דגון-נהרין: מחול בשניים

חגיגות היובל של להקת בת שבע הן הזדמנות להרהר בתרומתו של צלם הבית
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

 השבוע מקיימת להקת בת שבע שורה של אירועים חגיגיים לציון יובל להיווסדה. יהיה זה צודק להתעכב בהזדמנות משמחת זו על הצלם אשר ליווה את הלהקה גם השבוע, והמזוהה יותר מכל צלם אחר עם המחול הישראלי, גדי דגון.

צילום מחול הוא הרי אוקסימורון: גבוה-גבוה ברשימת האמנויות הבלתי אפשריות, אי-שם בין תרגום שירה לקולנוע עצמאי, ניצב צילום המחול. מחול פירושו תנועה; צילום פירושו הקפאה. צילום מחול הוא אם כן אמנות בלתי אפשרית מעצם הגדרתה.

בת שבע

מתוך מופע היובל של להקת בת-שבע, יוני 2014. צילום: גדי דגון

אבל גדי דגון הוא צלם ממין נדיר: הוא אופטימיסט. לפיכך נענה לאתגר אשר הציב בפניו אוהד נהרין עם כניסתו לתפקידו כמנהל האמנותי של להקת בת-שבע, בקיץ 1990. דגון הפך לצלם הבית הרשמי של הלהקה,  והצילומים שלו מתעדים -- בספרים, בכרזות, בתוכניות, בתערוכות אמנות, בפייסבוק שלו ובעיתונות -- שנים רבות של יצירה משותפת שפרצה מההסכם הג׳נטלמני הזה.

אוהד נהרין

אוהד נהרין ורקדניו. צילום: גדי דגון

כל מי שראה ולו כוריאוגרפיה אחת של נהרין יודע שהוא דווקא פסימיסט מושבע. הצילומים של דגון מתעדים אם כן את המחול של להקת בת-שבע, אבל הסאבטקסט שלהם הוא  שיתוף הפעולה בין שני האמנים האלה, זהיר וחלקלק כמו pas de deux על מדרכה מושלגת: הפסימיסט מוביל את האופטימיסט, הצלם מסובב את הרקדן, אחד ממציא והשני מתעד, זה חי לאור הזרקורים בעוד שותפו נושם לרווחה רק בחדר החושך.

מרגע שנכנס לתפקידו, ידע דגון שהוא מתעד למעשה אמנות מתפוגגת. ספרים חיים לנצח, ציורים אפשר תמיד לשחזר, אבל עבודת מחול יכולה להתקיים רק בשעה הקצרה שבה רקדנים מבצעים אותה על הבמה. אחר כך הופכת הכוריאוגרפיה לזיכרון, צצה מדי פעם ללא רשות בחלומות בהקיץ של אלה שזכו לצפות בה. אנחנו זוכרים תנועה מסוימת, הלם, שיטפון, צבע, יופי.

רסיסי המידע האלה, המושפעים ממילא מהחוויה הסובייקטיווית של הצופה, מתערבבים אז עם ההשתקפות של המחול בתמונות "הרשמיות" של צלם הבית. וכך נולד המיתוס. מה היה שם באמת? הצופה נזכר באמנות של נהרין דרך פריזמה שבורה, הכוללת רעשים תקשורתיים רבים. אבל מלבד התייחסויות ספוראדיות של אמנויות  אחרות, דוגמת יצירות הווידיאו-ארט של גבי ביבליוביץ', כל אלה -- החל מהכרזות של פוסטר-מדיה ועד לכותרות הסנסציוניות בעיתון, דרך העמודים המעוצבים של התוכניה וסרטו התיעודי המתקרב של תומר היימן -- הושפעו ממילא מהצילומים רבי העוצמה של דגון.

הצילום של דגון הוא אם כן סוג של חוויה מתקנת. אנחנו זוכים סוף סוף לראות את להקת בת-שבע מתועדת ללא  הסינון המקדים של אנשי פרסום, שיווק, עיתונות. מה אנחנו רואים?

אנחנו קודם כל רואים שההגדרות שנכפו שוב ושוב על עבודותיו של נהרין היו נמהרות מדי, שלא לומר שגויות מהיסוד. כמה פעמים, למשל, קראנו שהמחול שלו "ישיר", הגדרה פשטנית ומתנשאת קמעה? אין שום דבר ישיר בקומפוזיציות המתגלות בצילומים. למעשה, אפשר כמעט לומר שהכוריאוגרפיה הנהרינית מתאפיינת דווקא בעולם אינסופי של מטאפורות, קליידוסקופ שלם של דימויים מורכבים שהנגישות איננה תכונתם הבולטת.

הצילום גם מאפשר לבטל את הטענה הנפוצה לפיה הרקדניות של הלהקה אינן עונות על הסטנדרטים המקובלים של יופי. אף כי האגדה הזאת שירתה במשך שנים את האמונה ב"מודרניות" ישראלית מתקדמת ונכונה-פוליטית, ברור מהצילומים של דגון שכל הרקדניות של בת-שבע יפות; אשר לרקדנים, הם נראים כבני-אלים ממש.

עם הולדתו של המחול המודרני, בתחילת המאה העשרים, הביעו משוררים רבים את התפעלותם מיופיים של הרקדנים. ט"ס אליוט, ויליאם באטלר ייטס ופול ואלרי הם רק אחדים מהמשוררים אשר היללו את הגוף בתנועה שנחשף אז לפני הצופים, וראו בו הוכחה לעליונותה של האמנות על החיים. להקת בת-שבע, שנוסדה על-ידי בת שבע דה רוטשילד ומרתה גרהם, ומנוהלת בידי כוריאוגרף אשר החל את דרכו בלהקתה של הכוהנת הגדולה בניו יורק, דבקה באופן טבעי בחושניות של שפת המחול.

הצילומים של דגון מעצימים את רישומו של היופי התיאטרלי הזה ומעניקים לו הד מטלטל, כמעט מטריד, במיוחד בשחור-לבן. לפי הפרשנות השקטה, הכמעט-חתרנית של דגון, האמצעי העיקרי של נהרין הוא פיתוי.

ואכן, אם יש מאפיין מקובל לכוריאוגרפיה של נהרין שהצילומים של דגון  שבים ומאשרים, זהו ההיבט הפיזי של המחול שלו. פיזי לא רק במובן היווני המקורי "טבעי" – נסו לעשות בבית את מה שהרקדנים עושים על הבמה, ותבינו מהר מאוד שאין כאן שום דבר טבעי – אלא בעיקר כשם הקוד המקובל בענף המחול לאירוטי. כן, נהרין הוא חושני; אבל לא בדרך המופשטת שאליה התכוונו מורי המחול במאה שעברה. נהרין הוא פיזי כמו שמשון, אבל גם כמו דלילה.

madison hoke

מתוך מופע היובל של להקת בת שבע. צילום: גדי דגון

השימוש בשפת הפיתוי בכוריאוגרפיה של נהרין היה בלתי אפשרי ללא רקדניו. שפת הסטילס מפשיטה מהכוריאוגרפיה את המשתתפים האחרים – התפאורה, התאורה וכמובן המוסיקה – ומאדירה את הגוף הרוקד. הצילומים חוסכים מאיתנו גם את הנעשה מאחורי הקלעים. חזרות אינסופיות? פציעות? משמעת ברזל? לחצים בלתי הוגנים? תנאים בלתי אפשריים? שקט, נא לכבות טלפונים ניידים כי המסך עולה. המחול, קבעה מרתה גרהם, הוא אמנות האשליה.

אבל כך גם אמנות הצילום, האין זאת?

המאמר מבוסס על ההקדמה של דב אלפון לספר הצילומים ״אחד מי יודע: אוהד נהרין ולהקת בת שבע״, אשר ראה אור בהוצאת עם עובד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על דגון-נהרין: מחול בשניים

01
הספר מסביליה

צילום מחול הוא כמו כל צילום במה- כל שצריך הוא ציוד נכון, חוש סטנדרטי לקומפוזיציה, ונסיון מצטבר. זה הכל. דוקומנטציה ותו לא.
מעולם לא ראיתי צילום מחול שחרג מהמובן מאליו. לא אצל דגון, ולא אצל אחרים.
אלפון מתלהב, ומובן למה, אבל אין שום רבותא בצילום עצמו.