מדען אורח ד"ר דנה אולמרט

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

נראה לי ש"פריצות דרך" מאפיינות יותר מחקרים בתחומי מדעי הטבע. חקר הספרות העברית מתאפיין בעיני דווקא ביסוד החזרה שבו, בפנייה החוזרת לשאלות יסוד. השאלות הללו מועלות שוב ושוב בתקופות שונות, בניסוחים שונים ומתוך השקפות עולם חדשות. השאלות נוגעות בראש ובראשונה לסוגיות של זהות לאומית, והן מערבות בכך גם מחשבה על תפקידה של הכתיבה הספרותית: באלו מובנים הספרות משפיעה על התודעה הציבורית הלאומית, אלו אמיתות חברתיות, פוליטיות ואינטימיות היא נושאת עימה. דווקא הנטייה "לחזור", לקרוא שוב ושוב את הספרות העברית – גם את זו הקנונית וגם יצירות שנדחקו לשוליים, גם את ספרות העבר וגם את ספרות ההווה – מאפיינת יותר מכל את תחום המחקר שבו אני עוסקת.
ועם זאת, בהחלט אפשר להבחין בכך שבעשורים האחרונים מחקר הספרות העברית מרחיב את גבולותיו הדיסיפלינארים ויוצר מפגשים פוריים בין היצירות לבין תיאוריות עכשוויות מתחומי דעת שונים: פסיכואנליזה, מגדר, פוסטקולוניאליזם, ביקורת תרבות, סוציולוגיה, בלשנות, כלכלה ומשפטים. המעשה הפרשני הוא לב ליבו של מחקר הספרות וסוגי שיח תיאורטיים שונים מאפשרים לגלות ביצירות ספרות שנדמה לעיתים שכבר נאמר עליהן הכל - פנים חדשות. כך למשל, השיח המגדרי מפרה את הקריאה ביצירות שנכתבו במפנה המאה העשרים כאשר הוא חושף את הזיקות המתגלות בהן בין סיבוכי הגבריות לבין סיבוכי הלאומיות בנפשותיהם של גיבורי היצירות.

מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו?

כמו כל ספרות, גם הספרות העברית היא חלק ממערכת תרבותית המתמודדת עם שינויים שונים; שינויים גלובליים – כמו למשל האביב הערבי או המחאות החברתיות באירופה וארה"ב – פוליטיים-מקומיים, בעיקר הכיבוש המתמשך, כלכליים, בעיקר התרחקותה של ישראל ממדינת הרווחה, טכנולוגיים, המעבר לקריאה דיגיטאלית עם כניסת האינטרנט והסמארטפונים, וגם שינויים באמצעי הייצור של הספרות עצמה, דהיינו המבנה של שוק המו"לות ורשתות השיווק. ברור שלכל אלה יש השפעה על הכתיבה, המכירה והשיווק של הטקסט הספרותי אך גם על משמעויות, סגנון ומבנה. הכּוונה איננה רק לתכנים מודעים שהכותבים מכניסים ליצירותיהם, אלא גם ובעיקר לשינויים החלים בכתיבה, ושאינם מודעים תמיד או מודעים לגמרי, כדי לשרוד בעולם משתנה. המחקר הנוכחי שלי מתמקד בספרות שנכתבה בארץ מאז הסכם אוסלו, כאשר "תקופת אוסלו" מהווה בעיני נקודת תפנית משמעותית ביותר.

הסכם אוסלו זכה בזמנו לרוח גבית חזקה מצד אנשי עסקים ישראליים שזיהו הזדמנות להרחיב את עסקיהם ולהיות חלק מן המזרח התיכון החדש. מה שייחד את הסכם אוסלו, מבחינת אופיו, היה היסוד הלא סופי במכוון של ההסכם. הרעיון היה להימנע מן השאיפה להגיע להסכמות מראש על כל נושאי הליבה, וזאת כדי להשאיר מרחב להתקרבות ולבניית אמון בין הצדדים. לכן, הסכם אוסלו הותיר מרחב גדול לדמיון של אפשרויות עתידיות. זו היתה גדולתו של הסכם אוסלו וגם חולשתו הבולטת. לספרות הישראלית היה תפקיד באיכלוסו של אותו מרחב מדומין. היא שימשה כאחת הזירות - ביחד עם תחומי יצירה נוספים כמו הקולנוע והטלוויזיה - לדמיון אפשרויות עתידיות וכן להכלה, ליבון ודרמטיזציה של התמודדות מוסרית עם הכחשות לאומיות ארוכות שנים של הכיבוש ומחיריו.

בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים קם דור חדש של סופרים - רונית מטלון, יואל הופמן, אורלי קסטל בלום, עוזי וייל, אתגר קרת, גדי טאוב ונוספים – שהחלו לדבר בשפה חדשה. ההבדלים הפואטיים ביניהם היו ועודם רבים ובולטים ובכל זאת, אפשר לזהות מאפיינים משותפים. למשל, יש בכתיבה של חלק מהם ויתור מכוון על הברית הסטנדרטית עם הקוראים, המתבססת על העמדתן של דמויות מעוררות הזדהות, שקל "לשקוע" בתוך הסיפור הבדוי שלהן. אצל קסטל בלום יש תחושה שהיא מתנכלת במודע לאפשרות של קריאה הזדהותית לטובת איכויות אחרות: הכתיבה שלה סרקסטית, פוליטית, מלאת הומור שחור. זו רק דוגמה אחת אבל ניתן להכליל ולומר שספרות שנות התשעים, מתאפיינת בכתיבה פרועה והיפראקטיבית, שמגלה חשדנות כלפי רגשות פשוטים ואידיאולוגיות גדולות. זו כתיבה שמופיעות בה הרבה מאד התפרצויות של אלימות וניכרת בה הסתייגות מן הסיבתיות הסיפורית המוכרת והעדפה של ניסיוניות פואטית ורעיונית.

באופן אירוני, הביקורת ייחסה לעיתים לחלק מן ספרות הזו דווקא אינפנטיליות ואסקפיזם. אפילו מבקרים שזיהו בה נימה ביקורתית החליטו שמדובר ב"מרד שפוף" (ביטוי שטבע גדי טאוב). אבל במבט לאחור, מדהים להיווכח עד כמה היה זה מהלך נועז ויצירתי שהיתה בו קריאת תיגר על נורמות פוליטיות – כמו גם על נורמות פואטיות - מקובלות בספרות הישראלית.

במקביל, בתחילת שנות התשעים הופיעו ניצניה הראשונים של תרבות הרייטינג ורבי המכר שהפכה לדומיננטית ביותר בשנות האלפיים. ב- 1993, באותה שנה בה נחתם הסכם אוסלו, החלו להתפרסם רשימות רבי המכר בעיתונים ותוך כמה חודשים יצאה לדרך הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2). במהלך השנים הרייטינג הפך לגורם בעל השפעה הולכת וגוברת על התרבות של הזרם המרכזי והדגשים של תרבות זו הפכו בידוריים. הביקוש לאסקפיזם גבר ככל שתהליך השלום הלך והתפורר בעקבות אירועים ותהליכים כמו רצח רבין, האינתיפאדה השניה, ופריחת ההייטק שהפיגה את תחושת הצורך הכלכלי בתהליך השלום. וכך הלכה והתגבשה השלמה עם סטטוס קוו של סכסוך זמני-תמידי עם הפלסטינים. היה אולי הגיוני לצפות שהספרות תגביר את הנימה הביקורתית והחתרנית שפרצה בהשראת "אקלים אוסלו", אך למעשה הזרם המרכזי של הספרות הסתגל במהירות מדהימה לתנאי השוק והפנים אותם. כלומר, שיתוף פעולה עם ההשלמה והאסקפיזם (למעט יוצאים מן הכלל מעטים ביותר, כמו לדוגמה יובל שמעוני ורונית מטלון). בשנות האלפיים, הספרות של הזרם המרכזי עוסקת אמנם בנושאי הליבה של הזהות הישראלית, אך מבלי לערער על המקובלות, ויש לה אפקט הדומה לזה של חיסון. היא מעלה חומרים טעונים - אבל במינון מאוד מוחלש, כך שהמערכת התרבותית יכולה לפתח נוגדנים ולומר לעצמה, הנה, אנו עוסקים בשאלות לאומיות וחברתיות חשובות, אך מבלי להתמודד עם שאלות אלו ברצינות. הספרות של הזרם המרכזי נוטה להתנהל באופן הזה.

למעשה, אפשר לומר שהאקלים הכלכלי והלאומי של הסכם אוסלו יצר שני מהלכים תרבותיים מנוגדים: מצד אחד, הוא פתח את האפשרות לדמיין מציאות חדשה, לבקר את הסדר הקיים ולחתור תחתיו; מצד שני, הוא הוביל להתמסחרות ששחקה את הקול הביקורתי שהתעורר. לתהליך השני מבין השניים לקח זמן לצבור תאוצה ולכן, באופן מעניין, הספרות העברית ב"אקלים אוסלו" היתה ביקורתית ובד בבד, בחלון זמן קצר, זכתה גם לפופולאריות בזרם המרכזי. אגב, לא רק השדה הספרותי נהנה מחלון הזמן הנדיר הזה. בתחילת דרכו, כזכור, ערוץ 2 שיבץ בפריים-טיים תכנים חתרניים שהיום לא היינו חולמים לראות, כמו החמישייה הקאמרית. אין זה גם מקרה, שכמה מהסופרים הבולטים של תחילת שנות התשעים (אתגר קרת, עוזי וייל, יוסף אל-דרור) היו כותבי תוכנית זו.

כיצד את רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

בעיני, האתגר של המחקר הוא לתפוס ולנסח מחדש את ההיסטוריה של הספרות העברית. בתוך זה מעניינת אותי במיוחד כתיבה של נשים. החלוקה המקובלת של השירה העברית לתקופות ולזרמים (תקופת ההשכלה, תקופת התחיה, שירה מודרניסטית וכולי) מובילה לשילובן של משוררות באופן מאולץ אל תוך הסיפור ההיסטורי שהוא בעיקרו סיפור גברי (ואשכנזי). כל דור מכיל שדרה מרכזית של משוררים משפיעים ו"מתהדר" בנציגה משוררת שפעלה במקביל להם. בדור של אלתרמן ושלונסקי היתה זו לאה גולדברג; בדור של זך ועמיחי, דליה רביקוביץ'; בדור של ויזלטיר והורוביץ, יונה וולך.

בשנות התשעים המחקר אודות שירת הנשים החל להצביע על הקושי העצום להכיר בחותם ששירת נשים משאירה על שירת גברים. ההכרה זו חידדה את ההבנה שהחלוקה הדורית מניחה שקיומו של כל דור חדש מותנה באיזו מרידה אדיפאלית גרנדיוזית בדור הקודם. זו גישה מאוד שימושית כאשר מבקשים ללמד את ההיסטוריה של השירה העברית ולשרטט מפה בהירה: הנה, אלתרמן מרד בביאליק שמרד בפואטיקה של שירת חיבת ציון ושל ההשכלה, וזך מרד באלתרמן, וויזלטיר מרד בזך. אך זוהי כמובן גם תפיסה היסטורית פשטנית להחריד. היא דוחקת לשוליים באופן אוטומטי משוררות שניהלו דיאלוג מורכב ומעניין עם הדור הקודם במקום למרוד בו (כמו רביקוביץ' למשל) ומשוררות שחמקו מהמהלך הדומיננטי והמאז'ורי של משוררי תקופתן (כמו אסתר ראב, ששירתה הארוטית לא זכתה להתקבלות בשל נועזותה) וכן משוררים ומשוררות מזרחיים שגם ההיסטוריה שלהם מתוארת על ציר נפרד ולא משתלבת במפה המתיימרת להיות הגמונית ומקיפה.

לכן העתיד של תחום המחקר הזה, לדעתי, הוא ניסיון להשתחרר מעוֹל החלוקות המקובלות והמפות המקובלות. אין הכוונה רק או בעיקר לעשות צדק עם יוצרות ויוצרים שנדחקו לשוליים, אלא לייצר כלים שיאירו באור חדש את סיפורה של השירה העברית במובנה הרחב והמקיף. זו החמצה גדולה לבחון את שירת המשוררות העבריות רק ביחס לשדרת המשוררים המרכזית בדיוק כפי שיש החמצה בניסיון לבחון את "השירה המזרחית" רק כתופעה שמקבלת את מובנה בזיקה לפואטיקה האשכנזית ההגמונית, כאילו היא מתקיימת תמיד ובהכרח בצילה.

מהו הסבר אלגנטי, עמוק או יפה בעיניך לתופעה כלשהי?

אני מלמדת בסמסטר הנוכחי סמינר על פסיכואנליזה, מגדר והשפה הפואטית. הקריאה החוזרת במאמרי היסוד של פרויד, העוסקים בפליטות פה, בבדיחות, במעשי כשל ובפירוש החלום, הזכירה לי באיזו מידה העיסוק בעניינים שוליים ו"לא חשובים" לכאורה, עשוי להיות רב משמעות ולשנות מן היסוד את ההבנות שלנו לגבי עצמנו. פרויד ניסח תפיסה חדשה ורדיקלית של "חוקי הנפש" שהתבססה על פרשנות לתופעות יומיומיות המוכרות לכל אדם: חלימה, שיכחה של שמות, החלפה של מילים אלו באלו, פליטות פה ופליטות קולמוס. בשפת היומיום השגורה איננו נוטים לראות "תופעה" הזקוקה להסברים. אך פרויד גילה כי מתחת לשפה השגורה מתקיימת שפה תת קרקעית, שמתקשה להיות גלויה וישירה, ויש לה תחביר אחר, סמוי, משובש ובעל אופי אסוציאטיבי. זו גם הקרקע שעליה צומחת הכתיבה הפואטית.

לגבי מה את אופטימית?

בעידן בו עולה וגוברת הדאגה לעתיד התרבות, לעתידה של אמנות שאינה נמוכה וממוסחרת ולעתידם של המחקר וההגות במדעי מדעי הרוח, מעודד לראות את הפריחה שממנה נהנית היום השירה העברית הצעירה. העובדה ששירה ממילא אינה "נמכרת" ואין לה מקום במבנה הנוכחי של שוק הספרים משחררת אותה מן ההתמסחרות שמתגלה בפרוזה ומאפשרת למשוררים להיות רדיקליים, ביקורתיים ועזי מבע.

מעודד גם לראות את העניין והמחויבות שסטודנטים מגלים כלפי התרבות העברית. במצב החברתי ובמבנה הנוכחי של שוק התרבות, עצם השקידה על ניתוח ספרותי – אותה התמסרות לריבוי האפשרויות שמגולם בטקסט – נדמית כמעשה כאילו מנותק, מטורף כמעט, כאילו מישהו פה עדיין לא הבין את חוקי הג'ונגל. אך למרות הכוחות המדיניים והכלכליים שמכוונים באלימות את הציבור רק למחשבה מעשית על תועלת כלכלית מיידית, בכל זאת נותר כוח פיתוי לספרות, ככלי לאינטרוספקציה ולמחשבה מחודשת על מה שנחשב מוכר וידוע. למראה הסטודנטים שמגיעים אלינו לתואר שני – לא רק מלימודי ספרות, אלא גם מתחומים אחרים כמו משפטים, פסיכולוגיה מדעי המחשב ועוד – אני מאמינה שהכוח הזה שיש לשפה, לאמנות, ימשיך לפעול, למרות הכול, בחברה הישראלית.

אני חושבת שגם הספרות וגם חקר הספרות לא ידעכו אלא יוסיפו להתקיים. רוב חיינו אנחנו מתנהלים באמצעות השימוש בשפה כאילו היא חלון שקוף למציאות, כאילו היא כלי אמין ויציב לתיאור והבנת העולם. אנחנו לא לוקחים בחשבון "עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים", כפי שכתב ביאליק, "עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו". השירה, לדברי ביאליק, היא זו שמסוגלת להנכיח את קיומה של התהום. על החוויה החשובה הזו, שמעניקה לנו השירה וגם הספרות בכללה, נראה לי שלא רק שלא כדאי לנו לוותר, אלא שהדבר גם איננו מן האפשר.