פרויקט המחילה גלוח הראש שנגמל

מחילה היא דוגמא נשגבת לאנושיות אותה אני בוחן בכל הזדמנות. המחילה לא תנאי שזכיתי לה מאנשים שפעם דרשתי לשנוא היא שהתוותה לי את הדרך משם לכאן.
החל מגיל 17 היה ארנו מיכאלס מעורב מאוד בפעילות תנועת הכוח הלבן. הוא היה מהמייסדים של מה שהפך לאחד מארגוני גלוחי הראש הגזעניים הגדולים בעולם, מטיף מטעם עצמו למלחמת גזע קדושה וסולן להקת מטל גזענית בשם "סנטוריון" שמכרה מעל 20,000 תקליטורים לגזענים ברחבי העולם. כיום הוא מרצה ומחבר הספר "חיי לאחר השנאה" (My life after Hate) ועובד בארגון Serve2Unite המעסיק צעירים מכל שכבות האוכלוסייה כמשכיני שלום.

גדלתי בבית של אלכוהוליסטים שבו אלימות רגשית הייתה נורמה, וכילד נאמר לי שאני לא אצליח להגיע לכלום. הגבתי לאלימות הרגשית הזו בתוקפנות ופגיעה באנשים. התחלתי כבריון באוטובוס ההסעות של בית הספר, וכשהגעתי לתיכון כבר ביצעתי מעשי ונדליזם רציניים.

כנער נכנסתי לזירת הפּאנק-רוק שהייתה במשך זמן מה המוצא האולטימטיבי לתוקפנות שלי. אך כמו כל התמכרות אחרת החיפוש שלי אחר ריגושים דרש ליבוי מתמיד, עד שמצאתי את גלוחי הראש הגזעניים וידעתי שמצאתי משהו הרבה יותר אפקטיבי. הצטרפתי אליהם כדי לבעוט ולהרגיז אנשים.

הוקסמתי מהאפשרות להיות לוחם וכגלוח ראש נקרתה בדרכי סוף סוף ההזדמנות להילחם למען מטרה נהדרת – להציל את הגזע הלבן! האמנתי באמת ובתמים שאנשים לבנים מצויים תחת סכנת השמדה מידיה של קונספירציית צללים יהודית. יתכן והסיבה שהדבר נשמע לי אז כל כך הגיוני היא מפני ששום דבר אחר בעולמי לא היה הגיוני.
הנחתי שכל מה שחשוב בקביעת הזהות הוא צבע העור שלי. אני זוכר כיצד באחת מארוחת חג ההודיה, בעודי שיכור ומשפריץ בהתלהמות את דעותיי, אימי אמרה לי: " ובכן אדון נאצי, האם אתה מודע לעובדה שאתה אחד חלקי שש-עשרה אינדיאני?" באותו רגע זה השתיק אותי לחלוטין אך מאוחר יותר באותו לילה חזרתי לביתי והמשכתי לשתות בירה מבקבוק זכוכית – עד ששברתי בקבוק אחד וחתכתי אתו את פרק ידי. הייתי כל כך משוכנע שהזהות הגזעית שלי היא כל מה שיש לי.

ברגע שפניתי לדרך הזו אלימות הפכה לנבואה שמגשימה את עצמה. ככל שהבאתי יותר אלימות ושנאה לתוך העולם כך העולם החזיר לי באותו המטבע, דבר שכמובן העצים את תוקף הפרנויה ותיאוריות הקונספירציה שלי. התבוססתי בתוך עולם של גירויים, אלימות והרס עצמי. באמצעות אידאולוגיית הכוח הלבן כהצדקה, ואלכוהול בשפע שפעל כמו סם הרדמה רוחני, נהגתי באלימות עד שהיא נראתה לי טבעית והפכתי למיומן מאוד בגילויי תוקפנות. במו ידיי היכיתי אנשים אחרים עד שהם נזקקו לאשפוז וכל זה רק בגלל צבע עורם, נטייתם המינית או סתם למען פרץ של אדרנלין. ילדים שניסו לחקות אותי היו גרועים אף יותר.

הקרנתי עוינות ביחוד כלפי כל מי שצבע עורו היה כהה משלי והיה לי קעקוע של צלב קרס על אצבע האמה בידי הימנית. פעם אחת גברת שחורה קידמה אותי בברכה בקופה של מקדונלד'ס. חיוכה היה חם ובלתי מותנה כמו השמש. כשהיא הבחינה בצלב הקרס על אצבעי היא אמרה "אתה אדם יותר טוב מזה. אני יודעת שזה לא מי שאתה". הייתי חסר אונים מול חמלה שכזאת ונמלטתי כל עוד נפשי בי מחיוכה האיתן ומן המראה האותנטי שלה.

רק כאשר הפכתי להורה יחידני בגיל 24 התחלתי להתרחק מהתנועה. איבדתי מספר חברים, חלקם היו בכלא במאסר עולם וחלקם מתו בעקבות האלימות. עלה בדעתי שאם לא אשנה את דרכי אז האלימות ברחוב תיקח ממני גם את בתי. ברגע שהתחלתי להתרחק ממעגל השנאה והאלימות המזין את עצמו, הוא החל להראות לי פחות הגיוני. במקביל התחלתי להרגיש שיש לי זהות משל עצמי – בפעם הראשונה הרשתי לעצמי להאזין לאיזו מוזיקה שרציתי, לצפות באיזו תכנית טלוויזיה שרציתי – ולא רק במה שאושר על ידי תנועת הכוח הלבן.

התחלתי להתעניין בסצנה הרוחנית שהיא הדבר הרחוק ביותר מסצנת גלוחי הראש. אמנם היה שם שימוש בסמים והייתה התנהגות בלתי אחראית, אך הייתה שם גם הרבה סלחנות. הוקפתי באנשים מקבלים שבעבר הייתי עשוי להתקיף בו במקום וחיבוקם היה מאוד משמעותי עבורי. לקח לי זמן רב לעבד את רגשות האשמה והחרטה שהיו לי על הנזק שגרמתי.

במשך עשר שנים הייתי נתון להתקפי בולמוס של שתיית אלכוהול אך ברגע שהפסקתי לשתות ב-2004 חשתי צורך לעשות משהו בעל השפעה חיובית אמיתית והתחלתי להרצות נגד גזענות ושנאה. ב-2007 התחלתי לכתוב והפכתי למייסד-שותף במגזין אינטרנטי בשם "חיים לאחר השנאה" (Life after Hate). כשהייתי צעיר חשבתי שיצרתי לעצמי אתגר בכך שהכרזתי מלחמה על העולם אך הגעתי להבנה שהרבה יותר קשה לענות לתוקפנות בחמלה מאשר בכעס ואלימות.

מחילה היא דוגמא נשגבת לאנושיות אותה אני בוחן בכל הזדמנות. המחילה נטולת התנאים שלה זכיתי מאנשים שפעם דרשתי לשנוא היא שהתוותה לי את הדרך משם לכאן.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק