף אחד מסביב. המקומיים מיהרו להסתלק כי חשבו שדבר מה מסוכן עלול להתרחש. אבל הם מביטים מבעד לתריסים, כן, אין בכך ספק, ולפני שאני משלים את הסיבוב וחוזר לצעוד, אני מחליט להשיא לו עצה קטנה, בשביל האפקט הדרמטי. ואם יושפל קצת, מה טוב.

"בפעם הבאה שאתה קונה קפה…" אני מתחיל לומר, אך שורת המחץ שלי נקטעת. שתי ידיים על חזי, דחיפה הגונה, אני נופל לאחור במגושמות וראשי נחבט בקרקע. אור בוהק מציף בבת אחת את השדרה המעוננת ודוקר לי מאחורי העיניים.

"בפעם הבאה שאתה נכנס בי אני מפרק אותך", הוא מזכיר. את כוס הקפה הריקה הוא משליך על האדמה במיאוס, ואז מפנה את הגב ומתחיל ללכת. אני נורא רוצה לקום, אבל הדחף להמשיך לשכב עוד רגע, עוד כמה דקות לכל היותר, משתלט עלי. יריבי מתרחק בצעד גנדרני, ואני מדמיין את עצמי קופץ על רגליי, מסתער עליו, מכניע אותו, אבל ממקומי על הרצפה הוא נראה גדול כל כך, והפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתה בגיל תשע. אני לא מצליח להיזכר אם ניצחתי אז, או הפסדתי.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק