בריאות מהסיפורים

בריאות ומחלות אינן רק עניין של גוף, ויש תרבויות שהבינו זאת הרבה לפנינו. כיצד אפשר לגייס מיתולוגיות וסיפורים מתרבויות ילידיות כדי לרפא את בניהן, ואולי גם לעזור לנו?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

מהי בדיוק רפואה סיפורית ובמה היא שונה מעבודתם של חוקרי מדעי הרוח שחוקרים נושאים רפואיים? זאת השאלה שניצבה בפניי כשיצאתי לחקור את השורשים של הרפואה הסיפורית – לא בבתי ספר לרפואה אקדמיים, אלא באמצעות היכרות עם הנוהגים הילידיים בצפון אמריקה, בחברות שבהן מרפאים באמצעות סיפור טקסי של סיפורים.

ברפואה הסיפורית עוסקים במיומנויות של זיהוי, הטמעה, פירוש והתרגשות מסיפורים על אודות מחלה

כיום, הרפואה הסיפורית הפכה לתת-התמחות מקובלת באמניות הרפואה. מי שעוסקים בה מתארים אותה כ"ענף בין-תחומי המבקש להרחיב את הטיפול הרפואי באמצעות תקשורת יעילה בין מטפלים, רופאים, אחיות, בני משפחה ומטופלים". לדבריה של ריטה שארון (Rita Charon), ברפואה הסיפורית "עוסקים באמצעות מיומנויות של זיהוי, הטמעה, פירוש והתרגשות מסיפורים על אודות מחלה". הגרסה האקדמית הזאת של הרפואה הסיפורית, גרסה המנוסחת באורח פורמלי, מבקשת מן העוסק בה לגשת מתוך רגישות לסיפורים של המטופל. המטופל, מצדו, משתמש באמצעים ובכלים רטוריים כדי לבטא את האמיתות של הגוף שלו. ההתכווננות של הרופא לדקויות של הסיפור שהמטופל מספר לו היא בבחינת עדכון קיצוני למה שבלעדי זאת היה שיח נטול רגשות, מכוון מטרה, בין רופא ומטופל.

בה בעת, השימוש בטכניקות רטוריות כדי למסור מידע על כאב הוא עניין עתיר סכנות מבחינת המטופלים (כפי שסוזן סונטאג מתארת בקטע ידוע ב"המחלה כמטפורה"). אך ברשימה הזאת הייתי רוצה לבחון סוג אחר של רפואה סיפורית – את "סיפורי הרפואה" של ילידים בצפון אמריקה, אשר מציעים מסורת עשירה של סיפור סיפוריים תרפויטיים, השונה מאוד מהמוסכמות המקובלות במערב הן בכל הנוגע ליחסים בין רופא ומטופל והן מבחינת הנורמות הרטוריות והסיפוריות.

מה הופך סיפור סיפורים לעניין רפואי? ברומן "Ceremony" משנת 1977, אחד הרומנים האמריקניים הילידיים הנלמדים ביותר, לזלי מרמון סילקו (Leslie Marmon Silko) סופרת בת שבט לגונה (Laguna), מתארת סיפורים כ"כל מה שיש לנו, כל מה שאנחנו רואים, כל מה שיש לנו כדי להילחם במחלה ובמוות. אם אין לך סיפורים, אין לך כלום". כפי שנרמז מכותרת הספר, סיפור סיפורים ככלי לריפוי הוא עניין הקשור בקשר הדוק לרכיב הטקסי, הפואטי של טקס רב-מקורות, שמעוצב במטרה להביא לשינוי גופני באמצעות עוצמתה של השפה. הסופרת ממוצא לגונה-סיו (Laguna/Sioux) פאולה גאן אלן (Paula Gunn Allen) מתארת "סיפורי רפואה" כאלו כ"סיפורים טקסיים שיוצרים מצבים או תנאים 'מיתיים' (מטפיזיים) של תודעה". בטי בות' דונוהיו (Betty Booth Donohue), סופרת בת שבט צ'רוקי (Cherokee), מאשרת את הרצף הזה בין מצבים של הגוף ומצבים רוחניים: בטקסים הרווחים בקרב מסורות ילידיות רבות, הרפואה "היא לפעמים שיקוי מרפא", אך המשמעות האמיתית שלה מצויה הרבה מעבר לתחום המוחשי-חומרי, שכן "מבחינה פסיכולוגית, היא יכולה להיות גורם מרפא לכל בעיה אנושית שנמצאת במצב של חוסר איזון עם היקום". עבור כל הכותבות הללו, השפה עצמה היא מקור העוצמה בתהליכי הריפוי. כפי שכותבת דונוהיו: "למלים ילידיות יש אנרגיה יוצרת", ו"רפואה היא כוח ספרותי".

צ'רוקי, צ'יף, צ'רלס בירד קינג

טה-צ'י, צ'יף בן שבט הצ'רוקי, 1837. תצלום: צ'רלס בירד קינג, ויקיפדיה

לא ארגנו מארג של חיים, אנו בסך הכול חוט אחד במארג. כל מה שאנחנו עושים למארג, אנחנו עושים לעצמנו

ברפואה הסיפורית הילידית של אמריקה הצפונית, פואטיקה טקסטואלית קשורה בקשר עמוק לטקס הרפואי הלכה למעשה, ושניהם תלויים ברעיון הבסיסי ש"כל הדברים החיים קשורים ביניהם ואין להתייחס לשכל, לגוף ולרוח של בני האדם כאל דברים נפרדים" (כפי שכותב Schwing, ראו רשימת מקורות). הרעיון הזה בדבר רצף בין יחידים, קהילה וסביבה מסומל לעתים במסורות ילידיות שונות באמצעות  מוטיבים מעגליים, כולל "רשת החיים", החישוק הקדוש, או גלגל הרפואה. אומרים שצ'יף סיאטל, המנהיג של בני הסוקוומיש (Suquamish) במאה ה-19, העיר:

"כל מה שקורה לעולם קורה לבנים ולבנות של העולם. לא ארגנו מארג של חיים, אנו בסך הכול חוט אחד במארג. כל מה שאנחנו עושים למארג, אנחנו עושים לעצמנו".

בהתנסחויות כאלו, מחלה היא תוצאה של אבדן "איזון ושלמות". התוצאה שלה היא "מארג פגוע" בין היחיד והסביבה, מארג שאפשר לארוג מחדש את החוטים שלו באמצעות יצירת נרטיב, באמצעות סיפור של סיפור.

סיפורי הרפואה המגשרים בין התחום הגופני לתחום הרוחני הם בעלי מאפיינים חוזרים ברורים. בניגוד לסיפורים ממסורות תרבותיות אחרות, סיפורי רפואה מעוצבים באורח ספציפי כדי לגרום לריפוי. רעיון הכוונה נעזר בגמישות הצורה המאפיינת שת המסורות הילידיות שבעל פה, אשר מאפשרות לסיפורים מסורתיים לעבור עיצוב מחדש על פי הנסיבות האישיות של המטופל ומחלתו. הסיפורים הללו גם דורשים מן האדם החולה ליטול חלק ביצירת הסיפור, על ידי כך שהם מעדיפים אלגוריה על תיאור. רומא ג'יי הייליג-מוריס כותבת שמעודדים את המאזינים "לחוות תשובות שזמינות להם דרך סיפורים ומסורת שבעל-פה [...] לשאול 'מדוע' נחשב לדבר שמגביל את העיכול ואת החוויה של המסתורין", שכן הפירוש של יסודות סיפוריים אלגוריים הוא גורם מרכזי בחוויית הריפוי. אחדים מסיפורי הרפואה הפופולריים ביותר הם לכן סיפורים שיש בהם דמות ראשית של תעלולן, כמו זאב הערבות, העכביש, הארנב, העגור או העורב (על פי תרבות המקור), דמויות מלאות הומור, שקל להיזכר בהן ושמגלות עקביות מבחינה נושאית. התפקיד הדו-משמעי של הגיבור התעלולן מעוצב באורח מכוון כדי לעורר צחוק ולגרום למאזינים לחשוב, ולכן מעודד את השתתפות המאזינים בפרשנות האלגורית.

סיפורים של תעלולנים אינם מעוצבים רק לצורך הנחלת לקחים מוסריים (אף כי זהו אחד התפקידים שלהם), אלא גם כדי לספק דגמים להתמודדות עם אתגרים והתגברות עליהם, כחלק מתהליך ההחלמה. ספרו של לואיס מהל-מדרונה (Lewis Mehl-Madrona), "רפואה סיפורית: השימוש בהיסטוריה ובסיפור בתהליך הריפוי", משנת 2007, מגלה כיצד סיפורים על תעלולנים יכולים להועיל בפעילות רפואית דיסקורסיבית, המגשרת בין הרפואה המערבית ובין מסורות ילידיות. מהל-מדרונה, שהוא בעצמו בן צ'רוקי ולקוטה, הוא רופא שעובד בשיתוף פעולה הדוק עם קבוצות של ילידים בססקצ'וואן (Saskatchewan). ברבים מן המקרים שהוא מטפל בהם, הוא משלב סיפורים על תעלולנים וכן מיתוסים של בריאה מהקשרים של שבטי הדינה (Diné, המוכרים בשם  נאוואחו), ועד לבני היידה (Haida) ואפילו כאלו הבאים ממסורות של ילידים מאיי הוואי, לא פעם לפי הרקע הספציפי של המטופל. הסיפורים, שהוא מדפיס יחד עם התיאור הסיפורי של המקרה שלפניו, סייעו למטופלים שלו לארגן מחדש את הסיפורים הפרטיים שלהם כחולים בסרטן, במחלות נפש, בסוכרת, באסטמה ובמחלות אחרות – לא פעם עם תוצאות קליניות חיוביות מאוד. סיפורי התעלולנים הללו חושפים את המתח בין הרפואה המערבית והרפואה הילידית המסורתית, והם מסייעים ביצירת דגם של הכרה הדדית ופיוס בין שתי דרכי הטיפול.

העיסוק ברפואה סיפורית ילידית אינו נעדר אתגרים. היות שמקורה של הרפואה הסיפורית בתרבויות שבעל-פה מלפני המפגש עם האדם הלבן, יש בעיות של תיעוד ושל תרגום. מדובר בטקסים שנעלמו מן העולם, והותירו אחריהם טקסטים חלקיים באנגלית, שאף אם הם שחזורים מדויקים למדי, הם נעדרים חיוּת, ולכל היותר אנחנו יכולים לומר שיש לנו מושג כללי כיצד ביטויים פואטיים ילידיים יכלו להיות מיוצגים בהם. יתרה מכך, תרגום של סיפורי רפואה לשפות של העמים שכבשו את שטחי הילידים מעלה את הבעיה של ניכוס תרבותי. מוריס אומרת ש"המשיכה מצד תושבים לא ילידיים כלפי מסורות צפון אמריקניות ילידיות, ובכללם רפואה סיפורית, מעלה התנגדות ומעוררת מחלוקת. לדבריה, עלינו ליצור מטפורות משלנו ביחס לבריאות, כאלו שתהיינה חלק מן המסורות התרבותיות המובחנות שלנו. מהל-מדרונה, בפעילותו כרופא, מתייחס לבעיה הזאת על ידי כך שהוא משתמש במיתוסים ובטקסטים של תרבות המטופל שמולו: למשל, הוא משתמש במיתוסים מקומיים של בריאה כדי לפתח תרגילי תרפיה למשפחה של ילידים בני הוואי. עבורו, הגישה הכללית של הרפואה הסיפורית – הדגש שלה על סיפור סיפורים טקסי, על אלגוריה ועל הקהילה – ניתנת להעברה בין תרבויות, אך מיתוסים המיוחדים לקהילות מסוימות עשויים לאבד מן היעילות הטיפולית שלהם אם הם מוצאים מן ההקשר.

נאווחו, איש רפואה, רפואה

Hastobiga, איש רפואה בן שבט נאווחו, 1904. תצלום: אדוארד קרטיס, Smithsonian Institution Libraries, ויקיפדיה

ובכן, מה יש לרפואה הילידית הצפון אמריקנית ללמד אותנו, בין אם אנו רופאים העוסקים ברפואה סיפורית או חוקרים העובדים במדעי הרוח בהקשרם הרפואי והטיפולי?

אמנם יש טקסטים מקיפים המתארים את הרפואה הסיפורית בהקשר האקדמי (ראו ברשימת המקורות), אך נותר פער בתיאור האופן שבו סיפור סיפורים ילידי, הן במובן המסורתי והן במובן המודרני, עשוי להתייחס לרפואה הסיפורית שנלמדת בבתי הספר לרפואה או בבתי החולים. ההתעמקות בפער הזה עשויה להראות לנו כיצד הרפואה הסיפורית הילידית מגלה דבר-מה חדש: היא מאתגרת את הפילוסופיה של מי שעוסק ברפואה. אין מדובר רק בתשומת לב חדשה לסיפורו של המטופל, אלא שהרפואה הסיפורית מחייבת שינוי גם בסיפור של הרופא, כדבריו של מהל-מדרונה:

"ברפואה חסר לנו ההקשר שיאפשר לנו להבין את הסבל האנושי, את העובדה שאנשים חולים, מחלימים, נותרים חולים, נולדים ומתים. הספרות מצליחה הרבה יותר מאיתנו. מכאן ריבוי הקורסים על אודות רפואה וספרות. אבל מעבר להבנה הזאת ביחס להקשרים של המטופלים, אנו, הרופאים, חייבים להבין שהטיפולים שלנו מוכלים גם בסיפורים ומוצגים כפי שמציגים סיפור. אם אנחנו באמת רוצים לשנות את הסבל ואת החולי, עלינו לעצב מחדש את היחס שלנו לסיפורים שבתוכם כולנו עובדים וחיים".

הרפואה הסיפורית היא פילוסופיה וגישה יותר מאשר מערכת של נהלים ומנהגים. היא מבקשת מהעוסקים ברפואה וגם מן החולים לשכתב את סיפורי המחלה שלהם. על ידי שינוי העלילה של המפגש הטיפולי, נוכל לגלות ולשחרר פוטנציאל חדש לריפוי באמצעות השפה.

 

מקורות: 

Charon, Rita. Narrative Medicine: Honoring the Stories of Illness. Oxford: Oxford University Press, 2006.—, et al. Principles and Practices of Narrative Medicine. Oxford: Oxford University Press, 2017.Donohue,Betty Booth. “Remembering Muskrat: Native Poetics and the American Indian Oral Tradition.” The Cambridge History of American Poetry. Ed. Alfred Bendixen, Stephen Burt. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.Mehl-Madrona, Lewis. Narrative Medicine: The Use of History and Story in the Healing Process.Rochester, VA: Bear & Co., 2007.Morris, Roma J. Heillig. “The Whole Story: Nature, Healing, and Narrative in the Native American Wisdom Tradition.” Literature and Medicine 15, 1 (Spring 1996): 94-111.Schwing, Laurie J. “Native American Healing: A Return to Our Past.” Journal of Consumer Health on the Internet 12, 1 (2008): 71-78.Silko, Leslie Marmon. Ceremony. 1977. New York: Penguin Books, 2006.Sontag, Susan. Illness as Metaphor and AIDS and Its Metaphors1978. New York: Penguin, 2013.

ד"ר ארדן הגלה (Arden Hegele) הוא עמית מחקר במדעי הרוח באוניברסיטת קולמביה בניו-יורק, ועורך שותף של כתב העת Synapsis כתב עת במדעי הרוח העוסק בנושאי בריאות. המאמר המקורי הופיע כאן.

תמונה ראשית: צ'יף Bone Necklace בן שבט אוגללה-לקוטה (סיו), 1899. תצלום: היין פוטו, ספרייה הקונגרס, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארדן הגלה, Synapsis.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בריאות מהסיפורים

01
תמרת

כי הסיפור הוא חלק מהמחלה, והסיפור הוא חלק מהריפוי. לפעמים אלה שני סיפורים, לפעמים סיפור אחד. בכל התרבויות. ההבדל הוא במודעות ובמסורת. קטע מיוחד מאוד, הלוואי ידברו עוד על דברים כאלה.

03
יפעה ונדנברג

הנושא חשוב ומרתק, אך לצערי המאמר סובב סחור סחור מבלי לגעת בעצם העניין. גם ריבוי ההקשרים האקדמיים אינו תורם מאומה. נשארתי לגמרי רעבה ובלתי מסופקת. רוצה לשמוע סיפורים רפואיים, מה היתה דרכם להוביל מטופלים לשינוי, וכן מטפלים לשינוי. מה הם העקרונות המעשיים של יישום הדרך הזאת, ממש בבחינת עשה ואל תעשה כמטפל/מנחה.