גמד, נוכל ושני כימאים

פרימו לוי עדיין נוסע ברכבת, מספר את סיפוריו, ודורש מאיתנו להקשיב. מבט נוסף על יצירתו הייחודית מגלה אפילו הומור קפקאי דק
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בעמוד הראשון של "הזהו אדם?", פרימו לוי הופך את "שמע ישראל", התפילה היהודית המוכרת ביותר, לקללה שאי-אפשר למחוק אותה. זהו מעשה של חילול הקודש, וגם מעשה בלתי-נשכח, בדיוק כפי שלוי התכוון שהוא יהיה. רגע לפני שערי התופת, הוא אוחז בנו בשתי ידיו ואינו מרפה:

"הרהרו וזכרו כי כל זה אירע
והיו הדברים האלה:
אשר אנוכי מצווכם
לחקוק בלבבכם.
ושיננתם אותם לבניכם
בשבתכם בבית בלכתכם בדרך,
בשכבכם ובקומכם.
והיה כי תדומו – יאבדו בתיכם
ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.
ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד." (תרגום עברי: יצחק גרטי, הוצאת "עם עובד", 1989)

לוי, בעל הנטייה המעשית, בחר בדימוי יפהפה כדי לתאר את היהדות שלו ואמר שהיא "כמו גלגל נוסף, או הילוך נוסף". פה הוא משתמש במה שהוא ידע על התפילה היהודית, כדי לטלטל אותנו כליל. עצם קיומו של מחנה אושוויץ דורשת מאיתנו מחשבה בלתי פוסקת, פן יהיה עלינו לשאת את קללת הניצוֹל.

המלים בספרו של לוי, שהוא החיוני ביותר מכל הספרים על השואה, נחרתות בלבנו כיוון שהן דורשות לא רק להצטער ולבכות, אלא לקלוט את מה שקרה (כאילו שאנו מסוגלים). זוהי קריאת "שמע" של החורבן היהודי במאה העשרים. והיא מהדהדת מעבר לאסון שאירע ליהודים. סטודנטים בכיתות שבהן אני מלמד את הספר הזה, צעירים מבוסניה ומקמבודיה, אמרו לי שהוא פתח להם דלת שאלמלא הספר, הייתה נותרת סגורה בפניהם.

לוי זכר את יוליסס של דנטה, שרצונו לדעת הפך אותו לאנושי, ולמד את החיים במחנה בנחישות של מדען, שכן הוא היה מדען, תוך שהוא נשען על הכלים הנאמנים של הריאליזם הספרותי

"Hier ist kein warum" ("פה אין לָמה"), צועק אחד השומרים הברבריים של המחנה על אסיר 174517, שהיה פעם פרימו לוי. אך לוי הפר את ההוראה, מכוח צורך לגלות מדוע בני אנוש התנהגו כפי שהם התנהגו באושוויץ, הן כרוצחים והן כקורבנות. לוי זכר את יוליסס של דנטה, שרצונו לדעת הפך אותו לאנושי, ולמד את החיים במחנה בנחישות של מדען, שכן הוא היה מדען, תוך שהוא נשען על הכלים הנאמנים של הריאליזם הספרותי.

לוי מרגיש שהוא חייב לשפוט את האנשים באושוויץ, אם כי הוא עושה זאת בעדינות, כאילו כפיצוי על הצרכים הפראיים של המחנה. לאחר שהוא נמלט מן התופת, הוא מגלה שהכללים המוסריים דוחקים יותר, לא פחות. הוא רוצה שנבחן כל אחד מהגברים והנשים שהוא מתאר, כדי שנוכל לדעת מה המקום הזה, שעניינו מוות המוני, עושה לתושביו. אין מדובר במשימה פשוטה, ולכן ספרו הגדול של לוי, בניגוד ל"לילה" של אלי ויזל, יעיל כל כך בכיתה. בעוד שוויזל מעורר חרדת קודש, שלעולם אינה מצב רוח מתאים לדיון בכיתה, לוי דוחק בנו להתווכח ולדון באנשיו. ויזל נצמד לזיכרונות של סולידריות רגשית, בעוד שלוי מעונין יותר בשאלה כיצד האסירים משתמשים זה בזה כדי לשרוד.

יש דבר נוסף שמבדיל בין שני כותבי הממוארים המפורסמים הללו על השואה. ויזל כותב בטון אחיד, מרגש מאוד, מכוונן, בעוד שללוי יש רגישות ליצנית שלעתים דומה לזו של קפקא. כן, לוי הוא כותב קומי, עובדה משונה לאור החשיכה הבלתי נגמרת של הנושא שמעסיק אותו. אנחנו עשויים לצפות להומור העגום של דנטה האהוב עליו, אך הבדיחות של לוי נוטות דווקא להיות קלילות. לוי מדבר על "כפות, שבאותם ימים שמרנו איתנו יומם ולילה, מוכנות לכל מקרה חירום בלתי סביר, כפי שהאבירים הטמפלרים נשאו את חרבותיהם". אצל לוי יש לא מעט קומדיה אפלה, כמו המבחן האבסורדי לשלשול שהאסירים ב-Ka-Be, המרפאה של אושוויץ, נאלצים לעבור: מדובר בסצנה הראויה לרומן "המשפט" של קפקא.

ציור קיר, פולין, קטוביץ'

בפולין היום. תצלום: פאבל צ'רווינסקי

הקוראים בספרו של לוי חושבים לא פעם שהכותרת, "הזהו אדם?", מתייחסת למוזלמנים, לשקועים והטבועים, הדמויות, הבקושי-אנושיות, המתהלכות בדממה בין המשימות האכזריות וחסרות התוחלת שמרכיבות את החיים במחנה. אך המוזלמנים חסרי הפנים הללו אינם הדמויות הראשיות בספרו של לוי. איך הם יכלו כלל להיות דמויות ראשיות, הרי הם כה קרובים למוות שכבר אין להם עוד כל אופי?

אליאס הוא גרוטסקה, והעונג המטורף שלו הופך אותו לטיפוס האנושי המתאים ביותר למחנה

לוי מתמקד בתחבולנים המעוותים והמבריקים, בנוכלים, בבעלי המזימות, ובבעלי הכוח בקרב האסירים. אין קורא שיוכל לשכוח את הגמד העל-אנושי אליאס, עם המזג הנורא שלו ושרירי הרקולס שהוא ניחן בהם, אליאס הנושא משאות אדירים, צועק, שר, מקלל וצוחק ב"העוויות של מופרע בנפשו" (במקור האיטלקי הוא מתואר כ-dissociato, כלומר "מי שלא בדיוק איתנו"), וגונב ללא הרף, כשהוא גומע כ-6 ליטרים של מרק בבת אחת בעוד האחרים גוועים מרעב. אליאס הוא גרוטסקה הראויה לרבלה, הסופר האהוב על לוי, והעונג המטורף שלו הופך אותו לטיפוס האנושי המתאים ביותר למחנה, כך סבור לוי. הקטע מסתיים במכת-הלם: "אליאס, ככל שאנחנו יכולים לשפוט מן החוץ, ככל שלמשפט יכולה להיות משמעות, היה ככל הנראה אדם מאושר".

בספר מאוחר יותר, "ההפוגה", לוי מציג בפנינו אסיר נוסף, רפפורט, גם הוא עליז באורח משונה. כמו אליאס, הוא טיפוס חסר בושה, שאוכל היטב. "ערמומי, אלים, ושמח כמו ההרפתקנים של ימים עברו", כשרפפורט שומע אזעקה המתריעה על הפצצה אווירית, הוא גונב סיר מרק באמצע המהומה. הוא מפטפט ללא הרף על הימים הטובים שלפני אושוויץ. "כל עוד יכולתי, שתיתי, אכלתי, עשיתי אהבה, עזבתי את פולין השטוחה והאפורה ועברתי לאיטליה הזאת שלך". הוא זוכר את הנשים האיטלקיות, את הסטייקים מהשוק השחור, את היין. "הלך לי טוב... וכל הטוב הזה לא נעלם. הוא בתוכי, שמור בבטחה", הוא מתפאר.

"אם אפגוש את היטלר בעולם הבא", אומר רפפורט, "אירק לו בפרצוף ותהיה לי זכות מלאה לעשות זאת זה..." – ואז פצצה נופלת על מחסן, כך שרפפורט נאלץ לדבר בקול רם יותר – "כי הוא לא גבר עלי". חלק מההתגרות של רפפורט אינו אלא אשליה, ובכל זאת לוי מעריץ אותה. "במקרה המצער שאחד מכם יחיה אחרי", מודיע רפפורט, "תוכלו לומר שלאון רפפורט קיבל את מה שהגיע לו, שהוא לא הותיר מאחוריו לא חובות ולא יתרות זכות, והוא לא בכה או ביקש רחמים". בתגובה לדברי ההתפארות הללו, הראויים ל-Farinata של דנטה, לוי חריף אך גם מלא כבוד: "יש לי סיבות להאמין שרפפורט לא שרד. לכן סברתי שמחובתי למלא כמיטב יכולתי את המשימה שהופקדה בידיי".

***

לוי שפט לא רק את קורבנות השואה ואת מבצעיה, אלא גם את אלו שעמדו מנגד והסיטו את מבטם בעוד השואה מתרחשת. הוא ידע שאם השיפוט אמור להיות בעל ערך כלשהו, עליו לנבוע מתוך הבנה. ויש משהו בגרמנים שלוי לא היה מסוגל להבין, על אף שהיה חיוני שהוא ימשיך לנסות

לוי שפט לא רק את קורבנות השואה ואת מבצעיה, אלא גם את אלו שעמדו מנגד והסיטו את מבטם בעוד השואה מתרחשת. הוא ידע שאם השיפוט אמור להיות בעל ערך כלשהו, עליו לנבוע מתוך הבנה. ויש משהו בגרמנים שלוי לא היה מסוגל להבין, על אף שהיה חיוני שהוא ימשיך לנסות.

המקרה הדוחק ביותר מבחינת לוי היה פרדיננד מאייר, הכימאי שמופיע בשם מילר ב"הטבלה המחזורית". כשלוי הגיע למעבדת הכימיה בבונה-מונוביץ' (אושוויץ 3), מאייר עזר לו. הוא נתן לו זוג נעלי עור, ולא פחות חשוב מכך – דיבר אליו בצורת הפנייה הפורמלית sie במקום להשתמש בצורת הפנייה הקרובה, המעליבה, du, שהגרמנים השתמשו בה כשדיברו אל יהודים במחנות. אך מאייר הוא בכל זאת אחד האדונים הגרמנים, מעברה האחר של חומה שאין להתגבר עליה.

כל ימי חייו לאחר אושוויץ מאייר נשא אשמה קשה. ב-1967 הוא החל לכתוב ללוי, שאיתר אותו באמצעות חבר משותף. מאייר אמר ללוי: "אני מלא אושר שנמלטת מהתופת של אושוויץ" (הפרטים הללו לקוחים מהביוגרפיה של לוי מאת איאן ת'ומסון, שמצטיינת בתחקיר המעולה שלה).

ללוי היו עדיין רגשות מעורבים ביחס למאייר, שנראה כמי ששכח לשם נוחות מה הייתה המטרה האמיתית של אושוויץ. כשלוי שאל את מאייר מה הוא ידע על מפעל המוות בבירקנאו, הלה השיב: "במהלך שהותי הקצרה באושוויץ לא הייתי מודע לכל מקרה שמטרתו השמדת היהודים". בספרו "הטבלה המחזורית" לוי מעיר על כך בעוקצנות מרה: "גם הוא, בעליל, לא דרש הסברים מאיש, אפילו לא מעצמו, על אף שבימים בהירים להבות הקרמטוריום נראו היטב מן המעבדה בבונה".

אך לוי ממשיך, ומרכך מעט את הדברים. "לא אהבתי אותו, ולא רציתי לראות אותו", הוא כותב על מאייר, "ובכל זאת, חשתי מידה של כבוד כלפיו... הוא לא היה מוג-לב, או חירש, או ציניקן, הוא לא התאים את עצמו, הוא ניסה ליישב את החשבון שלו עם העבר, והחשבון לא הסתדר: הוא ניסה לגרום לו להסתדר, אולי באמצעות מעט רמייה". ההוקעה של מאייר את הנאציזם "הייתה חמקמקה ומהוססת, אך הוא לא חיפש הצדקות".

חשמלית, טורינו

חשמלית בטורינו, עירו של פרימו לוי. תצלום: אנטונינו קלדרלה

בסוף, לוי החליט שמאייר "אינו נתעב וגם אינו גיבור", ושהדרך שהוא הסתמך על קלישאות ביחס לרוע האנושי, לברבריות ולתקווה, במכתביו ללוי, "הייתה טובה יותר מהאטימות המצועצעת של הגרמנים האחרים: הניסיונות שלו להתגבר [על העבר] היו גמלוניים, מעט מגוחכים, מרגיזים ועצובים, ועם זאת מהוגנים. והאם הוא לא השיג לי זוג נעליים?" לוי קיבל שיחת טלפון מלאת מועקה ממאייר ולבסוף הסכים לפגוש אותו, אך מאייר מת מהתקף לב פתאומי לפני שפגישתם יצאה לפועל. מה שנותר הוא ההרהור המעודן של לוי ביחס להתחמקויות של מאייר, שהוא גם הרהור על המאבק של לוי עצמו להשיב לכימאי הגרמני.

לוי כתב שמעטים בלבד שרדו את המחנות בלי להתכחש לחלק מעולמם המוסרי, והוא לא היה אחד מאותם מעטים. לוי הכיר בכשלים המוסריים שלו, אם כי הוא גם ידע שאין בסיס להשוואה בין האשמה של השורדים והאשמה של הרוצחים

לוי כתב שמעטים בלבד שרדו את המחנות בלי להתכחש לחלק מעולמם המוסרי, והוא לא היה אחד מאותם מעטים. לוי הכיר בכשלים המוסריים שלו, אם כי הוא גם ידע שאין בסיס להשוואה בין האשמה של השורדים והאשמה של הרוצחים. הוא מעולם לא היה אכזרי, אך הוא כן למד להיות אדיש לנוף הסבל, כפי שהחוק הנורא של המחנה דרש. המוזלמנים המוכנים למוות נראו פשוט מעוררי גועל; האסירים הנזקקים, עם סיפורי המזל הרע שלהם, היו בלתי מועילים, ולכן מוטב היה להימנע מהם.

האכזריות הקשה ביותר של המחנה הייתה בכך שנראה כי ההישרדות שלך היא דבר שאתה גונב ממישהו אחר. לוי חשב שהוא שרד את הסלקציה של אוקטובר 1944 רק כיוון שקצין האס.אס. שהחליט במבט חטוף מי יחיה ומי ילך לתאי הגזים בלבל בינו ובין אסיר בריא יותר בשם רנה, שעמד לידו בשורה.

הרגע הזה, שמתואר בכישרון רב ב"הזהו אדם?", ממלא את המקום של אובדן מכריע יותר. אהובתו של לוי, ונדה מאסטרו, גורשה לאושוויץ יחד איתו. בסתיו של 1944 חבר איטלקי ראה את ונדה, "לבנה כסיד", ושמע אותו אומרת "את המלים הנוראות הללו, שלעולם איני יכול לשכוח, 'Io non ritornerò', 'אני לא אחזור'". בינואר 1945, לוי גילה שוונדה, שבזמן שחלף הפכה לשלד אדם, נשלחה לתא הגזים חודשים קודם לכן. "ידעתי בבהירות מוחלטת שמאוחר יותר אסבול בשל מותה", הוא אמר. "לוי הרגיש שהוא היה צריך למות במקום ונדה", כותב ת'ומסון בביוגרפיה.

באוקטובר 1945, לוי הגיע לטורינו לאחר נדודיו הארוכים בשטחים הסובייטיים, ובלילה הראשונה שלו בבית הוא ישן כשמתחת לכר שלו מונחת פרוסת לחם. הוא חזר ועבר על הזיכרונות שלו מאושוויץ, סיפר את סיפוריו לכל מי שהיה מוכן לשמוע. פעם, ברכבת, אחד הנוסעים, לאחר ששמע במקרה את לוי, ביקש ממנו להרים את קולו – עד כדי כך מרתק היה סיפורו.

בדיוק כפי שהוא עשה ברכבת, לוי, בספריו, משכנע אותנו להקשיב, ולא רק לסיפור של היהודים שנרצחו, אלא באותה המידה לסיפורים שאין להעלותם בדמיון, שמצלקים תקופות קרובות יותר לימינו. גם כעת, מאה שנה לאחר הולדתו, פרימו לוי עדיין דורש מאיתנו להקשיב.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דייויד מיקיץ' (Mikics) הוא פרופסור לאנגלית באוניברסיטת יוסטון, טקסס. ספרו האחרון הוא Bellow’s People: How Saul Bellow Made Life Into Art.

This story originally appeared in English in Tablet Magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פרחים במבחנות. תצלום: bady qb, ב-unsplash.com

Photo by bady qb on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייויד מיקיץ', Tablet.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על גמד, נוכל ושני כימאים

01
שירלי ק.

איזה ניתוח יפה של הכתיבה של לוי,וההבדל בינה ובין ״הלילה״.
זכור לי התיאור המקסים של לוי את מורדו נחום, שהיה מספר בגאווה איך היה מסדר אנשים עם טריקים גאוניים, ולעומת זאת בוכה איך אחרים ״עבדו עליו״ עם טריקים שפלים...
ולמי שלא יודע, ניצולי שואה זכאים לטיפול נפשי חינם, ואם יש צורך הטיפול ניתן בבית.