האם אפשר לרפא התנהגות אובדנית?

ראיות ממחקרי מוח ומחקרים גנטיים מראות שעלינו להתייחס להתנהגות אובדנית כמחלה בפני עצמה, מהלך שעשוי לעזור במניעת התאבדויות
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

האם ייתכן שהתנהגות אובדנית היא מחלה בפני עצמה, ולא התנהגות הנובעת מהפרעת מצב רוח?

ראיות הולכות ומצטברות מצביעות על קווי דמיון בולטים בין מוחותיהם של אנשים אובדניים, בעוד שהדברים נראים אחרת במוחותיהם של אנשים בעלי הפרעת מצב רוח שמתו מוות טבעי.

מחקרים אלה הובילו להתקבלותה לראשונה של "הפרעת התנהגות אובדנית" (בנספח אמנם) למהדורה החדשה של 'התנ"ך' של הפסיכיאטריה – Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM-5) – שראתה אור בחודש שעבר. בנספח נכללים נושאים כבדי משקל המועמדים לכניסה למהדורות הבאות, בהינתן מחקר נוסף שיאשש אותם.

עד שנות ה-80, אנשים שהתאבדו נחשבו, בהגדרה, למדוכאים. זה לא הסביר למה לעשרה אחוזים מהמתאבדים לא הייתה היסטוריה של מחלת נפש. התפיסה החלה להשתנות כשנתיחות לאחר המוות הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחותיהם של אנשים שהתאבדו, כגון שינויים מבניים באזורים הקשורים לקבלת החלטות – ולא משנה מה הייתה ההפרעה שלהם, או אם הייתה להם הפרעה כלשהי (למשל במחקר זה).

אף על פי שהמחקר נתקל בקשיים בגלל העדר דגימות מוח או מודל של חיה להתאבדות, הרעיון שלהתנהגות אובדנית יש ביולוגיה משל עצמה, הולך ותופס תאוצה. כמות הולכת וגדלה של מחקרים מניבים תובנות לגבי חלק מהשינויים שעשויים לעמוד בבסיס ההתנהגות הזו.

לדוגמה, כשאנשים עם הפרעה דו-קוטבית, שניסו להתאבד, מתחילים לקחת ליתיום, הם נוטים להפסיק את ניסיונות ההתאבדות שלהם גם אם לתרופה אין השפעה על תסמיניהם האחרים. זה מרמז שייתכן שהתרופה פועלת על נתיבים עצביים שמשפיעים באופן ספציפי על נטיות אובדניות, כפי שעולה באופן ברור מהמחקר.

גוסטבו טוּרֶקי מאוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, קנדה, אומר שסביר להניח שישנם גורמים סביבתיים רבים שמעוררים שינויים במוחותיהם של אנשים בעלי נטייה אובדנית גנטית קיימת, ומעלים בסופו של דבר את הסיכוי להתאבדות.

בחודש מאי, במחקר של מוחות אובדניים, הקבוצה שלו מצאה 366 גנים בעלי מערך שונה של סמנים אפיגנטיים – מתגים כימיים שמופעלים על-ידי גורמי לחץ סביבתיים ומדליקים ומכבים את הגנים – מאשר אלה שנמצאו במוחותיהם של אנשים שמתו מוות טבעי (American Journal of Psychiatry). התוצאות מורכבות מפני שלאנשים רבים שהתאבדו הייתה הפרעה נפשית, אבל טוּרֶקי אומר שהתאבדות, לעומת מחלת נפש, הייתה הגורם המנבא המשמעותי היחיד לשינויים אפיגנטיים.

מחקרים אחרים מגבים את הטענה שהגנים משפיעים על הסיכון להתאבדות. לדוגמה, מחקר של אנשים מאומצים שהתאבדו הראה שהסיכוי שקרוביהם הביולוגיים יתאבדו היה גדול פי שישה מאשר זה של בני משפחתם המאמצים (American Journal of Medical Genetics).
בסופו של דבר, הסמנים הביולוגיים עשויים לאפשר לפסיכיאטרים לצפות בצורה טובה יותר אילו מטופלים נוטים להתאבדות. עלולות להיות לזה השלכות על האופן שבו בוחרים רופאים לטפל באותם אנשים, אומר יאן פוסט מאוניברסיטת ניו מקסיקו באלבקרקי. לדוגמה, הם עשויים שלא לרשום נוגדי דיכאון מסוימים, כיוון שיש ראיות שחלקם מגדילים בתחילה את הסיכוי להתאבדות.

דייוויד שייפר מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק אומר שהפרעת התנהגות אובדנית "תואמת ברוחה" את מערכת הקריטריונים להפרעות נפש שהציע המכון האמריקני הלאומי לבריאות הנפש כתקן אבחנתי חלופי ל-DSM-5. במקום לאבחן אנשים כבעלי הפרעה מסוימת, כגון דיכאון, המכון רוצה שמחלות נפש יאובחנו ויטופלו בהתבסס על התסמינים של האינדיבידואל, ועל הגנטיקה והנויורוביולוגיה האישיות שלו.

בסופו של דבר, אומר נאדר פֶּרוּ מאוניברסיטת ז'נבה בשווייץ, אם התנהגות אובדנית תחשב למחלה, יתאפשר מחקר ממוקד יותר. "אולי נוכל למצוא טיפול מתאים להתנהגות אובדנית."

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שרה רירדון, ניו סיינטיסט.


תגובות פייסבוק