גוף של מי

בעלות היא חירות. במה ששייך לנו, אנחנו רשאים לעשות ככל העולה ברוחנו. אנחנו מאמינים שהגוף שלנו הוא שלנו, ושלכן מותר לנו לעשות בו כל מה שנרצה. אבל האם זה באמת כך? האם צורת הבעלות האינטימיות ביותר הזו באמת מעניקה לנו חירות לעשות ככל העולה ברוחנו? די בשיטוט קצר במסדרונות בית חולים כדי להבין את הטעות – בתי חולים אינם אלא בתי כלא מזוויעים, שבהם קל מאוד לראות את גבולות הבעלות שלנו, ולכן גם את מהותה של הבעלות עצמה. בבית חולים, בחדר אחר חדר, המצוידים במגוון רחב של מכשירים שניתן לחבר לגוף בכדי לשמר את מצבו הרצוי, אין ברירה אלא לעמוד מול המציאות המטרידה ביותר: מה שנדמה בעינינו קרוב ואינטימי ביותר, הוא למעשה זר ומבלבל. הגופים המופלאים שלאונרדו או מיכלאנג'לו ציירו או רשמו במיומנות גדולה, מפנים את מקומם לאיורים המטרידים של וסיליוס: הגוף פעור לעין כל, ובו רשת של צינורות וכבלים שרבים מתקשים להתבונן בה, אף שהיא דומה לרשתות שאנו מכירים בבניין או במכונית.

למה?

מי אנחנו? ניתן לענות על השאלה באופנים רבים ושונים. אנחנו עשויים להיות המוח שלנו, או הגוף, או הרוח, או הבשר

יכול להיות שהקושי הזה מקורו בהולכת שולל, במפגש הלא נעים עם אותו פן של הגוף שאנחנו מעדיפים יותר מכל להסתיר מעצמנו. כי כל אותם צינורות וכבלים הם שבריריים, ועלולים לקרוס בכל רגע – ואלה אפשרויות שהתפישה היומיומית שלנו את גופנו שלנו מעדיפה שלא להדגיש. אנחנו, כמובן, סובלים מתקלות שגרתיות ולעתים קרובות גם מתקלות מביכות למדי, שמביכות אותנו בדיוק משום שהן חושפות את העובדה שאנחנו לא באמת הבעלים של מה שנדמה לנו ששייך לנו. היכולת שלנו לשלוט בעצמנו מתגלה כשברירית במיוחד, ואין דבר מנכר יותר, ומבלבל באורח מהותי כל כך, כמו הרגע שבו גופנו קורס או מגיב באופן שבו אין לנו ברירה אלא להבין עובדה אחת: "אנחנו" (ולמה אנחנו משתמשים במונח 'אנחנו'?) זרים בגופנו שלנו, גוף שאינו שלנו, אינו שייך לנו ואינו מגלה עניין כלשהו במה שחשוב לנו.

אם כך, מי אנחנו? ניתן לענות על השאלה באופנים רבים ושונים. אנחנו עשויים להיות המוח שלנו, או הגוף, או הרוח, או הבשר. אבל, בכל מקרה, הניגוד ברור ברגע שמבינים כי הגוף הוא אכן מעין זר, שאין לנו עליו שליטה כלל. זהו מקרה שבו בעיית ה"גוף/נפש" הידועה מופיעה בצורתה הכי פחות מופשטת. פילוסופים אמנם דנים בבעיה בכל מיני מקומות, אבל אנחנו חיים אותה ואיש אינו חי אותה בעוצמה רבה יותר מחולה הקופאת באימה נוכח זר הגוזל את כל מה שהיא, בדמדומי הכאב, הבדידות והשקר שמרגישים רבים מאלה שגופם החליט לקרוס.

מיתוס הבעלות קורס ביחד עם הגוף. אנחנו נותרים להתמודד עם המציאות המרה כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריו המפותלים של מרטין היידגר: "המוות הוא אפשרות ההוויה (Dasein) המובהקת ביותר". באנגלית ציון המובהקות נעשה באמצעות המונח הלא מאוד שגור Ownmost, שהוא תרגום משונה למונח הגרמני eigenste, שם תואר המציין בעלות ועל כן מרמז כי מה שהכי שייך לנו (משפט שגם הוא בלתי אפשרי) הוא האפשרות למות. בנוסח שונה מעט, המוות הוא מה ששייך לנו באמת. במשפט הזה ישנה, כמובן, אירוניה אפלה. כי איזו מין בעלות היא בעלות שמכחידה ועוקרת מן השורש כל רמז לתקווה המוטמעת בתחושת הבעלות עצמה? רמז המציע שאולי ניתן להשתחרר מן המוות, שהבעלות שלנו היא אולי "לנצח", או במילים אחרות, שלא נהיה חייבים לעמוד מול ההשפלה שבמוות, בעובדה כי כל הנכסים שלנו, הבית, המניות, המכוניות, אינם אלא רשת מורכבת של גדרות, שנועדו להגן עלינו מאותה מציאות איומה, שמרגע שהיא צצה, לעולם אינה מרפה מאיתנו.

"עשיתי הכול כמו שצריך, ובכל זאת אני חייב למות!" זה יכול היה להיות המוטו של הדמות הראשית בנובלה המטרידה של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ'", שהיידגר עצמו מתייחס אליה בדבריו על המוות בחיבור "זמן והוויה" (Zeit und Sein). איוואן איליץ' מוצא את עצמו במין גרסה בורגנית של גן העדן: הוא נשוי באושר, יש לו קריירה משגשגת ובית מקסים – הכול מושלם. אבל אז חודר לחייו מה שרחוק מלהיות מושלם, כאב קל שהולך ומחמיר, עד שהוא עז כל כך שכל חייו הופכים ללא יותר מכאב. הוא אינו מצליח להתרכז, משפחתו מתרחקת, עולמו מצטמצם ללא יותר מ"זה". הוא גילה את אפשרות ההוויה המובהקת ביותר שלו. הוא למד להכיר את עצמו ובמהרה, כל הדברים שעליהם הוא טען לבעלות, מתפוגגים נוכח מה שלמד.

אם בעלות אינה אלא אשליה זדונית, שקר שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להקל על האימה של היותנו תקועים בגוף שימחץ אותנו בסופו של דבר בייסורי המוות שלו, האם ניתן להתמודד עם האפשרות המובהקת הזו? אם נאלץ לראות את אשליית הישועה במונחים של בעלות, מה נוכל לעשות? האם התגלית בעצמה אינה סוג של מוות? האם נוכל לחיות ללא בעלות?

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'ף לאב (Jeff Gordon Love) הוא פרופסור לגרמנית ולרוסית באוניברסיטת קלמסון בקרוליינה הדרומית. ספרו האחרון מוקדש להגותו של אלכסנדר קוז'ב. מייקל מנג (Meng) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלמסון, ובימים אלה כותב ספר על מוות, היסטוריה וישועה בפילוסופיה האירופית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published with special permission from the Los Angeles Review of Books, originally published here.

תמונה ראשית: רקדנית בלט. תצלום: Pete Saloutos, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ף לאב ומייקל מנג, Los Angeles Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על גוף של מי

01
אני

מהות הקיום היא האפשרות לשלוט בסובבים אותנו, בין אם זה הורה בילדיו או בן בהוריו, אדם בבן/בת זוגו וכו. ללא דמות שבה ניתן לשלוט בדרך כזאת או אחרת, הבריות מאבדים עניין בחיים. לכן כל אדם שקרוב אלינו לעולם יעבור ייסורים בדרך אל המוות ואף אחד לא ייתן לו למות בשלווה. הראיון של אובדן מושא השליטה מחלחל את בני האדם ברמה כזאת שאנו לא מסוגלים להתמודד איתה ברמה הרעיונית.

    02
    דינה

    אצלי המאמר העלה יותר תחושות אופטימיות, "אני". הוא דווקא מצביע על זה שצריך קצת להרים את הראש ולקבל פרופורציות, אולי בכלל על עניין הבעלות על הדברים. אם לא הגוף, אז מה כן "שלנו"? שאלות נהדרות עלו פה.

מי אמר שצריך לבחור האם אנו גוף או נפש? אולי אנו גם וגם? ואולי איננו תאונת עבודה קוסמית, אלא קיומנו באופן הזה, בעולם הזה, הוא בכוונת מכוון? ומה האובססיה (המשעבדת כל כך) הזו לגבי ה'חירות'? למה הגוף הוא רק פחד ומוות? להיפך, בלי הגוף ה'איום והנורא' הזה, לא ברור מה הייתי יכול להרגיש, או אפילו לדעת מבחינה קוגניטיבית (ראו תומר פרסיקו, "אני חושב משמע יש לי גוף", שפורסם לפני כמה שנים באלכסון). הגיע הזמן שמבזי הגוף, הממחזרים לעייפה את פאולוס באגרת אל הרומים, יתחילו לדבר לגופו של ענין.

04
אביטל

האדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם, כיצד מהו בוץ, עפר ספוג רטיבות כך גם הבן אדם עפר מן הארץ , שנאמר כי עפר אתה ומעפר לוקחת, ספוג כל מיני נוזלים למיניהם, רק מה , מתוחכם . מ. א .

05
קשת

אם אין לאדם אוטונומיה על גופו, אין צורך בכל הפארסה שנקראת "אתיקה רפואית". וכמובן שאם אין לאדם אוטונומיה על גופו, אז אין לו כל צורך באוטונומיה על דעותיו, צרכיו, רצונותיו וכל שימוש אחר שהוא עושה בגופו או מחשבתו.