אימפריה בשקיעה האידאלים של אמריקה

בראשית המאה ה-20, האומה האמריקנית עלתה על הבמה העולמית וביקשה להיות מופת של חירות, צדק, שלטון עצמי וגם כיבוש נאור
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

נדרשה מלחמת 1812 כדי להעניק לנו את הרוח ואת מלוא המודעות והגאווה על מעמדנו כאומה. עבור המפלגות הפוליטיות שלנו, זאת הייתה מלחמת העצמאות האמיתית. זה היה השלב שבו שחררנו את המפלגות ואת התשוקות שלנו מהפוליטיקה שמעבר לים ויצאנו לבנות דרך שאכן צריכה להיות שלנו. עם הבטחת ההישג הזה, כשנעורינו הרופסים הפכו לגבריות מחושלת, שוב שלחנו את ידנו קדימה, אל המערב, ויצאנו במרץ ובאנרגיה מחודשים אל הנהרות, בינות לנתיבים הקשים שהובילו מעבר להרים ולמטה אל מימי המיסיסיפי. שם שכנה מחויבות שהמתינה לכיבוש. בעצם היום של האיחוד הראשון, וירג'יניה והמדינות האחיות שלה מסרו לידי הממשל המשותף את כל המרחבים העצומים של המערב, ששכנו בין ההרים לבין אותו נהר עצום שאליו נשפכו כל מי המערב. בעודנו חלשים ונאבקים על מקומנו בין האומות, מר ג'פרסון הוסיף את הנתח העצום של לואיזיאנה, מעבר לנהר, שאת גבולותיו איש לא ידע לאשורם. כל המרחבים הגדולים של היבשת, מקנדה וכמעט עד להרי הרוקי ועד למים החמים של המפרץ הדרומי, היו פתוחים לרגלי אנשינו הצעירים. היערות הדהדו בצעידתם הרועשת. מה שנראה כגזע חדש נפרש אל העמקים הרחבים הללו והלאה אל המישורים הארוכים והאינסופיים שהיו הנחלה המשותפת, שבה איש לא ידע כל ממשל פרט לממשל של העם כולו. זאת הייתה עתידה להיות ההתגבשות האמיתית של האומה.

כוח חדש, כוח החירות המלאה של עולם בתולי – משל בנתיבנו ועיצב את המדיניות שלנו כמו גורל. ומי יוכל לומר היכן יסתיים הדבר?

כך נוצר המצב השופע שכעת, בימים אלו של מלוא שיעור קומתנו, רואה את שלוש-עשרה הקהילות שיצרו את האיחוד גדלות כמעט פי שלוש. צמיחתן השרתה את הקצב של חיינו; היא אילצה את סוגיית העבדות להגיע אל תחנתה הסופית; העניקה לנו את מלחמת האזרחים עם התהפוכה המופלאה שלה ואת ההנחה מחדש של עצם יסודות השלטון; פרשה את כוחנו מים ועד ים; חישלה אותנו לכדי עם חופשי ורב-עוצמה, שגורלותיו מטילים מורא על דמיונו של העולם הישן הצופה במתרחש. הצמיחה הזאת, התוספת הבלתי נגמרת הזאת, אותה גאות שוצפת וחסרת מנוח, שאין לשער את עוצמתה, אינסופית בגיוון שבה, הפכה אותנו למה שאנו, העמידה לרשותנו את משאביה של יבשת אדירה; עודדה אותנו להמציא והעניקה לנו אילי תעשייה אדירים. הלחץ הגדול הזה – בדמות אנשים הנעים תמיד אל גבולות חדשים, בחיפוש אחר אדמות חדשות, כוח חדש, כוח החירות המלאה של עולם בתולי – משל בנתיבנו ועיצב את המדיניות שלנו כמו גורל. הוא העניק לנו לא רק את לואיזיאנה, אלא גם את פלורידה. הוא כפה מלחמה עם מקסיקו והעניק לנו את חופי האוקיאנוס השקט. הוא סחף את טקסס אל זרועות האיחוד. הוא הפך את אלסקה לטריטוריה של ארצות הברית. ומי יוכל לומר היכן יסתיים הדבר?

וודרו וילסון

וודרו וילסון, תצלום משנת 1902, השנה שבא הוא נשא את הנאום "האידאלים של אמריקה". תצלום: James E. Purdy, אוסף ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

אנשי מפקד האוכלוסין של 1890 מסרו לנו, עם סיום עבודתם, שהם כבר אינם מסוגלים למצוא עוד גבול ביבשת הזאת; שעליהם לשרטט את מפותיהם כאילו תהליך ההתיישבות העצום שהתנהל ללא הרף, באורח דרמטי, בכל מהלך המאה, הסתיים כעת והושלם, כשהאומה ניצבת מים ועד ים. לא יכולנו להעלות במחשבותינו תיאור כזה עשור אחד בלבד לפני שיצרנו לעצמנו את גבולותינו מעבר לימים, תוך שאנו מחשיבים את 7000 המייל של האוקיינוס שמונחים בינינו ובין האיים הפיליפיניים, לא יותר משחשבנו על 3000 המייל שפעם הפרידו בינינו ובין חופי האוקיינוס השקט. אין ספק שיש כאן מהפכה גדולה בחיינו. שום מלחמה לא חוללה בנו תמורה כפי שעשתה המלחמה עם ספרד. לא היו בעברנו שנים שמיהרו כל כך לחולל בנו שינויים כמו השנים שחלפו מאז 1898. היינו עדים למהפכה חדשה. ראינו את השינוי באמריקה מגיע לשלמותו. אותה קבוצה קטנה של מדינות, שלפני 125 שנה הסירו מעליהן את הריבונות של בריטניה, צמחו כעת והיו למעצמה חזקה. אותה קונפדרציה קטנה גיבשה וארגנה כעת את האנרגיות שלה. קונפדרציה הופכת לאומה. קרב טרנטון לא היה משמעותי יותר מאשר קרב מנילה. האומה, שהייתה בהתגבשות לפני 125 שנה, עלתה כעת אל זירת העולם.

אני מבקש מכם לעמוד לצדי בנקודת המפנה החדשה הזאת בחיינו, כך שנוכל להביט במה שהיה קודם ובמה שלאחר מכן, ולשפוט את עצמנו לאורו של אותו קרב נושן שנערך פה, ברחובות הללו, ולאור התהליך האדיר שההיסטוריה שלנו התפתחה בו. עלינו להציב לעצמנו אתגר כזה של בחינה עצמית לעתים קרובות. הדבר יחזק את לבנו, יוסיף לנו יציבות ויפיח בנו מוסריות כדי להעריך מחדש את התקוות שלנו, לנסח מחדש את האידאלים שלנו, ולהבהיר לעצמו פעם נוספת את העקרונות והמטרות שלאורם אנו פועלים. שאם לא כן, לקראת צאתנו למסע חדש לא תהיה בידינו מפה.

מהן מחשבותינו עתה, כשאנו מביטים מן העידן השונה הזה אל המהפכה שאנו מציינים היום? כיצד אנו תופשים את עקרונותיה ואת המופת שלה? האם הדברים נראים רחוקים, שייכים לזמן שאינו שלנו, או שמא הם עדיין נראים כמו חומרים של מחשבתנו, עקרונות קרובים ואינטימיים, הארוגים אל עצם המרקם של מוסדותינו? מה נאמר כעת על אודות חירות ועל ממשל עצמי, התגלמותה של החירות? אילו לקחים עליה למדנו במסע שלנו עד כאן, עד לנקודת השיא הזאת שבה אנו מביטים על ראשיתה של מאה חדשה? האם התפישות הישנות שלנו נראות בעינינו כעת כאידאל שהשתנה, כפנים שונות, בעלות חזות שלא נראתה בימים הפשוטים שבהם הוקם הממשל?

מובן שצורות השתנו. צורתו של האיחוד עצמו עברה תמורה, לדגם שהיה במחשבות של המילטון ולא לזה שג'פרסון הציב פעם בפנינו, מקושט, בחזות שונה, במלים ששבו את הדמיון. צורת החיים שלנו השתנתה באורח עמוק מאז אותם ימי בראשית. האיזון בין המדינות לממשל הפדרלי, ככל שהוא עשוי להיראות לנו כעת כמתאים מאין כמוהו לחלוקת הכוחות ולהפעלה המהירה והמגוונת של האנרגיות של העם, אינו נראה עוד מרכזי בתפישה שלנו את מבנה הממשל, כבר לא נראה מהותי לחירות של העם. איננו קפדניים כפי שהיינו ביחס לדקויות של המשפט החוקתי; איננו חולמים כבעבר שחוק כתוב יציל אותנו, או שבאמצעות ניקיון טכסי נוכל לקומם את חיינו מעל לשחיתות. אך האם מהות הדברים השתנתה גם היא, יחד איתנו? היכן אנו סבורים שנמצא העיקרון החיוני ביותר, עיקרון הממשל העצמי? היכן נמצאת אותה נקודה עקרונית שבה אנו עשויים לרצות לעמוד בקו החזית, ושוב ליטול על עצמנו את הסיכון האחרון בדמותה של מהפכה? על איזה משבר נוסף אנו חולמים, משבר שיוכל להביא בעקבותיו עוד קרב טרנטון?

לאנגליה היה ממשל עצמי מקדמת דנא; אך באמריקה, הממשל העצמי האנגלי הפך לממשל עצמי עממי

באמריקה, ורק באמריקה, ממשל עצמי פירושו היה התארגנות שמקורה פנימית, עצמית, מתוך מהותם של בני-האדם עצמם. אמריקה עשתה צעד מעבר לארץ האם שלה. תושביה היו ברובם אנשים שנבחרו; אנשים שהיו להם האנרגיה והיוזמה לנטוש את בתיהם הישנים ואת חבריהם הוותיקים, ולצאת אל גבולות רחוקים, כדי ליצור לעצמם חיים חדשים. הם היו אנשים בעלי מידה של יוזמה לקחת את העולם בידיהם. המלך העניק להם את כתבי ההרשאה שלהם, אך במסגרת ההגדרות הרחבות של כתבי ההרשאה הללו, הם בנו כרצונם, ואנשים מהשורה היו שותפים בממשלה של הקהילות המשותפות הקטנות שלהם. בבית, בארץ הישנה, היה ללא ספק צורך בכך שממשלת המלך תדאג שהאנשים יהיו בהישג-ידה. האזורים הכפריים היו מלאים בטיפוסים מוגבלים וגסים שלא הייתה דרך אחרת לנהוג בהם. המחוזות השונים אכן יוצגו יפה מאוד על ידי הג'נטלמנים מהאזורים הכפריים שמשלו בהם, שכן הם היו מלאים באחוזות רחבות ידיים שבהן התושבים היו אריסים, ולא איכרים בעלי נכסים עצמאיים, והאינטרסים של האדונים היו בדרך כלל האינטרסים של אנשיהם, במידה מספקת. לעיירות היו כתבי הרשאה משלהן. לא הייתה כאן שום קהילה דמוקרטית, ואף אחד לא חשב או אמר שהממשל העצמי היחיד הוא ממשל עצמי דמוקרטי. באמריקה, כל מהותה של החברה הייתה דמוקרטית, באורח בלתי נמנע וטבעי. האנשים היו קרובים לממשליהם הפשוטים, והחיים החדשים הביאו איתם ביטוי חדש של העיקרון האנגלי הקדום, שלפיו העניינים הפנימיים של הממשל המקומי והאינטרסים המשותפים שיש לשרת אותם כאשר מחוקקים חוקים צריכים להיות מופקדים בידי אנשים מהשורה, שיביטו בממשל בעין ביקורתית, מבפנים ומבחוץ, ולא בידי סוכני המלך, שהיו מביטים בהם באורח מקצועי, ומבפנים. לאנגליה היה ממשל עצמי מקדמת דנא; אך באמריקה, הממשל העצמי האנגלי הפך לממשל עצמי עממי.

בארצנו, בחלק המוכשר והמיומן ביותר של האומה, מכוח עצמו, הכלל נעשה מסוגל לפעול בעצמו, למען עצמו, דרך ייצוג עממי אמיתי, ללא משקלו העודף של כתר. זוהי ההיסטוריה של חירותנו

אין ספק, שמלך החזיק אותנו ביחד עד שלמדנו כיצד להחזיק את עצמנו בכוחות עצמנו. אין ספק, שהאחדות שלנו כאומה מקורה בעובדה שפעם צייתנו למלך. איש אינו יכול להביט בתהליך של ההיסטוריה האנגלית ולהטיל ספק בכך שהכתר ניצב במקום המרכזי מבחינת התדמית, אם כי כיום הוא אינו ניצב במרכז הכוח. החלק האפקטיבי של האומה, מיוצג באמצעות הכתר, בא במגע עם השלטון ופיקח עליו, בכל שלבי ההתפתחות שלו, בשמו של הכלל. המלך ונתיניו היו שותפים במשימה הגדולה. לבסוף, בארצנו, בחלק המוכשר והמיומן ביותר של האומה, מכוח עצמו, הכלל נעשה מסוגל לפעול בעצמו, למען עצמו, דרך ייצוג עממי אמיתי, ללא משקלו העודף של כתר. זוהי ההיסטוריה של חירותנו.

כך, הרוח של החיים האנגליים חיברה את כולנו יחד להיות שותפים, ולהפוך לאומה. לכך התכוון אדמונד ברק כשדיבר על שילוב בין ממשל וחירות – רוח הציות עם רוח הבחירה החופשית. חירות כשלעצמה אינה ממשל. בידיים לא נכונות – בידיים של מי שאין להם מיומנות או משמעת – היא אינה עולה בקנה אחד עם ממשל. משמעת חייבת לבוא לפני כן – ואם צריך, משמעת של מי שכפוף לאדונים. כך, השליטה העצמית תהפוך את החירות לעניין של חיים ולא לעניין של מהומה – החירות תהיה כוח ממריץ, ולא טירוף של התקוממות הרוחש בדם. אם כן, האם נוכל להטיל ספק בתנאים הקודמים לחירות ולשלטון עצמי, ומה צריך לתמוך בהם ולהתלוות להם בהכרח, באותן ארצות שאת ניהולן אנו נוטלים על עצמנו כפיקדון נאמנות, ובעיקר באותם איים פיליפיניים רחוקים, שהם מקור דאגתנו העיקרי? איננו יכולים לפטור אותם בשום דרך או מידה מן החוב שאנו עצמנו שילמנו. הם אינם יכולים לקבל את חירותם במחיר נמוך מן המחיר שאנו שילמנו עבור חירותנו. ראשית, עליהם לקבל את משמעת החוק, ראשית עליהם לאהוב סדר ולהכפיף עצמם אליו באורח אינסטינקטיבי.

אלא שאנו יכולים לכוון אותם בדרכם עם יתרון שלא היה בידינו עד שעשינו יותר ממחצית מדרכנו הקשה. אנו יכולים לדאוג לכך שהחוק שמלמד אותם לציית יהיה חוק הוגן ושוויוני. אנו יכולים לדאוג לכך שהצדק בקרבם יהיה בחינם ולא יהיה ניתן לקנות אותו בכסף. אנו יכולים להפוך את הסדר ליפה ומלא חן על ידי כך שנעשה אותו ידיד לכל אדם ולא רק מגן לחלק מבני-האדם. אנו יכולים ללמד אותם את המנהל ההוגן שלנו, כך שגם אם יש סמכות בממשל שעל אף שהיא נדרשת, חד משמעית ומכרעת כלפי מי שפוגע או משבש אותה, היא עצמה אינה פועלת כדי להאדיר את עצמה, אלא כדי להבטיח שהכול יזכו ליחס זהה. הדבר יקצר עד מאוד את תהליך הלימוד הכואב שלהם. גאוותנו ומצפוננו לא יוכלו לשאת את האפשרות שנעניק להם פחות מכך.

שלטון עצמי? כיצד "מעניקים" זאת? האם אפשר בכלל להעניק שלטון עצמי? האם אין מרוויחים אותו, זוכים בו, גדלים ומבשילים לתוכו בבית הספר הקשה של החיים?

ואם אנו אכן מבקשים לשרת ולא לשלוט, נעניק להם יותר מכך. נקרב אותם אלינו ונעמוד בכך שהם ילמדו אותנו, כמבקרינו. איש אינו יכול להחשיב עצמו חופשי אם הממשלה מסתירה מפניו את פעולתה, או אם נאסר עליו לומר את דעתו על הדברים, כאילו שהממשלה היא עניין פרטי שהוא בתחומם של המושלים בלבד. תהיה סמכותה של הממשלה אשר תהיה, אם היא הוגנת, אפשר שייוודע ברבים מה הממשלה עושה, ויכולה להיות גם חירות הבעת הדעה; ודעת הקהל צוברת כוח באורח יעיל רק על ידי פעולה מתואמת של הציבור. אלו הדברים – ידיעה של מה הממשלה עושה והחירות לדבר על כך – שגרמו לאנגלים להרגיש בני חורין, בין אם הם אהבו את מושליהם ובין אם לאו: הזכות לדעת והזכות להתבטא בנוגע לדברים, לומר במלים פשוטות ומתוך דיון פתוח. פרטיות, הסתגרות של אנשי הממשל, מושלים מוקפים גדרות ולא נגישים – אלו מאפייניו של שלטון גחמני, שתחתיו אנשים נמרצים נעשים חסרי מנוחה ומתמלאים טינה. הזכות למתוח ביקורת, הזכות שדברים יוסברו להם, היא עצמה מצננת את מזגיהם של בני-האדם ומעניקה להם הבנה של מצב העניינים. לזאת אנו שואפים בקרב נתינינו החדשים: שהם יבינו אותנו, ולאחר דיון חופשי, גם יתנו בנו אמון: שהם יבינו שאיננו חוששים מביקורת, ושאנו מוכנים להסביר וגם לקבל הצעות מכל מי שמוכן, עם סיום הדיון, לציית.

למרבה הצער, ישנם סימנים אחדים לכך שאנו עצמנו עדיין צריכים ללמוד את הדברים שאנו מתכוונים ללמד. אין לכם אלא לחשוב על אותם רבים מקרוביכם ומכריכם, שבמהלך השנתיים האחרונות דורשים, בכתובים או בדרכים אחרות, במתינות ובאורח הגיוני, או אחרת, שנעניק לפיליפינים עצמאות וממשל עצמי כעת, מיד, ללא שיקול נוסף. היה קל למדי להעניק להם עצמאות, אם בעצמאות כוונתכם רק לניתוק מכל שלטון מחוץ לאיים, העצמאות שיש לסירה ללא הגה שנסחפת בים. אך שלטון עצמי? כיצד "מעניקים" זאת? האם אפשר בכלל להעניק שלטון עצמי? האם אין מרוויחים אותו, זוכים בו, גדלים ומבשילים לתוכו בבית הספר הקשה של החיים?

אנו זקוקים לאנשים מסורים, באותה המידה שבה אנו זקוקים לחוקים טובים. אם שני הדברים לא יהיו כרוכים יחד, שלטון עצמי לא יוכל לשרוד

לכן, לאופייה של המערכת הפוליטית שבני-אדם חיים תחתיה הייתה תמיד משמעות במחשבותינו. המדינאים הגדולים ביותר שלנו היו אנשים שהיו מחויבים באורח עמוק לפילוסופיה פוליטית שנשקלה היטב, אנשים שהרהרו ברצינות בהשפעה של המוסדות השונים על המוסר של החברה ועל חייה, והמערכת הפוליטית הטובה ביותר היא זאת שיוצרת באורח הוודאי ביותר את ההרגל והרוח של החובה האזרחית, ואשר קוראת בקול המעורר והמשכנע ביותר לדמויות המובילות באומה לקום ולכוון אותה. זאת חייבת להיות מערכת פוליטית שתעודד ותיצור חיקוי, שתגרום לאנשים לבקש כבוד על ידי כך שיבקשו לשרת. אלו האידאלים שעיצבו את המוסדות שלנו, ואשר יתקנו אותם כשהם יזדקקו לרפורמה. אנו זקוקים למנהיגים טובים, יותר מאשר למנגנון פעולה מעולה בדמות כתבי הרשאה וחוקות. אנו זקוקים לאנשים מסורים, באותה המידה שבה אנו זקוקים לחוקים טובים. אם שני הדברים לא יהיו כרוכים יחד, שלטון עצמי לא יוכל לשרוד.

הגענו למלוא הבגרות עם המאה החדשה הזאת של קיומנו הלאומי, ולמודעות עצמית מלאה כאומה. ימי ההתבודדות שלנו חלפו. נלמד הרבה בעצמנו כעת, כך שנוכל לעמוד קרובים יותר לאומות אחרות ולהשוות את עצמנו שוב, ראשית עם האחד ולאחר מכן עם האחר. יתרה מכך, מרכז הכובד עבר מהפעולה של הממשל הפדרלי. הוא עבר בחזרה למקום שבו הוא היה בראשית המאה הקודמת, באותם ימים ראשונים שבהם התחלנו לצמוח ולהיות לגוף של ממש. בעשרים ושש השנים הראשונות חיינו תחת החוקה שלנו, ענייני החוץ, הרגש והמדיניות של האומות מעבר לים – משלו במדיניות שלנו, והנשיאים שלנו היו המנהיגים שלנו. וכעת, שוב התרחש הדבר. אנו שוב חושבים על מקומנו בין האומות. ושוב, נשיאינו הם מנהיגינו.

הבה נחשוב על חובותינו כאנשי מצפון ונמתן את השאיפות שלנו כאנשים השואפים לשרת את העולם, לא להכניע אותו

אומות, כמו בני אדם, צומחות ונעשות גדולות על ידי הרחבת שדה הראייה שלהן. אל לנו לחשוש מהרחבת התמונה. היה זה גורל ברור שקבע שנגיע לכך, ואם שמרנו על האידיאלים שלנו נקיים, ללא דופי, שולטים לאורך המאה גדולה והמראות המרגשים שהפכו אותנו לאומה, הרי שאנו יכולים לשמור עליהם גם במאה שתראה אותנו כמעצמה גדולה בעולם. הבה נציב בחזית את הדמויות המובילות שלנו; הבה נתפלל שהחזון יבוא עם הכוח; הבה נחשוב על חובותינו כאנשי מצפון ונמתן את השאיפות שלנו כאנשים השואפים לשרת את העולם, לא להכניע אותו; הבה נרומם את מחשבותינו למעלה הראויה למשימות הגדולות המצפות לנו, כך שנביא לעולם עידן גדול עם בואו של היום הרואה אותנו בעלי עוצמה.

1902

וודרו וילסון (1856-1924) היה נשיא ארצות הברית בין השנים 1913 ו-1921. איש מדעי המדינה ופוליטיקאי, וודרו נשא את הדברים המובאים כאן בשנת 1902, כששימש נשיא אוניברסיטת פרינסטון, לציון יום השנה ה-125 לקרב טרנטון, קרב מכריע במלחמת העצמאות האמריקאית. וילסון מופיע כאן כתומך נלהב בתפקיד העולמי של ארצות הברית כמעצמה חדשה, שיכולה להביא לאומות נידחות בשורה של חירות, צדק, תרבות ושלטון עצמי, בגרסה חדשה של קולוניאליזם אירופי, מבית מדרשו של "העולם החדש". עם ההתקוממות של הפיליפינים נגד הכיבוש האמריקני, עם כשלון ההתערבות האמריקנית במהפכה המקסיקנית ולאור מוראות מלחמת העולם הראשונה, וילסון הבין את הסכנה שבלאומיות הקיצונית ושינה את גישתו מהקצה אל הקצה. הוא הקים את חבר הלאומים, והגיע למסקנה שהאימפריאליזם, בכל לבוש שהוא, הוא סכנה לשלום העולם ולדמוקרטיה.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: כוכב בדגל ארצות הברית. תצלום: Tetra Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי וודרו וילסון.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על האידאלים של אמריקה