מדען אורח ד"ר צבי גנאל

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?

אחת מפריצות הדרך המעניינות ביותר בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התרחשה אמנם לפני כעשרים שנה ולמרות שהצטברו עדויות למכביר, היא עדיין עומדת במרכזו של פולמוס מתמשך. המודל, שהוצע על ידי החוקרים Melvyn Goodale ו- David Milner , טוען שהראיה מטופלת על ידי מסלולי עיבוד שונים במוח. אין הכוונה לשוני בין אזורים המתמחים בתפקודים שונים (כמו למשל תפיסת פרצופים) אלא ממש שני מסלולי עיבוד האחראיים על שני סוגי חישוב שונים- האחד הוא ערוץ תפיסה לצורך קטגוריזציה ועיבוד קונספטואלי של מה שאנו רואים, והשני לשם תגובה מוטורית ואינטראקציה עמו. הרעיון פורץ הדרך הזה נוצר, בין היתר, בעקבות פציינטית שסבלה מפגיעה מוחית שגרמה לבעיה בזיהוי צורה של אובייקטים. למרות הבעיה החמורה, התברר כי הפעולה המוטורית של הפציינטית תאמה להפליא לכל האובייקטים, כאילו היא כן היתה מודעת לגודלם, צורתם וכולי.

עד היום לחוקרים רבים קשה לקבל את הטענה שהמוח מחלק את תפיסת הראיה לתת מערכות כל כך שונות מהותית. סיבה אחת לכך, פילוסופית במהותה, היא שאי אפשר לטעון ששתי המערכות אינן מתקשרות אחת עם השניה ואם הן מתקשרות אז מי רשאי למתוח את הגבול ולהגדיר כי מדובר בשני תהליכים נפרדים? סיבה נוספת, פרוזאית יותר, היא שחשיבה זו נוגדת את האינטואיציה: אנו נוטים לחשוב שהפעולה הפונקציונאלית נגזרת מהתפיסה הוויזואלית ולא נפרדת ממנה. אתה רואה את כוס הקפה, מזהה אותה במהירות בתור מה שהיא –שהיא שלך ולא של אחר;מזהה את צורת אוזן הכוס בה צריך לאחוז כדי לא לחטוף כוויהועוד –אבל מתברר כי כדי להרים את הכוס הלכה למעשה, אין צורך בעיבוד הקונספטואלי הזה.

יש בכך גם היגיון רב מבחינה התפתחותית: המערכת של ההבנה והצבת מטרות הפעולה היא פונקציית עיבוד גבוהה ולא חסכונית. כשאתה רוצה לאחוז בכוס קפה, או לחילופין לענות על חבטת כדור טניס שעף לכיוונך במהירות של 200 קמ"ש, החישובים הקוגניטיביים שנעשים הם אחרים מהותית.

מהו המחקר שמעסיק אותך בתקופה זו?

המחקר שלי ושל עמיתי בודק היבטים שונים של פריצת הדרך שתיארתי קודם. אנחנו עושים זאת בתנאי מעבדה והנבדקים הם אינם פגועי מוח, אלא אנשים רגילים עם תפקוד נורמטיבי. אחת הדרכים לעשות זאת, היא התבססות על ווריאציות של חוק וובר. חוק וובר קובע כי היכולת לחוש בהבדל בין שני גירויים מאותו סוג (למשל משקל מסוים ומשקל גדול יותר) תלויה בעוצמתו של הגירוי. אם, למשל, נוסיף גרם אחד למשקלו של שק במשקל עשרה גרם, נחוש בהבדל; אך אם נחזיק שק במשקל עשרה קילו, נצטרך להוסיף הרבה יותר מגרם אחד כדי לחוש בהבדל. וליתר דיוק, נצטרך להוסיף 3% מהעוצמה של הגירוי הראשוני, יהא אשר יהא, כדי לחוש בהבדל.

כלומר, ההערכה שלנו תלויה ברזולוציה וחוק וובר שנוסח לפני כמאה חמישים שנה,אמור להיות תקף לכל סוגי הגירויים, כולל עוצמות רעש ואור, תפיסת גדלים, חישת מגעו אפילו בעיבודים קוגניטיביים גבוהים יותר (אם יוסיפו למחיר המסטיק חמישה שקלים, נרגיש שעושקים אותנו, אך לא אם זה המחיר שיתווסף למחירה של דירה).

המחקר שלי עם פרופסור דני אלגום מאוניברסיטת תל אביב , בודק האם חוק וובר תקף גם באחיזה ובפעולה. הממצא המפתיע הוא, שלא. הצגנו לנבדקים גדלים שונים וביקשנו מהם להעריך אם יש ביניהם הבדל. במצב כזה ראינו בבירור את חוק וובר בפעולה: אם ההבדל לא היה מספיק גדול יחסית לאובייקט המקורי, הנבדקים לא חשו בהבדל. אפילו כשביקשנו מהם להדגים בידיהם את גודל האובייקטים, לא היו הבדלים בין ההערכות. לעומת זאת, כשבדקנו את שיעור פתיחת האצבעות של הנבדקים, כשהם התבקשו להושיט יד ולאחוז באובייקט בפועל, גילינו שכן יש הבדל. היד שלהם "ידעה" משהו שהעין לא, וזאת משום שהיא מקבלת את האינפורמציה במסלול עיבוד שונה בתכלית.

כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

אחד הדברים שמשפיעים וימשיכו להשפיע באופן משמעותי על שדה המחקר, הוא ההתפתחות הטכנולוגית הקשורה במיפוי המוח. המגמה מאוד ברורה ועם הזמן הרזולוציה ודיוק התמונה יחד עם כוח החישוב של פעילות הנוירונים בזמן אמת, רק ילכו ויגברו וזה יוביל לגילויים מאוד מעניינים. כבר היום, מיפוי מוחי יכול ללמד אותנו על מה אדם חושב, בהיבטים מסוימים וברמה מאוד בסיסית. כך, לפי הפעילות המוחית, ניתן לדעת, למשל, האם אנשים במצב של תרדמת עדיין מודעים לסביבה ובאיזו רמה פחות או יותר. ניתן לבקש מהם לחשוב על אדם מסוים או לבצע פעולה מוטורית כלשהי. כמובן שאף אחד מהם לא באמת יגיב או יציית אבל המוח של חלק קטן מהם, כך מתברר, מגיב באופן המעיד על כך שהוא ער לשאלה ומבין מה רוצים ממנו.

כדאי, עם זאת, לסייג ולומר כי יהיה גבול לרזולוציה שממנה נוכל להסיק מסקנות בשיטה זו. כיוון שמאחורי כל שבריר הבנה על פעילות האדם, מסתתרים מאות אלפי נוירונים. אם נגביר את הרזולוציה ונתמקד בפיקסל אחד בתמונה, לא נצליח להבין כמעט כלום. יש כמובן מחקרים העוסקים בהקלטה של נוירונים בודדים, אך בינם לבין המחקר ההתנהגותי יש פער עצום.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

ישנו כלי מסוים בפסיכולוגיה המצליח להסביר וללמד אותנו הרבה מאוד על התפיסה האנושית, וכוונתי לאשליות התפיסתיות. ההתפתחות האבולוציונית גזרה על המוח מגבלות שהן למעשה יתרונות. למשל, ניתן לומר כי יש לנו קושי לתפוס פרצוף בחלקים – אף בנפרד, עין לחוד, פה. המגבלה הזו קיימת כדי לאפשר את תפיסת הפרצופים כמשימה הוליסטית, כלומר לתפוס את היחסים השונים בין האף, העין, הפה וכו'. למעשה, כל התפתחות היא הריסת יכולת מסוימת כדי להבין את המציאות בצורה מעוותת לצרכים שלנו. המוח מוכן לקבל מגבלות אלה משום שהן כל כך נדירות בטבע. אין כמעט "אשליות תפיסתיות" במציאות ולכן זהו כלי כל כך מבריק המאפשר למדענים "לצאת מהקופסה", להבין את ברירת המחדל של התפיסה האנושית, ולהמחיש את המנגנון שבאמצעותו אנו תופסים מרחקים, גדלים, צורות ועוד.

לגבי מה אתה אופטימי?

כאמור, הטכנולוגיה המאפשרת לנו למפות ולמדוד את פעילות המוח רק תלך ותתפתח וזו כבר סיבה לאופטימיות, אבל כמה שהחזית הנוירו-אנטומית תהיה מתקדמת, לא נצליח להבין באמצעותה בלבד את המוח האנושי.

חקר ההדמיה והמיפוי מתבצע רובו ככולו בתנאי מעבדה סטריליים. התנהגות פעילה נחשבה על פי רוב לרעש שמפריע להבנת הפעילות המוחית. מצד אחד, זה הגיוני, משום שכל פעולה או מחשבה הסוטה מתנאי הניסוי "מלכלכת" אותו במשתנים לא רצויים. מצד שני, זה פוגע בהבנתנו את מורכבות ההתנהגות האנושית. כיום מבינים שבלי לקחת בחשבון את התהליכים ההתנהגותיים במקביל למדידת הפעילות המוחית, אין משמעות למדידה. כלומר, שאין מנוס ממחקרים אינטר-דיסציפלינריים שישלבו את הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והתנהגותית במדידות הנוירולוגיות. אני אופטימי שהבנה זו תגדל ותשפיע על שדה המחקר כולו, מה שיוביל לפריצות דרך נוספות בחקר המוח.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ד"ר צבי גנאל

03
אר אן

אפשר שדווקא בגלל שההפרדה הזאת קיימת 2 התפישות שיכולות להתקיים גם כל אחד כשלעצמה מקיימות ביניהן זיקה שמשנה את אופיין
מה שמשנה גם את תבניות התנהלות הפרט והחברה
זאת אומרת שמתרחשת איזהו שהוא זליגה של מאפיינים מהערוץ המוטורי לזה הקונספטואלי ולהפך
ו"הזליגה" הזאת היא שעומדת מאחורי התפתחות החברה והפרט והיחסים ביניהם