האינסוף הממתין למבט

בניגוד למה שמנסים לומר לנו, תשומת הלב שלנו אינה משאב. היא דרך להביט בעולם ובעצמנו, ועלינו לקחת עליה אחריות
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

"אנחנו טובעים במידע בעודנו רעבים לחוכמה". אלו היו דבריו של הביולוג האמריקני אי.או. ווילסון (E.O. Wilson) בראשית המאה ה-21. נעבור במהירות קדימה לעידן הסמרטפון, וקל להאמין שהחיים המנטליים שלנו הם כעת מרוסקים לרסיסים ומפוזרים יותר מאי-פעם. "כלכלת תשומת הלב" הוא ביטוי שמשתמשים בו לעתים קרובות כדי להסביר מה מתרחש: הביטוי גם מתייחס לתשומת הלב שלנו כאל משאב מוגבל הניצב במרכזה של המערכת האקולוגית של המידע, וההתרעות וההודעות השונות שלנו שרויות במאבק בלתי פוסק במטרה ללכוד אותה.

אכן, זהו נרטיב מועיל בעולם של עומס יתר של מידע, עולם שבו המכשירים והאפליקציות מעוצבים בכוונה כדי לגרום לנו להתמכר. יתרה מכך, חוץ מהבריאות המנטלית שלנו, כלכלת תשומת הלב מציעה דרך להביט בשורה של בעיות חברתיות חשובות: החל מירידה מדאיגה בשיעור האמפתיה ועד להפיכת המדיה החברתית למעין כלי נשק.

כשאיננו משתמשים בתשומת הלב שלנו לטובת המטרות שלנו, היא הופכת לכלי שאחרים יכולים להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם

אך הבעיה היא שהנרטיב הזה מניח סוג מסוים של תשומת לב. הרי בסופו של דבר כלכלה עוסקת בהקצאה יעילה של משאבים בשירות מטרות מוגדרות (כמו מיקסום הרווח). הדיבור על כלכלת תשומת הלב מסתמך על התפישה של תשומת לב כמשאב: תשומת הלב שלנו מופעלת לשירות מטרה מסוימת, מטרה שהמדיה החברתית ונגעים עכשוויים אחרים מתעקשים להסיט אותנו ממנה. כשאיננו משתמשים בתשומת הלב שלנו לטובת המטרות שלנו, היא הופכת לכלי שאחרים יכולים להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם.

יחד עם זאת, לראות בתשומת הלב משאב פירושו להחמיץ את העובדה שתשומת הלב אינה רק שימושית ומועילה. היא עניין בסיסי יותר: תשומת הלב היא מה שמחבר אותנו לעולם החיצון. לשים לב "באורח אינסטרומנטלי" זה דבר חשוב, כמובן. אך יש לנו גם היכולת לשים לב באורח "מגשש" יותר: להיות באמת פתוחים למה שמתגלה בפנינו, ללא סדר יום מוגדר.

למשל, במהלך נסיעה שערכתי לא מזמן ליפן, מצאתי את עצמי עם כמה שעות חופשיות בטוקיו. יצאתי את רובע שיבויה ההומה, ושוטטתי ללא מטרה בין שלטי הניאון והמוני האדם. החושים שלי נתקלו בחומה של עשן ובקקופוניה של צלילים בשעה שחלפתי על פני אולם למשחקי מזל מקומיים (pachinko). במשך כל אותו בוקר, תשומת הלב שלי הייתה במצב "מגשש". המצב הזה היה מנוגד למשל למצב שהייתי בו למחרת, כשהיה עלי לנווט במערכת הרכבת התחתית של טוקיו.

טוקיו, לילה

טוקיו בלילה. תצלום: B Lucava

תשומת הלב המגששת היא גם זאת שיכולה לחבר אותנו לתחושת הייעוד העמוקה ביותר שלנו

ההתייחסות לתשומת הלב כאל משאב, מספרת לנו רק מחצית הסיפור – ליתר דיוק, את מחציתו השמאלית של הסיפור. על פי הפסיכיאטר והפילוסוף הבריטי איין מק'גילכריסט (Iain McGilchrist), ההמיספרה השמאלית וההמיספרה הימנית "מוסרות" לנו את העולם בשתי דרכים שונות באורח מהותי. מצב אינסטרומנטלי של תשומת הלב, כך טוען מק'גילכריסט, הוא לחם חוקה של ההמיספרה השמאלית של המוח, שנוטה לחלק את מה שמופיע לפנינו לחלקים ולמרכיבים: לנתח ולסווג דברים כך שהיא תוכל להשתמש בהם לאיזו מטרה.

ההמיספרה הימנית, לעומת זאת, מאמצת באורח טבעי מצב של תשומת לב מגששת: מודעות יותר מגולמת בגוף, כזאת הפתוחה לכל מה שמופיע בפנינו, בכל מלאותו. סוג זה של תשומת לב פועל, למשל, כשאנו שמים לב לבני אדם אחרים, לעולם הטבעי וליצירות אמנות. אף אחד מאלו אינו מתגלה כמוצלח ביותר אם אנו שמים לב אליו רק כאמצעים להשגת מטרה. ומק'גילכריסט טוען שהאופן הזה של הפעלת תשומת הלב הוא שמציע לנו את החוויה הרחבה ביותר האפשרית של העולם.

וכך, פרט ל"תשומת לב כמשאב" חשוב שיהיה לנו מושג ברור באשר ל"תשומת לב כחווייה". אני מאמין שזה מה שהפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס חשב עליו ב-1890 כשהוא כתב: "מה שאנחנו שמים לב אליו הוא המציאות": הרעיון הפשוט אך העמוק שמה שאנחנו שמים לב אליו וכיצד אנו שמים לב אליו, מעצב את המציאות שלנו, מרגע לרגע, יום אחר יום וכן הלאה.

תשומת הלב המגששת היא גם זאת שיכולה לחבר אותנו לתחושת הייעוד העמוקה ביותר שלנו. כדאי לשים לב לריבוי צורות תשומת הלב הלא-אינסטרומנטליות הנמצאות ביסודן של מסורות רוחניות רבות. בספרו "Awareness Bound and Unbound" משנת 2009, מורה הזן האמריקני דייוויד לואי (David Loy) מאפיין קיום לא-מואר (samsara) פשוט כמצב שבו תשומת הלב שלנו "נלכדת" כשהיא נאחזת בדבר ולאחר מכן בדבר הבא, תמיד מחפשת את הדבר הבא להיצמד אליו. עבור לואי, נירוונה היא פשוט תשומת לב חופשית ופתוחה המשוחררת כליל מקיבעונות כאלו. בינתיים, המיסטיקנית הנוצרייה הצרפתית סימון וייל ראתה בתפילה תשומת לב "בצורתה הטהורה". היא כתבה שהערכים "האותנטיים והטהורים" בפעילותו של האדם, כמו אמת, יופי וטוב, נובעים כולם מהפעלה מסוימת של תשומת לב מלאה.

כיום, כשאני מגיע לתחנת אוטובוס, אני שולח את ידי אוטומטית בחיפוש אחר הטלפון שלי, במקום לבהות בחלל

ובכן, הבעיה כפולה. ראשית, מבול הגירויים המתחרים במטרה ללכוד את תשומת הלב שלנו גורם לנו לנטות באורח כמעט ודאי לסיפוק צרכים מיידי. הדבר אינו מותיר מקום רב לתשומת לב מהסוג המגשש. כיום, כשאני מגיע לתחנת אוטובוס, אני שולח את ידי אוטומטית בחיפוש אחר הטלפון שלי, במקום לבהות בחלל. הנוסעים סביבי (כשאני טורח להרים את ראשי) נראים כמי שעושים את אותו הדבר. שנית, בנוסף לזאת, נרטיב של כלכלת תשומת לב, עם כל כמה שהוא מועיל, מחזק תפישה שלפיה תשומת לב היא משאב, ודוחק מאיתנו את התפישה של תשומת לב כחווייה.

בקצה אחד, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו תסריט שבו נאבד בהדרגה את הקשר עם תשומת הלב כחווייה. או-אז תשומת הלב הופכת לדבר שיש לעשות בו שימוש, אמצעי להשלמת דברים שיש לעשותם, משהו שאפשר להפיק ממנו ערך. התסריט הזה כרוך אולי גם במין דיסטופיה חסרת גוף ובלתי אנושית, מה שמבקר התרבות האמריקני ג'ונתן בלר (Jonathan Beller) התכוון אליו במסה שלו "Paying Attention" משנת 2006 כשהוא תיאר עולם שבו "המין האנושי הפך לרוח הרפאים של עצמו".

אף כי תוצאה כזאת היא קיצונית, יש רמזים שהתוֹדעות המודרניות נעות לכיוון הזה. למשל, מחקר מסוים גילה שרוב בני האדם מעדיפים לקבל הלם חשמלי מאשר להישאר לבד בחברת עצמם, כלומר להיות במצב שבו אין להם איזה בידור למקד בו את תשומת לבם. או קחו למשל את הופעת התנועה הדוגלת ב"עצמי מכומת", שבה "מתעדי חיים" משתמשים באביזרים חכמים כדי לעקוב אחר אלפי תנועות והתנהגויות יומיות שלהם כדי (כביכול) לצבור ידיעה-עצמית בהיקפים גדולים. אם נאמץ צורת חשיבה כזאת, הרי שנתונים הם הקלט הקביל היחיד. בתמונת חיים כזאת, החווייה הישירה והמוחשת שלנו פשוט אינה משתלבת בחישוב ובצבירת הנתונים.

למרבה המזל, שום חברה – בינתיים – לא הגיעה לדיסטופיה כזאת. אך נוכח שצף התביעות מתשומת הלב שלנו, ונוכח נרטיבים המזמינים אותנו להתייחס אליה כאל משאב שאפשר לכרות מתוכו, עלינו לעבוד כדי לאזן בין תשומת הלב האינסטרומנטלית ותשומת הלב החוקרת. איך נוכל לעשות זאת?

יער, דרך

יש דרך לשים לב, לגשש. תצלום: ארון ברדן

אנחנו יכולים להיות בעלי יוזמה ולהקצות כמות נאה של זמן מדי שבוע לטובת פעילויות המזינות אותנו באורח פתוח, מקבל ולא מכוון

ראשית, כשאנחנו מדברים על תשומת לב, עלינו להגן על האפשרות לראות אותה כחווייה, ולא רק כאמצעי שאפשר להשתמש בו להשגת איזו מטרה.

שנית, אנחנו יכולים להרהר באופנים שאנחנו בוחרים לבלות את זמננו. חוץ מעצות של מומחים בכל הנוגע ל"היגיינה דיגיטלית" (לכבות הודעות, להוציא את הטלפונים שלנו מחדר השינה וכו'), אנחנו יכולים להיות בעלי יוזמה ולהקצות כמות נאה של זמן מדי שבוע לטובת פעילויות המזינות אותנו באורח פתוח, מקבל ולא מכוון: לצאת להליכה, לבקר בגלריה לאמנות, להקשיב לתקליט.

אך יתכן שהדבר היעיל ביותר יהיה פשוט לחזור לתשומת לב מגששת, מגולמת בגוף, רק לרגע או שניים, בתדירות רבה ככל שמתאפשר לנו במשך היום. למשל, לעקוב אחר הנשימה שלנו, ללא כל מטרה או כוונה. נכון, בעידן של טכנולוגיות מהירות ולהיטים מיידיים, דבר כזה יכול להישמע קצת... דל. אבל ברגעים פשוטים של "חווייה" יכולים להיות לא מעט יופי והשתאות. יתכן מאוד שזה מה שסימן וייל חשבה עליו כשהיא אמרה שהפעלה נכוונה של תשומת הלב יכולה להוביל אותנו אל "השער לנצח... האינסוף בן-רגע".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דן ניקסון (Dan Nixon) הוא כותב עצמאי המתגורר בלונדון שמאמריו התפרסמו בין היתר ב"סנדיי טיימס", ב"אקונומיסט" וב"גרדיאן". הוא מוביל את היוזמה של Perspectiva בתחום כלכלת תשומת הלב ומשמש חוקר בכיר ב-Mindfulness Initiative.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: עלה שלכת במים. תצלום: סוהייל ארבאבי, unsplash.com

Photo by Soheil Arbabi on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דן ניקסון, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על האינסוף הממתין למבט

01
נתי

קצר וחיוני, בעיקר בימינו. המסחור של תשומת הלב היא תופעה נוראה, וגוזלת מאיתנו את הטיפול הנכון בהתייחסות שלנו לעולם. קלע בול.