דרכון לכל פליט

משבר הפליטים העולמי בימינו אינו הראשון. אולי נוכל ללמוד ממפעלו של נורבגי בעל חזון?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

עם ראשית כהונתו, הנשיא האמריקני דונלד טראמפ חתם על צו מנהלי גורף, שבין השאר אסר על כניסת פליטים לתחומי ארצות הברית למשך 120 יום (ואסר על כניסת פליטים מסוריה, לתקופה בלתי מוגבלת). הצו נחסם על ידי הערכאות השיפוטיות וגרסה שנייה שלו מתגלגלת בהן. בתוך כך, מטבע הדברים, פליטים מכל העולם עוקבים אחרי המהלך שבו תלוי עתידם בתשומת לב.

משבר הפליטים הנוכחי הוא הגדול בהיסטוריה – אבל הוא אינו חסר תקדים. בשנות העשרים, מלחמת האזרחים ברוסיה ורצח העם שהתחולל באימפריה העות'מאנית הותיר מיליוני משפחות עקורות, שחיפשו מקלט במדינות שכבר כרעו תחת מצוקת המלחמה. במטרה למנוע אסון נורא, חוקר ארצות אידיאליסטי בשם פריג'וף נאנסן (Nansen) שינה את חייהם של אלפים בעזרת פיסת נייר: 'דרכון נאנסן'. על אף שדרכון נאנסן לא העניק לאיש אזרחות, הוא אפשר למחזיקים בו לחצות גבולות ולמצוא עבודה, והגן עליהם מפני גירוש. ישנם מומחים הקוראים ליישם היום פתרון דומה.

נאנסן נולד בנורבגיה בשנת 1861. הוא לא היה דיפלומט טיפוסי. בהכשרתו היה זואולוג, והתפרסם בזכות חקר הקוטב – בשנת 1881 הוא הוביל את המשלחת הראשונה שחצתה את גרינלנד ברגל, וכעבור ארבע שנים, הוא צלח את אוקיינוס הקרח הצפוני אחרי שהקפיא, בכוונה, את הסירה שלו, בתוך שכבת קרח צפה. כשגילו מנע ממנו להמשיך בהרפתקאותיו, נאנסן ניצל את העובדה שהוא היה אז מפורסם מאוד לטובת קריירה פוליטית. הוא ייצג את נורבגיה בסכסוך מול שוודיה, ולאחר מכן שירת כשגריר של ארצו בבריטניה.

פרידג'וף נאנסן

פרידג'וף נאנסן. תצלום: ויקיפדיה

בסוף מלחמת העולם הראשונה, נאנסן הקדיש את עצמו לניסיונות ליצור גוף בינלאומי שתפקידו יהיה להשכין שלום – מה שלימים התגשם בדמות ועידת השלום בפריז, ולאחר מכן כחבר הלאומים. ב-1920, חבר הלאומים הטיל על נאנסן לפתור בעיה סבוכה במיוחד, שנוצרה בעקבות המלחמה: מה עושים עם מי שהפכו, בעקבות המלחמה, לעקורים.

כמי שעמד בראש הגוף שהיה אחראי על השבתם למולדת של שבויי מלחמה, נאנסן נשא ונתן על חזרתם של אלפי שבויי מלחמה שהוחזקו בגרמניה ובסיביר. הוא עמל על הבטחת שחרורם, ובה בעת לא יכול היה להתעלם מזוועות מלחמה נוספות. "לא הכרתי בחיי סבל נורא כל כך", דיווח לחבר הלאומים בנובמבר 1920, בניסיון לעודד את המדינות החברות בארגון "למנוע לעד" סכסוכים מסוג אלה שהובילו לכך.

אבל גלגלי המלחמה כבר החלו נעים, ומשבר עקירה נוסף עמד להתרחש. בדצמבר 1921 זה קרה: ולדימיר לנין, שהצבא הבולשביקי שלו זעזע את העולם כשניצח במלחמת האזרחים ברוסיה, שלל את אזרחותם של תושבי רוסיה לשעבר, שברחו מארצם במהלך המלחמה. הצעד הזה הותיר 800 אלף אנשים חסרי מדינה, ומפוזרים ברחבי מזרח אירופה. "מעמדם החוקי של אלה היה מעורפל, ורובם נותרו ללא אמצעי קיום", כתבו מחברי הביוגרפיה שלו, פוֹסי (Fosse) ופוקס (Fox). "אי אפשר היה להשלים עם העובדה שבמאה ה-20 כל כך הרבה גברים, נשים וילדים חיים באירופה ללא הגנה כלשהי המוכרת על ידי החוק הבינלאומי".

גם הפעם הטיל חבר הלאומים על נאנסן להתמודד עם הבעיה, ומינה אותו לנציב העליון לענייני הפליטים הרוסיים. הוא מיהר לפרק את הבעיה לגורמים. מדינות שכנות, בעיקר אלה שנאלצו להתמודד עם סכסוכים משל עצמן, סירבו לאפשרות לקלוט עשרות אלפי בני אדם עניים וחסרי אזרחות. אבל אילו אלה היו נשלחים בחזרה לרוסיה הסובייטית, הם היו מסתכנים ברדיפה פוליטית, כליאה ואפילו הוצאה להורג.

נאנסן סבר בתחילה שכדאי להשיב את האנשים למולדתם, ולהכריח את המדינה לקבל לחיקה את אזרחיה. אבל אז החל לחקור את הבעיה באופן אישי, ודעותיו השתנו. לאחר שקבוצה קטנה של פליטים נשלחה בחזרה מבולגריה לברית המועצות, רבים נורו למוות על ידי השלטונות הסובייטים.

זה לא עצר את בולגריה: מפחד הקומוניזם, הם החלו לשגר אנשים בכוח, תחילה בקבוצה של 250 איש שנשלחו אל הים השחור בסירה קטנה. כשהסירה הגיעה לברה"מ, היא לא הורשתה לעגון ולכן הפליטים פנו לעבר תורכיה, שדחתה אותם גם היא. מרוב אימה, רבים מהם החלו מזנקים אל הים. בכל מקום שאליו הגיע, קידמו את פניו של נאנסן סיפורים כאלה – על מדינות מבוהלות, שחששו מפני השפעה זרה ומפני אבטלה ועל פליטים מבוהלים עוד יותר, שרק חיפשו מקום לגור בו.

בהתחלה, נאנסן ניהל מו"מ על הסכמים אישיים. הוא שלח מספר קבוצות לצ'כוסלובקיה ולארצות הברית, הבטיח אספקת בגדים ומצרכים למחנות הפליטים וגרם לאוניברסיטאות במדינות החברות בחבר הלאומים להבטיח להעניק השכלה לתלמידים רוסיים. אבל כדי לפתור את הבעיה צריך היה להגביר את הקצב. הפליטים היו חייבים למצוא דרך להתקיים בכוחות עצמם – לנדוד, למצוא הזדמנויות ולעבוד, כדי להתבסס בביתם החדש. הם נזקקו למסמך כלשהו, שיעניק להם זהות.

במרץ 1922, במועצת חבר הלאומים, נאנסן הציע להנפיק מסמך כזה: 'דרכון נאנסן', שיאפשר לפליטים לנוע ויגן עליהם מפני גירוש. הדרכון היה פשוט – הוא כלל את זהותו של מחזיק הדרכון, הלאום שלו וגזעו – אבל הוא היה יעיל מאוד. המחזיקים דרכון יכלו לנוע בין מדינות כדי למצוא עבודה או בני משפחה, ולא ניתן היה לגרש אותם. "בפעם הראשונה, אנשים חסרי מדינה היו בעלי זהות חוקית כלשהי", כתבה אנה-מארי סמרטינו (Sammartino) בספרה The Impossible Border: Germany and the East, 1914-1922.

דרכון נאנסן

דרכון נאנסן. תצלום: World Digital Library

הפתרון הזה היה רחוק ממושלם. להבדיל מדרכון רגיל, 'דרכון נאנסן' לא העניק לנושאיו זכויות של אזרחים – למשל, הוא לא הבטיח להם את הזכות לחזור למדינה שבה הדרכון הונפק. אבל אט אט הוא זכה להכרה, וסייע למי שנשאו אותו. בשנת 1923, היו כבר 29 ממשלות שהכירו בו. שני עשורים לאחר מכן, המספר עמד על 52 ודרכונים כאלה הונפקו גם לפליטים ארמנים, אשורים ותורכים. התמורה ממכירת 'חותמות נאנסן' שנדרשו כדי לחדש את תוקף הדרכון מדי שנה, הועברו לקרנות רווחה לפליטים.

נאנסן מת בשנת 1930 מהתקף לב בעקבות סיבוך של שפעת, אחרי שיצא לסקי בניגוד להמלצות רופאיו. מיד לאחר מכן, הקים חבר הלאומים את 'משרד נאנסן הבינלאומי למען הפליטים', שהמשיך בעבודתו עד 1938, אז הוטמע בתוך ועדה כוללת יותר. באותה שנה, המשרד קיבל פרס נובל לשלום. דרכון נאנסן הוענק עד אז ל-450 אלף עקורים, ובהם הסופר ולדימיר נבוקוב, המלחין איגור סטרווינסקי והרקדנית אנה פבלובה. "אין ספק כי המסמך של נאנסן היה הדבר הטוב ביותר שקרה לכל אחד מהפליטים", כתבה העיתונאית דורותי תומפסון בשנת 1938. "הוא השיב להם את זהותם האבודה".

היום, סכסוכים בינלאומיים, הפרת זכויות אדם ושינויי אקלים הפכו עשרות מיליוני בני אדם לפליטים. אף כי מורשת נאנסן עודה קיימת, בדמות סוכנות האו"ם למען הפליטים, ותעודות המסע לפליטים המונפקות כיום על ידי 145 מדינות, ישנם מומחים הסבורים כי אין די בכך. "רק מאמצים לשנות במהירות את חוקי הפליטים הבינלאומיים יאפשרו מעבר שקט ומאורגן ממהומה – על שנאת הזרים והאלימות שהיא עלולה לעורר – לסוג של עולם מסודר", כתב מייקל סוסאן (Soussan), לשעבר פעיל זכויות אדם של האו"ם, ב'פסיפיק סטנדרט' בשלהי 2015. "פליטים זקוקים וראויים לדרכונים אמתיים... העולם כולו חייב לעמוד באתגר".

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

קארה ג'אימו (Giaimo) היא חברת מערכת "אטלס אובסקורה"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: ציפור על הגדר. תצלום: דן, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קארה ג'אימו, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על דרכון לכל פליט

01
איתמר

לא הבנתי איזה יתרון נתן הדרכון הזה. הרי אם מדינות בכל מקרה לא רצו לקבל אליהם פליטים מחמת השפעה זרה ואבטלה, איך קיומו של הדרכון הנ"ל שינה את דעתן?