האבות הדוברים מפינו

חמישה-עשר תלמידים יושבים סביב השולחן במכון למחקר יהודי בניו יורק. כל הקיץ נשב כאן יחד ונלמד יידיש. רובנו דוקטורנטים להיסטוריה וספרות, רובנו יהודים, כולנו פה לצרכי המחקר שלנו, כמובן. ככה חמישה ימים בשבוע, חמש שעות כל יום. אנחנו מתחילים בשיעור דקדוק ואוצר מילים, ממשיכים ליידיש מדוברת ומסיימים עם שיעור ספרות.

מהחלון משתקפת ניו יורק הרותחת ובתוך כיתת הסמינר הזאת אנחנו מנפצים שיניים, מנסים להעלות על שפתינו שפה שלא מדברים באף מקום — חוץ מאשר במכון למחקר יהודי כמובן. כאן השפה שוצפת ומתגלגלת, אנגלית בקושי שומעים פה במסדרונות. התלמידים המתקדמים מצחקקים ביידיש (במו עיניי ראיתי גם זוג מפלרטט ביידיש), המורים והעובדים מדברים ביניהם בידייש, אפילו ההודעות האדמיניסטרטיביות נמסרות ביידיש.

ורק אני מסתובבת אחוזת אימה, כל היום וכל הלילה אני מפחדת מהמתים. אני מדמיינת איך הם מתעוררים עם כל מילה שיוצאת לנו מהפה.

״לאכן מיט יאשטשערקעס! מילולית זה אומר לצחוק עם לטאות, אך פירוש הביטוי הוא לצחוק מתוך כאב״, מסבירה המורה איב בשיעור על עולם החי.

בטח ככה הם צוחקים שם מתחת לאדמה, עצמות על עצמות, הלסתות נפערות להם כשאנחנו מנסים לבטא את ה-צ׳. הם שומעים אותנו צוחקים עם לטאות בניו יורק, בשפה שלהם, והם חושבים, ״סוף סוף קוראים לנו! האנשים החיים קוראים לנו שנחזור!״ והם קמים בהתלהבות, מנסים כל אחד לאסוף את עצמותיו רק כדי לגלות שזה סתם.

חברים, זה רק אנחנו מדברים ביננו, לצורכי המחקר כמובן. והם מתרגזים נורא על החיים שמדברים בשפתם והם מתמלאים חרון, הקנאה מפעפעת להם והם מקללים אותנו על שהערנו אותם.

בלילה אחרי שאני מסיימת להכין שיעורי-בית אני נכנסת לאינטרנט לבדוק איך בדיוק מתבצע סיאנס, איך מתקשרים עם רוחות רפאים. שיטוט מוביל לשיטוט ואני מגיעה אל ספר דברים פרק י״ח, ״לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.״
אני עדיין כאן, הולכת יום יום ללימודים ומכינה את שיעורי-הבית בקפדנות. אבל אני רוצה להודיע פה קבל עם ועדה שברחוב 16 פינת השדרה החמישית בניו-יורק – עושים סיאנס והסיאנס נכשל שוב ושוב. לכן אם תאחז פתאום אש במכון למחקר יהודי, והבניין כולו יעלה בעשן תזכרו שהייתי רוח הרפאים הראשונה לאמור, ״אמרתי לכם!״

ג'וליה פרמנטו, ניו יורק, קיץ 2016

***

מצאתי את מנהרת הזמן שלי. בכל שיעור נסעתי למקום אחר ועצרתי בזמן אחר, ושמעתי את האנשים, את החיים. המארג הזה של מילים בעברית וערבית, בתנכ"ית, ושוב בערבית, בצרפתית, ושוב בעברית, ומתובל בספרדית, צרחתי בפנים בחדווה – זה אני, זה אני!

אני אנדלוסית, אני ברברית, אני תנ"כית, אני פרנקופילית, ובסוף בסוף אני יהודייה ישראלית.

דילגתי בפסע רחב, מודע ונחוש, מעל לטראומה של העלייה ארצה, ירדתי עמוק עמוק להבין, להכיר, לכבד, לנשום, לשמוע ולחיות את מה שההורים שלי היו, והסבים שלי והדודות שלי. ואני.
והרגשתי שייכת. אני זה הם. אני קוראת בשפתם של האהובים שלי. בכל משפט אני מדמיינת את דודה אנט, את ממה עליה ובבה, את ממה סוזן ופפה ז'וזף, והם מדברים ביניהם ואני נועצת עיניים גדולות ושחורות, מסתקרנת ומקשיבה. וסופגת, סופגת. סופגת את מה שניגר ממני אחרי 50 שנה.

חייתי את ילדותי, את הימים המוגנים, הברורים, החמים.

והטקסט מונח לפניי, מתבונן בי רציני, אמיתי, ואני מנסה לגלגל על לשוני. איך הם היו מבטאים את צמדי האותיות שאני לא מצליחה להגות? ואז פתאום מגיע הצליל הצלול הזה בקולם "יִחְתָאז" "צריך!". אני יודעת איך אומרים את זה! מה, ככה כותבים את זה?

והעובדה שזה כתוב בעברית. אותיות מוכרות. קדושות ושגרתיות בעת ובעונה אחת. עתיקות וחדשות בעת ובעונה אחת. שדרה איתנה של עם. והאותיות חיות ומנצנצות אלי מן הטקסט כמו כוכבים מן העבר. ואיזו עוצמה של עם. להגיע למקום ולהמציא שפה כדי לקיים בה את חיינו, ולדייק בה את צרכינו, לכנס את הפעוטות וללמד אותם אלף אחרי אלף את האותיות הקדושות ולהפוך אותן ליומיומיות. עניין מעשי ורוחני באותה מידה, אנחנו צריכים עברית כדי שנוכל לקרוא בתורה וכדי שנוכל להתכתב עם אחינו וכדי שנוכל להיות עם. השפה הזו, הערבית שלנו, שפת אבותינו שהפכה להיות פתאום שפת אויבינו. היו שהתביישו בה, דחקו אותה. לא אני. מעולם לא. ויותר מכך, אני לא מסוגלת לשנוא את מי שמדבר בשפת אהוביי, שפת אבותיי.

הבנתי את מה שהרגשתי תמיד. אני יהודייה ערבייה.

אני יודעת שהשפה הזו תמות מיד, כהרף עין, אבל אני מבקשת להיות איתה עוד רגע קט, מקווה שאולי אצליח להציל כמה מן המילים שייקברו במחסנים ובארכיונים. שפתאום יהיה מי שיקרא בהם ויתעניין בהם אחרי שנים של שבר, שנים שהיינו טרודים מדי להתעניין בהם.

אולי נעשה תחיית המתים למילים.

אני חבה תודה מעומק הלב למורי ד"ר משה כהן, מי שיזם את רעיון לימוד השפה ומקדיש את עתותיו לשמירתה.
אני מקדישה את הדברים להורי האהובים, ברוריה ומשה כהן, שדיברו ביניהם ערבית, צרפתית ועברית, ובזכותם למדתי שלוש שפות ואת כל הסודות.

אורלי סימון, ירושלים, קיץ 2016

אורלי סימון היא מנהלת אגף שרותי קהל בספרייה הלאומית.ג׳וליה פרמנטו היא סופרת ודוקטורנטית לספרות יהודית-אמריקאית של תחילת המאה 20.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורלי סימון, ג'וליה פרמנטו.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על האבות הדוברים מפינו

01
דליה עוזון

אורלי יקרה שלי, ריגשת אותי עד דמעות, גם אני חבה את תודתי והערכתי העמוקה לדר' משה כהן ולך יקירה שבזכותכם אני לומדת וחווה את השפה ואת המורשת והמסורת בדרך ניפלאה מלאת תעצומות ובכך מפיגה את געגועיי העצומים להוריי שאינם איתי. תודה יקירה בלעדייך זה לא היה קורה

02
יחזקאל רחמים

שיתפתי בפייסבוק ואני מעתיק לכאן את הפתיח שכתבתי כ"תגובה" כאן באלכסון. דרך אגב, מאוד אהבתי - יורם, מן הסתם - את הכותרת שמרחפת מעל שני הטקסטים. טוב, הנה זה:

"צרחתי בפנים בחדווה – זה אני, זה אני! (...) דילגתי בפסע רחב, מודע ונחוש, מעל לטראומה של העלייה ארצה, ירדתי עמוק עמוק להבין, להכיר, לכבד, לנשום, לשמוע ולחיות את מה שההורים שלי היו, והסבים שלי והדודות שלי. ואני."
(אורלי סימון)

״לאכן מיט יאשטשערקעס! מילולית זה אומר לצחוק עם לטאות, אך פירוש הביטוי הוא לצחוק מתוך כאב״, מסבירה המורה איב בשיעור על עולם החי.
בטח ככה הם צוחקים שם מתחת לאדמה, עצמות על עצמות, הלסתות נפערות להם כשאנחנו מנסים לבטא את ה-צ׳. הם שומעים אותנו צוחקים עם לטאות בניו יורק, בשפה שלהם, והם חושבים, ״סוף סוף קוראים לנו! האנשים החיים קוראים לנו שנחזור!"
(ג'וליה פרמנטו)

מצורף קישור לטקסט משותף ויפה של Orly Simon ו Julia Fermentto על החזרה ללימוד המאוחר של שפת האבות-אימהות – הערבית-המרוקאית-היהודית והיידיש.
גם אני בשנים האחרונות מרגיש את הגעגוע הזה המרוקע בשפה, את הנשמה הכמהה אל נוף קולות ילדותה ומסרבת להניח לכל הגדול-הגדול הזה להירמס תחת עריצות ההווה. אורלי סימון מדברת על תחיית מתים למילים ואני מציע לה שאולי במהלכים האלה יש גם משום תחיית מתים לעצמנו אנו באמצעות המילים והשפה.

לאחרונה, בעקבות פרסום ספר שיריי, התוודעתי ליוזמה מאותה משפחה אנושית (כל-כך), קבוצת "משמרים את השפה העיראקית", מיסודה של Zahava Bracha העזה והנפלאה. לא רק לימוד והחייאה ולישת שפה פגשתי שם, אלא גם יצירה חיה בפרוזה ובשירה, אפילו בחרוזים, יצירה מרגשת ולעיתים מצחיקה עד דמעות. פגשתי אנשים יוצרים ואנשים חכמים אשר בנשמתם מרטטת מוזיקה קרובה מאוד-מאוד לזו שבנשמתי. פה ושם אפילו התחלתי לשרבט ב"עיבראקית" עילגת. אנצל את הפוסט הקטן הזה לומר תודה לזהבה ול יורם חורש, Shon Shon (יום הולדת שמח, יקירי!), Ayelet Yehonatan, Shalom Harel, אאידה רוזן, Ephraim Parizada , Yaffa Ben Meir ועוד טובים ורבים (תייגוהום מן-שאן ישופון כיף פרגנתולנא), ולהביע את שמחת הפגישה עם הבית הטוב הזה שברוח ובבשר ובשפה.

בשבוע שעבר התקיים, בעולם התלת-ממדי והחי, אירוע של הקבוצה עם הצגה בעיראקית על מנשי ונזימה. בשוליים של אחד הפוסטים הנרגשים שאחרי נאמר, אם ההורים היו כאן לראות את זה, כמה שהם היו נהנים. נגע בי עמוקות.
יאללה, איקראו את אורלי ואת ג'וליה, כדאי.

03
שמיל

"מנסים להעלות על שפתינו שפה שלא מדברים באף מקום — חוץ מאשר במכון למחקר יהודי כמובן"
צר לי לנפץ את הבועה שהכותבת המלומדת חיה לה בניו-יורק, אבל בירושלים ובעוד אין ספור ריכוזי יהודים חרדים בעולם עדיין מדברים ידיש חיה, לא יודע האם זאת ידיש סנובית כמו של המכון בניו-יורק אבל ידיש עסיסית לא פחות.
נפצי לעצמך את הבועה, נסי את "מונצי" הזייה יהודית קרובה לניו-יורק.