מדען אורח ד"ר כרמית לוי

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

עד לפני עשר שנים בערך, סרטן נחשב למחלה לוקאלית שיכולה היתה להתפשט על ידי שליחת גרורות שנדדו בגוף וחיפשו נישה חדשה להיקלט בה. פריצת הדרך המשמעותית שהתרחשה, היא למעשה שינוי ההתייחסות לסרטן כמחלה מקומית למחלה מערכתית, כלומר של כל הגוף. משום שהתגלה, למרבה ההפתעה, שהסרטן יודע לשלוח מסרים רחוקים לאיברים שלכאורה לא נראים קשורים (סרטן שד, למשל, עשוי לתקשר עם מח העצם בעצמות הרגליים), ולעודד אותם להפריש חומרים שעוזרים לו להתפתח ולהיות חסין יותר. התאים הרחוקים איתם הוא מתקשר, עשויים, למשל, לשלוח לו הורמון מסוים שחסר לו ולסייע לו לחמוק ממערכת החיסון או מכימותרפיה. ולכך יש כמובן השלכות משמעותיות, הן על המחקר בתחום והן על דרכי הטיפול.

מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו?

תאים סרטניים "יודעים" לעשות הרבה דברים, כמו לגדול פתאום בצורה חריגה, לקבל יכולת תנועה, לקרב אליהם כלי דם שיזינו אותם ועוד. אלה דברים שבאופן נורמאלי, תאים רגילים לא עושים ועד היום זו תעלומה, למה בכלל זה קורה. כיום הדיון נחלק לשתי סברות עיקריות: באחת, הטענה היא שתא סרטני היה למעשה תא שעבר סדרה של מוטציות עד שבנקודה קריטית, יצא משליטה. סברה אחרת היא, שרק מוטציה אחת גורמת לתא לצאת מאיזון ולהתנהג אחרת, למשל לגדול באופן אבנורמאלי. לאחר מכן, כשהוא גדל, הוא בא באינטראקציה עם תאים חדשים, מה שגורם לו לבטא גנים בצורה אחרת ומתווספות התנהגויות אבנורמליות נוספות. כלומר, הטענה היא שהמסע עצמו שעובר התא, יחד עם הגירויים הסביבתיים החדשים על הדרך, הם אלה שגורמים לו להשתנות ולהוסיף לעצמו יכולות שלא היו לו קודם.

לטענה זו מתקשר המחקר הנוכחי של עמיתי ושלי. מלנומה הוא סוג של סרטן עור המתרחש במלנוציטים (תאים המייצרים פיגמנטים הבולעים קרינת שמש מסוכנת ואמורים להגן על העור) וזהו אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר. המחקר שלנו עוקב אחר המסע של המלנוציט שיצא מאיזון בעת פילוס דרכו פנימה לתוך העור, אל כלי הדם. אנחנו בודקים כיצד הוא מתקשר עם התאים שהוא פוגש בדרך, כיצד הוא רותם אותם לטובתו ואיך בדיוק מהאינטראקציה הזו הוא מקבל יכולות נוספות שלא היו לו קודם לכן.

כיצד את רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

מאז פריצת הדרך שתיארתי קודם, השאלות רק התרבו והן משרטטות את חלק מכיווני המחקר החשובים בהווה ובעתיד. אלה ינסו לברר כיצד בדיוק הסרטן מתקשר עם התאים בגוף, הרחוקים והקרובים, אילו תהליכים הוא מעורר בתאים וכיצד הוא מגייס אותם לשורותיו, מה הם בדיוק מפרישים החוצה שעוזר לו ועוד. התחום כולו נדחף קדימה בזכות השאלות החדשות האלה ואולי המענה עליהן, עשוי גם לקדם את ההבנה שלנו מדוע בכלל נוצר הסרטן מלכתחילה.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

ההסבר האלגנטי והיפה שאני מכירה לקיומו של המדע ולמוטיבציה של מדענים, נמצא בספר "נרקיס וגולדמונד" מאת הרמן הסה. הסיפור הוא למעשה מסע בין שני קטבים ודו-שיח ביניהם: זה הרציונאלי והאנליטי המיוצג על ידי איש הרוח והמדע- נרקיס, וזה החושני והיצירתי המיוצג על ידי האמן- גולדמונד. בסופו של המסע, מתברר ששני הקטבים האלה, המנוגדים לכאורה בנקודת המוצא וביעדים שלהם, הם דווקא קרובים מאוד. הסה מצביע על המוטיבציות החופפות של האמן והחוקר ההוגה וטוען שהם חולקים למעשה את אותו דרייב יצירתי, וגם מציע שהן המדע והן האמנות יוצאים לחקור בעצם את אותן שאלות גדולות, מחפשים את אותם יעדים.
ההסבר שהמדען הוא גם סוג של אמן מסתדר גם מה שאני מכירה מחיי היומיום בעבודתי. החוקר יוצר סיפורים שהופכים להיפותזות ותיאוריות, הוא מתבונן בפרדיגמות קודמות ופועל לשנות אותן, הוא שם כפפות ועוקב אחר התפתחויות במצבים שהוא יצר, והסקרנות עצמה לוקחת אותו למקומות בלתי צפויים לפעמים.

לגבי מה את אופטימית?

אחד הדברים הנהדרים ביותר בכל סוגי המדעים הוא הרשות לשאול גם שאלות לא פרקטיות. הסקרנות, הניסיוניות והמשחקיות מאפשרות לחוקרים גמישות מחשבתית ויצירתיות שמשרטטות מסלולים וגילויים לא צפויים. נדמה לי שהגמישות המקסימלית מקובלת ולגיטימית בעיקר בקצוות: בפילוסופיה מצד אחד ובתחומים רבים במתמטיקה מצד שני. שאר המדעים שעל הספקטרום שבין מדעי הרוח למדעים המדויקים "סובלים" לעיתים מתכליתיות המגבילה את ההתנסות והיצירתיות שהיו יכולות להיות טמונות בהן (מחקר הרפואה הוא אולי המובהק ביותר, כמובן, מעצם הגדרת התחום). אבל גם בהם יש לא מעט פתיחות מחשבתית ואני חושבת שהיא רק תמשיך ותגבר. כי המדעים לא רק מעמיקים בתחומים הקיימים אלא ממשיכים כל הזמן לשאול שאלות חדשות ולהרחיב את הגבולות שלהם עצמם ומכך אפשר להיות בעיקר אופטימיים.