דווקא יש מה לעשות

את התשובה לשאלת חופש הבחירה, המעסיקה דורות של פילוסופים, תיאולוגים והוגים בתחומי המוסר והמשפט, מצאו כבר רבים בחברה הישראלית: אין חופש בחירה כיוון שהכל נקבע מראש.

תפישה זו בלטה במיוחד במהלך פעילות שנעשתה בשנים האחרונות עם קבוצות של בני נוער בסיכון במקומות שונים בארץ. ברוח מילותיו של השיר, "הכל זה מלמעלה", שאותו נהגו לזמר, נטה חלקם הגדול לייחס את הקשיים בחייהם לאירועים שמחוץ לשליטתם, או להתנהגות של אחרים.

תפיסה פטליסטית זו, שאינה מוצאת קשר בין סיבה לתוצאה, מחזקת את האמונה כי מצבם אינו קשור לבחירותיהם או לפעולותיהם, אלא לגורמים חיצוניים וביניהם הגורל ונגזרותיו, המזל, כוחות עליונים וגנטיקה. יותר מכל משוכנעים הצעירים הללו כי בחוסר השליטה שלהם אשם "המצב", ביטוי כוללני שכיח, המתרץ מצבי חיים מורכבים של יחידים או קבוצות כתוצאה של המצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי המיוחד בו מצוייה מדינת ישראל.

כהוכחה לצדקת אמונתם, המשקפת גם מסורות משפחתיות וסביבתיות, נוהגים הצעירים לצטט אמירות פופלריות, מיתוסים נפוצים, אמונות תפלות ומגיה עממית, גם במקרים שבהם הם סותרים זה את זה.

מהאמונה כי לפרט אין יכולת לחולל שינוי, וכי "מיקוד השליטה" הוא חיצוני, נגזרות לעתים החלטות והתנהגויות שליליות ומזיקות. אלו פוגעות במוטיבציה לביצוע מטלות מותאמות-גיל, מחזקות עמדות מצטדקות ומעמיקות את חוסר התקווה, הוויתור והעייפות.

בפעילות עם צעירים בלטה במיוחד תוצאה הפוגעת לא רק ביחיד אלא בחברה כולה – הצדקת השימוש באלימות: אלימות יזומה כנגד קורבן נבחר, אלימות הבאה כתגובה לתוקפנות שהתרחשה בעבר וכן הבעת תמיכה מילולית או מעשית באלה הנוהגים באלימות.

זאת ועוד, מכיון שהתפישה הפטליסטית אינה מעודדת את הפרט לבדוק את עצמו ומאשימה את האחר, היא נוטה להתעלם מכאבו של הקורבן או להפחית מחומרת הנזקים שנגרמו: "מה כבר קרה? איזה סיפור אתם עושים מזה?" – תגובת נער בן 15, שנקרא לבירור עקב התנהגות אלימה: "אתם (הצוות החינוכי) אוהבים לעשות עניין מכל דבר". במקרים נוספים, הפוגע מייחס לאחרים כוונות זדון ומפרש אינטראקציות בינאישיות נטרליות, ככאלה המכוונות לפגוע בו.

למרות כל זאת, ההצלחה במיתון האלימות אינה תלויה בלעדית בשינוי עמדות ואמונות של הצעיר. בתהליך מורכב זה מעורבים גם גורמים חיצוניים להם השפעה מוקדמת גם על ביטויי אלימות.

הראשון קשור לגורמים אקסוגניים (בלתי תלויים) סביבתיים ואוניברסליים דוגמת גנטיקה וגורמי דחק משפחתיים וסביבתיים. השני, הוא העובדה כי הגזענות, הדעות הקדומות והסטיגמות – המקבילות למַכְּתוּב – השוטפות את המרחב הציבורי ופוגעות בעיקר בקהל הצעירים, מולידות כעס, תסכול ואלימות. לצעירים, בדומה לקורבנות אחרים השייכים לקבוצות החלשות בחברה, אין יכולת וכוחות להתמודדות, ורבים בוחרים להגיב באקט האלים.

 

אפשרויות התיקון

תופעת האלימות ניתנת לטיפול רק לאחר הבנת המקורות ומערכת האמונות והערכים אשר הצמיחה אותה. ענישה כאמצעי לטיפול בתופעות אלימות שנובעות מדפוסי חשיבה פטליסטיים, לא תצליח לצמצם את היקפיה או למנוע התנהגויות דומות בעתיד. הענישה שהפכה להיות פופולרית ורבים מצדדים בה, יכולה אולי להכחיד את הסימפטומים החיצוניים והניראים של האלימות, אך לא להעלימה.

זאת ועוד, ענישתו של הצעיר האלים האוחז בעמדה פטליסטית, והבטוח בצדקתו, יכולה להיתפש כגזרת גורל נוספת, המצדיקה את ההתנהגות הראשונה, וחוזר חלילה. "לא חשוב מה אעשה, הכול ממילא כבר נקבע" (על ידי הגורל, המנהל וכו') – זו הצהרתו של תלמיד בן 16, שכבר נענש בשל בעיות התנהגות. יתרה מכך, ענישה מצליחה לעתים להעצים את תחושות הקורבנות ואי הצדק. אלה, על פי רוב, נוטות להחמיר התנהגויות אנטי-סוציאליות.

השאלה כיצד נכון להגיב לצעיר הסבור כי "הכל נקבע מראש" ולשנות פרדיגמות חוסמות שינוי והמצדיקות תוקפנות?

חינוך לקבלת אחריות הוא משימה לא קלה ואתגר חינוכי מן המעלה הראשונה שכן שינוי מהותי בעמדות דורש עבודה פנימית, השקעה רגשית וגיוס כוחות. קל יותר, במודע ושלא מודע, להעביר לאחרים את האחריות על מצבי חיים מורכבים .

כדי להצליח במשימה זו, שומה עלינו להתנהל בזהירות. ראשית, חשוב לזכור כי לביטויים כמו "הכול מכתוב" או לקרובת משפחתו "הכול לטובה" יש גם היבטים חיוביים. בכוחם להעניק תחושת כוח, שליטה ונחמה בעתות קושי, מצבי חרום ואי-וודאות.

בנוסף, יש להימנע מוויכוחים או מתיוג ערכי ותרבותי במקרים שבהם אין הסכמה עם הגישה הדטרמיניסטית. אדרבה, חשוב לשדר כבוד לערכי המשפחה והסביבה של המתבגר, ולו על מנת לצמצם מתחים ומחלוקות ערכיות, העשויות להתעורר בינו לבין הדמויות המשמעותיות שבחייו.

החינוך וההכוונה לחשיבה עצמאית, בצד ההבנה כי גם אם לא מתקיימים כל התנאים עדיין קיים מכלול אפשרויות הפתוח בפני כל אדם – הם העתידים לחולל את השינוי. זוהי גם הדרך להילחם בייאוש התוקף את הצעירים לנוכח התחושה כי אין בכוחם לשנות דברים הגדולים מהם.

כנגד תפישת "הכול מכתוב" יש להדגיש את אחת מאבני הפינה בהגות היהודית ובהגות ההומניסטית, והיא כי האדם טוב מטבעו, והוא שואף לצמוח ולהרחיב את קשת ההתנהגויות שלו. ברוח זו, תפקיד החינוך הוא להדגים לצעירים, באופן יזום או מזדמן, מודלים של לקיחת אחריות אישית ולהעביר את המסר כפי שהוא בא לביטוי בפרקי אבות: "הכול צפוי והרשות נתונה". לכל אחד ובכל גיל יש את האפשרות לבחור, ואת היכולת ליצור שינוי הכרתי והתנהגותי.

העבודה עם מתבגרים מוכיחה שאחת הדרכים היעילות לחיזוק מסר זה ולהפיכתו למודל יישומי היא קודם כל הקנית ידע עיוני על מקורות האלימות ועל היתרונות שיש בקבלת אחריות על דחפים והתנהגויות. בשלב השני, יש ללמד כלים ומיומנויות לשליטה ביצרים ובהתנהגויות, וללמד שיטות לפתרון בעיות באמצעות דיבור, וכן לחדד מיומנויות חברתיות כמו אמפתיה ויכולת לסלוח.

פעילות נוספת המסייעת לפתח את מנגנוני הבקרה והשיפוט המוסרי, היא עבודה על דילמות מוסריות המדגימות מצבי חיים מורכבים תוך ניתוח האפשריות להתמודדות עם הבעיה. נמצא שהן מעודדות יצירתיות בפתרון קונפליקטים שלא באמצעים אלימים.

זאת ועוד, נמצא כי שילוב של אמירות ופתגמים מתורת המוסר, שבהן קבלת אחריות מטיבה עם האדם ולא הופכת אותו, כדברי הצעירים, ל"פראייר" או לקורבן, העלתה את המוטיבציה להישגים והגבירה את המודעות ליכולות ולמעשים.

הכשרה מסוג זה אין פירושה וויתור מראש, וקבלת עמדת חיים פסיבית, על הזכות למאבק על צדק במקרים שבהם נגרם עוול. יחד עם זאת, חלק חשוב מתהליך הלמידה של המתבגר הוא ההבנה כי יש מצבים בחיים שלא ניתן לשנותם. החיים אינם הוגנים תמיד, אך עדיין יש באפשרותו (וזו אולי אולי אף חובתו) לעמוד על זכויותיו גם בלי להשתמש בתוקפנות. הכשרה כזו נוטעת ביחיד תקווה ואופטימיות. היא מתמקדת בנקודות החוזק שלו ושל סביבתו, מעודדת פיתוח של אחריות אישית ומקדמת תהליכים של שינוי וצמיחה.

לילי הלפרין היא יועצת ומרצה אשר פיתחה את שיטת אמ"ת לטיפול בסוגיות חברתיות ולקירוב לבבות. שיטתה פועלת ברוח הגישה ההומניסטית, המתמקדת בחיזוק הגורמים המעודדים את היחיד לבחור בטוב. היא עומדת בראש מרכז אמת לקידום הסובלנות, בירושלים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לילי הלפרין.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על דווקא יש מה לעשות

01
שרית

כמו הנערים והנערות שאת כותבת עליהם, נראה שגם את לוקה בתפישה דטרמיניסטית שאת כה מנסה להכחיד אצלם.
הנערים חיים בתחושה ש״הכל מלמעלה״ ואילו בתפישה הפטליסטית שלך, ניתן ללמד אותם, ליישם עליהם מודלים ולהקנות להם ידע עיוני שישנה את תפישתם. כפי שידוע לנו, תפישת עולם אינה ענין קוגניטיבי גרידא. היא נובעת מתרבות, נסיון חיים, הצלחות, כאבים ואכזבות.
והאמת היא איפושהו באמצע. כן, לנערים הללו היה חופש בחירה מוגבל, הם באופן מסויים תוצר של נסיבות חיים. עדין, ניתן לשנות וצמוח ולהגיע למקומות חדשים, גם בנסיבות חיים לא פשוטות. הכשרה וחינוך, לא יחליפו טיפול, יש צורך גם בהכרה שדברים ״הם מלמעלה״ וגם בחינוך. התעלמות מהצד הרגשי, הראשוני בחייהם של נערים אלו כגורם לא יכולה להשיג תוצאות בדיוק באותו האופן שרק אמפתיה אינסופית להתנהגותם ולסיבות לה לא תשיג תוצאות.

02
סמדר זאבי

בס"ד
לא משנה מי מכשיר נערים אלו ובאיזו שיטה- הכל תלוי אם הנערים עצמם מבקשים לשנות את מה שהם רואים לקוי. המודעות לליקוי מצד הנערים איננה מספיקה. הפסיכולוג או המטפל הכי טוב בעולם לא יועיל אם הם לא ירצו בכך.