בנים אינם בוכים

הבן שלי, לב, מתלונן על זה שאף פעם לא ראה אותי בוכה. את אמא שלו הוא כבר ראה בוכה כמה פעמים, במיוחד כשהיא מקריאה לו סיפורים עם סוף עצוב. גם את סבתא שלו הוא ראה בוכה פעם, ביום הולדת חמש שלו, כשאמר לה שהמשאלה שביקש היא שתבריא. אפילו את הגננת שלו לב ראה בוכה כשהודיעו לה בטלפון שאבא שלה מת, ורק אותי לא. וכל העניין הזה גורם לי להרגיש לא נעים.

יש הרבה דברים שהורים אמורים לדעת לעשות ושאני לא ממש חזק בהם. הגן של לב מוצף באבות שממהרים לשלוף את ארגז הכלים שלהם מתא המטען של המכונית בכל פעם שמשהו מתקלקל ולתקן נדנדות וצנרת בלי טיפת זיעה. ורק לאבא של הבן שלי אין ארגז כלים, או ידע איך מתקנים משהו, אפילו מכונית אין לו. הייתם מצפים מאבא מהסוג הזה – לא טכני, אמן – שלפחות יידע לבכות. "אני לא כועס שאתה לא בוכה," אומר לב ומניח על זרועי כף יד קטנה, כאילו הוא מרגיש את המצוקה שלי, "אני רק מנסה להבין למה. למה אמא כן ואתה לא."

אני מספר ללב שכשהייתי בגיל שלו בכיתי מהכל: מסרטים, מסיפורים, אפילו מהחיים. כל קבצן ברחוב, חתול דרוס או נעל בית בלויה היו גורמים לי לפרוץ בבכי. אנשים סביבי חשבו שזה בעייה, וליום ההולדת אפילו הביאו לי ספר ילדים שהיה בעצם מין ספר הדרכה שנועד ללמד ילדים לא לבכות. גם הגיבור בספר בכה הרבה עד שפגש בידיד דמיוני שהציע לו שבכל פעם שהוא מרגיש שהדמעות עולות לו בגרון ישתמש בהן בתור דלק למשהו אחר: לשיר שיר, לבעוט בכדור, לרקוד ריקוד קטן. ואני קראתי את הספר הזה אולי חמישים פעם, והתאמנתי עליו שוב ושוב, עד שבסוף הייתי כל כך טוב בזה שזה התחיל לקרות מעצמו. והיום אני כבר כל-כך רגיל שאני לא יודע איך מפסיקים את זה.

"אז כשהיית ילד," לב חוקר, "כל פעם שרציתי לבכות היית שר במקום?" "לא," אני מודה בחוסר חשק, "אני לא יודע לשיר. אז לרוב, כשהייתי מרגיש את הדמעות עולות לי בגרון, הייתי מרביץ במקום."

"מוזר," אומר לב בקול מהורהר, "אני לרוב מרביץ כשאני שמח." אני מרגיש שזה רגע נכון ללכת למקרר ולהביא לשנינו מקלוני גבינה. אנחנו יושבים בסלון ומכרסמים מקלוני גבינה בשקט. אבא ובן. שני בנים. אם תדפקו בדלת ותבקשו יפה נכבד אתכם במקלון גבינה, אבל אם תעשו משהו אחר במקום, משהו מעציב או משמח, יש סיכוי טוב שתקבלו מאיתנו מכות.

 

ספרו האחרון של אתגר קרת, ספר הילדים "גור חתול אדם ארוך-שיער", ראה אור החודש בהוצאת זמורה-ביתן.
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

28 תגובות על בנים אינם בוכים

אני לא יודע לשיר. אז לרוב, כשהייתי מרגיש את הדמעות עולות לי בגרון, הייתי מרביץ במקום."
"מוזר," אומר לב בקול מהורהר, "אני לרוב מרביץ כשאני שמח."
---------
נהדר.

18
לבנה ליטני

אני כמו אמא של לב, בוכה בסיפורים העצובים, ממש כואב בגרון, במיץ פטל ואפילו בהסבון בכה מאוד. עכשיו אני יודעת שאני לא יחידה.

21
אסתי

אני עונה לא במקום אתגר כמובן. "מאלפים" בנים להיות קשוחים ולא לבכות. כולנו, בנים ובנות בעלי אותם רגשות (פחות או יותר).אז אם לא לבכות...איך יביעו הבנים את המתחולל בליבם? כן,נשארה האופצייה "המקובלת" ללכת מכות...

קטע נפלא!
אולי גם אני צריכה להתחיל להרביץ כשאני מרגישה דמעות עקב קבצנים, חתולים דרוסים, סרטים מצוירים וילדוּת מובהקת... מצד שני גם מקלוני גבינה הם פתרון לא רע.
והבן שלך פשוט מקסים.