מדען אורח ד"ר יעל שומר

כיצד נוצרה הזדמנות המאפשרת למקבלי ההחלטות המדיניות לוותר סופסוף על דעות ונרטיבים, ולהיצמד לעובדות? כיצד משפיעות שיטות בחירות על התנהגותם של פוליטיקאים ללא קשר לאידיאולוגיה שלהם? ומה מקור כוחן האמיתי של המפלגות?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

באופן מסורתי, מדעני המדינה בעולם שחקרו פרלמנטים, שאפו לתאר את מה שקורה במדינתם ולהסביר כיצד פועלים מנגנונים שונים באופן מקומי וספציפי. שיטת עבודה זו נשענה על ההנחה, שהמערכת הפרלמנטרית בכל מדינה היא מקרה מיוחד וכי אין טעם לעשות הכללות ולנסח עקרונות רחבים. הגישה הזו שונתה באופן דרמטי.

באמצעות מחקר השוואתי חוקרים החלו לנסח הכללות ותיאוריות ולבחון אותן בקונסטלציות שונות. בין היתר, חוקרים ייבאו תיאוריות שנוצרו בארה"ב וניסו לבדוק אותן בהקשר המקומי. בהמשך, החלו לעשות התאמות של תיאוריות אלו, הפרכות ואף יצירת תיאוריות חדשות. הגישה ההשוואתית בין פרלמנטים של מדינות שונות אפשרה השפעה הדדית בין מחקרים בעולם, ופריצת הדרך היתה מעבר מאוסף של תצפיות מקומיות המתייחסות רק לעצמן, ליכולת להכליל תובנות בהקשר רחב יותר.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך כיום?

ישנה נטיה רווחת בציבור להאמין שבמשטרים דמוקרטים רק אידיאולוגיה משחקת תפקיד בהתנהגותם של פוליטיקאים ובוחריהם, בעוד שלמעשה, התמונה הרבה יותר מורכבת. פן אחד במורכבות הזו, בו אני עוסקת, הוא השפעותיהם של מוסדות פוליטיים על התנהגותם בפועל של פוליטיקאים. שיטות בחירה כלליות, שיטות הבחירה הפנים מפלגתיות, סוג המשטר (פרלמנטרי או נשיאותי) ותקנונים של בתי מחוקקים (מהן ההגבלות החלות על הגשת הצעות חוק פרטיות, מי קובע חברוּת בוועדות וכו') – כל אלה ועוד יוצרים תמריצים שונים עבור פוליטיקאים וזה בא לידי ביטוי בהתנהגותם הפרלמנטרית, עם או בלי קשר לאידיאולוגיה הפרטית שלהם.

ההשפעות הן מגוונות ועולות מהן לעיתים מסקנות מרתקות. לדוגמה, בשיטת הבחירות בברזיל, במקום להצביע רק למפלגה, האזרחים מצביעים עבור חברי הפרלמנט בשיטת בחירות יחסיות פתוחות ובכך מרכיבים את המפלגה בה הם בוחרים. שיטה זו מגדילה את התמריץ והאחריות ברמת המועמד הבודד וגם יוצרת תחרותיות פנים מפלגתית.

הפן המרכזי שאני בוחנת במחקריי הוא הדרגה בה חברי פרלמנט משתפים פעולה עם הקו המפלגתי המוכתב, ועד כמה הם פועלים בחופשיות על חשבון קו זה. בנוסף למחקרים השוואתיים, אני מתמקדת במערכת הפוליטית הישראלית ולשם כך אספתי את תוצאות כל הצבעות חברי הכנסת מאז 1992 (מאגר נתוני ההצבעות הגדול ביותר שקיים בישראל, ככל הידוע לי). מתוך הנתונים נוצרת מפה של התנהגויות פוליטיות, הלכה למעשה, החושפת את התפזרות המפלגות במרחב האידיאולוגי.

במפה זו אפשר לבחון האם יש תזוזה של מפלגות או חברי כנסת בודדים לאורך השנים ומכאן עולה גם תמונה עד כמה המפלגה ממושמעת. לפעמים התרחקות מסוימת בהצבעותיהם של קבוצת חברי כנסת מהקו המפלגתי מעידה על מעבר למפלגה אחרת או יצירתה של מפלגה חדשה (כפי שאכן קרה, לדוגמה, בתקופה טרם ההכרזה על הקמת מפלגת קדימה). המפה הזו מאפשרת גם לשאול האם בהיבט ההצבעה יש בכלל הבדלים בין מפלגות מסוימות. ברמה הפרטנית אפשר לבדוק האם נשים בכנסת הן יותר או פחות ממושמעות (מסתמן שאין שוני מובהק מגברים) או האם חבר כנסת המחזיק בתפקיד חזק כמו שר בממשלה, ייקח לעצמו יותר או פחות חופש מהקו המפלגתי שלו (בינתיים נראה כי שרים הם ממושמעים יותר).

כיצד את רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

אחת מפריצות הדרך בתחום התרחשה בשנים האחרונות בעקבות התפתחות עולם המחשוב והתוכנה. התפתחות זו אפשרה לחוקרים לאסוף נתונים בקנה מידה חסר תקדים ונוצרה בעיה גדולה- מה לעשות עם כל הנתונים הללו? זו לא היתה רק בעיה של עוצמת חישוב שתאפשר לנו להוציא את הנתונים הרצויים. התחושה היא, שכנגד איסוף נרחב ומורכב כל כך של נתונים, ארגז הכלים חייב להתפתח וזה אכן מה שקרה וימשיך לקרות. בנוסף, היכולת לעבד ולנתח כמות ומגוון גדולים של נתונים, היא גם הזדמנות למצוא דרכים לגשר בין הרזולוציות השונות של האורגניזם הזה, שנקרא מדינה. עד היום כל חוקר היה מתמקד בשכבה מסוימת- ברמת הבוחרים, רמת המפלגה, רמת שיטת הממשל וכולי. עיבוד סטטיסטי מתוחכם של ממצאים במגוון רזולוציות, יספק תמונה מורכבת ומעניינת יותר.

מכל זה עולה ומתחזקת גם הנטייה לערוך מחקר כמותני יותר. עד לפני זמן לא רב, תחומי המחקר הדומיננטיים במדעי המדינה בישראל היו פילוסופיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, התפתחות היסטורית של פוליטיקה ועוד. חוקרים ישראליים בודדים עשו מחקר אמפירי, לא כל שכן כמותני. המגמה הזו השתנתה ואני מעריכה שבעתיד היא תצבור עוד תאוצה. חוקרים בתחומים פסיכולוגיה פוליטית, רשויות שופטות, כלכלה פוליטית בינלאומית ועוד, הם חוקרים שנותנים תוקף למילה "מדע" בצירוף "מדעי המדינה".

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

אנחנו נמצאים בעידן בו עוצמת המפלגות דועכת. הצבעת המתפקדים בירידה ויחסית לעבר, בוחרים פחות מזוהים עם מפלגותיהם ומרשים לעצמם לזגזג בלי בעיה. עם השנים המפלגות גם השילו מעצמן פונקציות רבות, כמו הקשר בין הבוחר לממשלה. פעם, כדי להביע הסגות או דרישות, אזרחים היו נעזרים במנגנון המפלגתי ואילו כיום, ישנם מנגנונים דומיננטיים אחרים, כמו פניה לתקשורת המונים, לוביסטים ועוד.

המגמה הזו קילפה מהמפלגות את כוחן והשאירה רק שלד סמלי שקורם עור וגידים רק בסמוך לתקופת הבחירות. לכן, היינו מצפים שירידה זו בכוחן ותפקידן של המפלגות תקבל ביטוי גם בפרלמנטים אבל באופן מעניין זה לא קורה. ההסבר הפשוט אך האלגנטי לכך, הוא בשל המבנה הפונקציונאלי של המפלגות. קידום מהלכים שונים (כמו חקיקה, מינוי מסוים או העברת כספים) מצריך משא ומתן בו ניתן תשלום: מימון מוסד מסוים תמורת הצבעה בעד חוק כלשהו; הצבעה בעד חוק תמורת מינוי חבר כנסת וכיו"ב. מכלול האינטרסים היה מעלה מאוד את מחיר המשא ומתן, לולא היו מפלגות בעלות היררכיה ומנהיג עם יכולת לאכוף משמעת. כלומר, זהו המבנה עצמו, ללא כל קשר למצע מפלגתי, שמאפשר משא ומתן עם תשלומים יחסית נמוכים.

לגבי מה את אופטימית?

דעות הן דבר שהחברה מעריכה אותו ומתגמלת עליו ולכן נדמה שלכל אחד צריכה להיות דעה, במיוחד בנושאים הנחשבים לחשובים. חברי כנסת שוטחים את דעתם, פובליציסטים ממהרים לנתח, ובכל שיחת סלון מתווכחים על תפיסות שונות. חלק מהדעות והתפיסות הללו מתגבשות עם הזמן לנרטיבים המתקבעים בשיח אבל זה לא מה שהופך אותם לנכונים אמפירית. וכך נוצר שיח לא אחראי או גרוע מכך, מתקבלות החלטות המבוססות על נרטיבים ולא על עובדות. קח לדוגמה את הדעה הרווחת לפיה בישראל אין יציבות שלטונית. זו מנטרה שנשענת בעיקר על העובדה שקדנציות ממשלתיות רבות לא שרדו ארבע שנים.

אבל בבדיקה שיטתית והשוואתית, מתגלה כי יחסית למדינות מערב אירופאיות, ישראל נמצאת דווקא במקום ממש טוב מבחינת היציבות הממשלית שלה. בדוגמה אחרת אפשר להיזכר כיצד ב- 1992 הכנסת שינתה את שיטת הבחירות כמעט ללא התייעצות עם מדעני מדינה העוסקים בשיטות בחירה והשפעותיהן על בוחרים ומפלגות. האמינו, שבוחרים יבחרו באופן ישיר ראש ממשלה ובמקביל את המפלגה לה הוא שייך וכך יחזקו אותו. אך גילו שהבוחרים נטו לפזר את בחירותיהם- פתק אחד לראש הממשלה המועדף עליהם ופתק נוסף למפלגה בלתי קשורה.

אבל האופטימיות שלי נובעת מהמגמות במדעי המדינה שתיארתי קודם. בגלל שיותר ויותר מדעני מדינה משתמשים בשיטות מחקר מדעיות כדי לבחון השערות מחקר ולקדם את תחומי הידע, אני אופטימית שעושר הידע המבוסס הזה יוסיף ויתחזק. ויתרה מזאת, מדעני המדינה יוכלו להציע מדיניות וקווי פעולה המבוססים לא על העדפות אישיות ועמדות פוליטיות, כי אם על ידע שנוצר במחקר מדעי השוואתי. כך, מקבלי ההחלטות יוכלו לעשות שימוש מושכל בידע המבוסס על המתודה המדעית ולמזער השלכות שליליות של החלטותיהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק