גבר וירטואלי

התרגלנו שהמושג "וירטואלי" מציין דבר שנוצר בידי תוכנה, או שנראה ככזה. בימינו דבר וירטואלי הוא ההפך מדבר ממשי. הוא קיים, אבל לא בדיוק בקיום מלא. לא כמונו, לא כמו העולם המוחשי, לא כמו היצורים, העצמים והחפצים הממלאים את העולם הממשי, העולם שאפשר לראות בו את הדברים, לגעת בהם, לקבל מהם תחושה ישירה. בדורנו ה"וירטואלי" לא רק מנוגד ל"ממשי" אלא אפילו מאיים עליו: מצד אחד הוא נוגס בממשותו של העולם, ומצד אחר הוא עצמו הולך ונעשה ממשי. דמויות וירטואליות מתחילות להסתובב בינינו, ומגרסה לגרסה הן נראות מוחשיות יותר, כמעט ממשיות, וכך הן מאתגרות את תחושת הממשות שלנו. לא רחוק היום שבו ניכנס לחדר ולא נדע מה מכל שעינינו רואות הוא ממשי ומה הוא וירטואלי. תכונותיו של הווירטואלי מתרבות ומשתכללות, והוא סוגר על הממשי במהירות רבה. ה"כאילו" מאיים על ה"באמת".

אלא שהסיפור מתחיל במקום אחר לגמרי, ובזמן רחוק מאוד. ברומא העתיקה, בגבר רומאי טוב, אפילו מופתי. לא, לא גבר ספציפי, אלא בגבר הרומאי כפי שהכול ידעו שהוא צריך להיות. הלה נקרא בלטינית vir. מדובר במלה עתיקה מאוד, שקדמה בהרבה אפילו לכינונה של העיר רומא. מלומדים מאתרים את שורשיה בפרוטו-הודו-אירופית, כלומר בשפתם של הקדומים שבאבותיהם של כמעט כל עמי אירופה, שהגיעו ליבשת המוכרת כיום בשם "אירופה" מהמרחב שבין צפונה של הודו ואיראן של ימינו. הללו, רועי צאן נודדים, פרה-היסטוריים, ככל הנראה כינו את הגברים בשבטיהם במלה שהתגלגלה ללטינית כ-vir.

אצל הרומאים העניין היה ברור. המלה vir ציינה גבר, איש, אדם בוגר ממין זכר. בהמשך טבעי לכך, היא ציינה בעל (של אישה), גבר אמיץ, ובהקשר הצבאי – חייל בחיל רגלים. מה שהיינו מכנים בעברית "איש עשוי ללא חת". אם תרצו, "גבר-גבר". איש שמאגד את כל התכונות הראויות לפי התרבות הרומית. והרומאים היו אנשים מעשיים, פיזיים, בניה של תרבות חקלאית שהעלתה על נס את ההישגים החומריים, דברים שאפשר לגעת בהם, תוצרים ממשיים של עבודה, תרבות גברית של שדה וצבא, בנייה וכיבוש שטחים.

וכך, עד מהרה דיברו הרומאים על virtus, כלומר, "גבריות". ובאופן טבעי, עבור הרומאים המלה ציינה גם אומץ-לב, החלטיות, אופי חזק ומצוינות. ואפילו "טוּב", כי הרי טוב היה בעיניהם שגבר יהיה כזה: אמיץ, החלטי, בעל אופי חזק. מתרגמים מאנגלית לעברית יודעים שאת המלה האנגלית virtue מקובל לתרגם לעברית כ"מעלה טובה" או "מידה טובה". הכנסייה הנוצרית, היורשת של האימפריה הרומית ולא מעט מתרבותה, קידמה את אוסף המעלות הטובות באדם, לשיטתה, וקיבצה שבע מהן, אלו "שבע המידות הטובות". ארבע מהן נחשבות בסיסיות: זהירות/תבונה (כלומר היכולת להבחין); צדק; מתינות/איפוק; אומץ-לב. הנה לכם ה-virtues, מה שצריך לאפיין או אדם טוב על פי הנצרות.

מכאן, באירופה הנוצרית בימי הביניים, קצרה הדרך לגזור מ-virtus את התואר virtualis, שפירושו "בעל virtus", כלומר כזה המאגד בתוכו את המידות הטובות, את התכונות החשובות והראויות. כלומר, "וירטואלי" מתייחס למצבור של תכונות. אלא שמצבור של תכונות אנושיות אינו אדם, כפי שמצבור של תכונות של שולחן אינו שולחן. במקרה הטוב, מצבור של תכונות חשובות, בסיסיות, של דבר הוא "כמעט הדבר".

שוב נציץ בקצרה לאנגלית, אל התואר virtual. פירושו הראשון הוא "כמעט או בקירוב כפי שמואר, אבל לא שלם או לפי ההגדרה המדויקת". התואר משמש באנגלית גם כדי לומר "לכל דבר ועניין". כלומר כמעט כמו הדבר, אבל לא בדיוק, ובוודאי לא הדבר עצמו. כלומר, כזה שמתקיימות בו התכונות העיקריות, או רובן, אבל בכל זאת משהו חסר בו. ומצד אחר, vir נתן לנו גם את "וירטואוזי", אדם שתכונה או יכולת אחת שלו בולטת מעל ומעבר לממוצע.

והנה הגענו אל ה"ווירטואלי": דבר וירטואלי מאגד תכונות של דבר אמיתי, מחקה אותו דרך תכונותיו והפעולות שלהן, אך הוא לעולם לא הדבר עצמו. כמעט ובערך, חיקוי וקירוב, שאיפה וניסיון להיות דומה ככל האפשר לדבר האמיתי. כמעט כאילו היה ממשי. כמעט. תמיד וירטואלי.

הרומאים אולי אינם מתהפכים בקברם, אבל ה"סיבוב" שהמלה vir עשתה בשלושת אלפים השנים האחרונות למעשה הפך אותה על פיה: מציון של דבר מוחשי ביותר, אל ציון של דבר חמקמק, כמעט מופשט, שאנו עדיין מנסים לתת לו צדדים של ממשות.

תמונה ראשית: פסל הקיסר אוגוסטוס מהווילה של אשתו ליוויה, בפרימה פורטה, ליד רומא, המאה הראשונה לספירה. תצלום: ויקיפדיה