האם עדיין אפשר לקרוא ספרות?

האינטרנט הרס את המודל הכלכלי של הספר. האם הוא הורס גם את יכולתנו לקרוא טקסט ארוך?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

"הריכוז, ההתמקדות, הבדידות, השקט, כל הדברים הדרושים לקריאה רצינית אינם בהישג ידם של אנשים יותר," אמר פיליפ רות בראיון בעקבות פרסום ספרו "נמסיס". אבל אנשים בכל זאת קוראים; האם הם קוראים קריאה שהיא לא רצינית, או שיש סוג של קריאה רצינית שאינו דורש את התנאים שמציב רות?

התנאים שבהם אנו קוראים ספרות השתנו באופן דרמטי בשנים האחרונות. הם השתנו מן הבחינה החומרית ביותר – מה שרבים מחזיקים ביד אינו "ספר" במובנו המסורתי, כלומר דפים כרוכים. גם אם אנחנו יכולים לקרוא בקוראים אלקטרוניים את אותם תכנים שהיו מסודרים בעבר בצורת "ספר", לא בטוח שאנחנו קוראים אותם בדיוק באותה צורה. לדוגמה פשוטה מאד, בקוראים אלקטרוניים קשה יותר לדפדף לפנים או לאחור, ולעומת זאת אפשר לחפש בהם. נראה שגם הסביבה שבה אנו קוראים השתנתה מאד – אינספור אפשרויות אחרות מפתות אותנו בשעת הקריאה: ספרים אחרים שנגישים דרך הקורא הדיגיטלי, אם יש לנו כזה, טלוויזיה, אתרי חדשות, רשתות חברתיות, הודעות טקסט, משחקים בטלפון ואימיילים. ולבסוף, טענתם של רבים היא שהרגלי קריאה שפיתחנו לצרכים אחרים, כדי להתמודד עם שטף המידע שמאיים להטביע אותנו בכל רגע, גלשו גם לקריאת הספרות שלנו. כביכול התרגלנו לסרוק ולרפרף, ואיננו מסוגלים עוד לקריאה מעמיקה ו"רצינית" כמו זו שרות מדבר עליה.

חלק מהתיאורים האפוקליפטיים בעניין מעלים את המחשבה שהתסמונת העיקרית שבה לוקים המודאגים היא נוסטלגיה. הכתבה הזו בוושינגטון פוסט, למשל, מצטטת "מומחית למחקר הקריאה" שהעידה שאחרי יום שלם של גלישה באינטרנט וקריאת מאות אימיילים, היא ישבה לקרוא ספר של הרמן הסה ו"פשוט לא הצליחה". הסיבה, לדעתה, היא שהמוח שלה נעשה מורגל לסריקה, זיהוי מילות מפתח וקריאה בקצב מהיר.

אבל אם נבחן רגע את התמונה האידילית של קורא הספרות של פעם, שלוקח ספר מן המדף ומתיישב לקריאה רצינית בכורסה אחרי ארוחת הערב, אולי נגלה שהיא מעט דמיונית. גם לפני האינטרנט הייתה עייפות. גם לפני כן אנשים קראו שוב ושוב את אותו קטע בספר כי התקשו להתרכז, ומיליון מחשבות על נושאים אחרים עלו להם בראש. לאישה בכורסה היה חם, קר, משהו שקרה במשרד הטריד אותה, היא קראה פסקה שהזכירה לה משהו אחר, שחזרה בראש איזו שיחה, הילדים עשו רעש, היא בעצם עייפה.כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה של המדיטציה, אנשים נאבקים בהסחות דעת כבר אלפי שנים. גם אם כמות הסחות הדעת והאיכות שלהן משתנה, נדמה שמדובר בתכונה אנושית בסיסית להחריד.

לכן לא בטוח שצריך לקבל את הנחתו של הטור הזה מהניו יורקר, שהסחות הדעת הבלתי פוסקות שאנו חשופים אליהן הורסות את יכולתנו לקרוא ספרות מורכבת. לקוראים שמעידים בתדהמה שהם מתקשים לקרוא "משפטים ארוכים עם משפטים מוסגרים רבים ומפותלים שמלאים במידע רקע" נזכיר שלאף אחד, מעולם, לא היה קל לקרוא את פרוסט. או את ג'יימס ג'ויס. מה שהשתנה הוא אולי הנכונות להתאמץ, ואין סיבה להניח שהאשמה היא ברמת העצלנות דווקא; סביר יותר שזו הרלוונטיות. אם כותבת הטור מביאה דוגמא מדיקנס, למשל, שכדי להבין אותה דרוש "ידע מסוים לגבי המערכת הפרלמנטרית האנגלית והז'רגון של אותה תקופה" - נחשו מה, זה ידע שהיה ממילא למי שקרא את דיקנס בתקופתו.

 הרומן, כידוע, הוא יציר המאה ה-18. הוא התפתח בתגובה למציאות חברתית וכלכלית מסוימת, ולכן ההנחה שמציאות חברתית וכלכלית אחרת תביא עמה צורות שונות של כתיבה אינה תמוהה כלל. ספרות איננה מוזיאון: סביר לצפות ששינויים חיצוניים יצרו שינויים בהרגלי הקריאה. ואם נחזור לדבריו של רות – דווקא הבדידות היא הגורם המאוים מכל אלה שהזכיר, עם כניסתן של אפשרויות שיתוף לחיי הקריאה שלנו. בקוראים דיגיטליים אפשר לראות כמה קוראים אחרים סימנו קטע מסוים, וברור שזו רק ההתחלה. קריאה ללא בדידות לאו דווקא תהיה קריאה לא רצינית, אבל קולו של ההמון וחוות הדעת שלו ללא ספק יהפכו אותה לקריאה שונה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערקנטון נלסון, ״החזון״, באדיבות מוזיאון אלברטינה, זלצבורג.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על האם עדיין אפשר לקרוא ספרות?

את הטור הזה קראתי במלואו!

אני חושב שהסחות הדעת הן חלק מהבעייה, כי אנשים פשוט מכורים למחשב או לסמרטפון וכל דקה שהם מנותקים הם מרגישים שהם מחמיצים משהו. אבל זה לא ייחודי רק לספרים. אנשים מתקשים בעבודה רצופה כלשהיא בלי שיהיו מקושרים למחשב או למה שקורה בפייסבוק. אם תשאלי אנשים מתי בפעם האחרונה הם עשו משהו רצוף למשך שעתיים שלא כולל מחשב לא תמצאי הרבה שעשו משהו כזה.

02
משה אוריין

נראה שכל מה שקשור לשינויים ביכולות של קשב וריכוז, הסחות דעת, דחיינות, התמכרות לטכנולוגיות, גאדג'טים, ובכלל זה גם החשש מ- FOMO
(FEAR OF MISSING OUT, יש מדור כזה גם ב"אלכסון") - בכל אלה מדובר בלא פחות מאשר סוג של אבולוציה מרתקת, המתרחשת ממש לנגד עינינו, בשני העשורים האחרונים בקצב מהיר.
התהליך בלתי נמנע. אך האם הוא חיובי? שלילי? לאן יוביל בהמשך?
הקוראים מוזמנים לבטא את תחושתם.

    05
    גלי

    מן הסתם ברור שבהקשר הזה הדמות קוראת ספר, אך כמובן שלהראות את הספר עצמו זו הפעולה החשובה פחות, כמו גם את הראש של הדמות. אני אישית תמיד לובשת חולצת בטן כשאני קוראת ספרים. זה מעביר טוב יותר את המסר למוח הנשי הקטן שלי. זה שאין צורך להציג בציור שכזה.

    06
    חגית

    גם אני תהיתי מי בחר את התמונה ומה מגדרו...
    אלמלא ידעתי שמיכל שליו כותבת תמיד מעניין, לא הייתי טורחת להמשיך לטקסט עצמו.
    קשה היה למצוא תמונה מחפיצה יותר. מדהים. לקפלי החצאית והחולצה הוקדשה יותר תשומת לב מאשר לתוכן הספר הריק....

11
מאיר גבע

בנייר או בצג הטבלט, אם הסיפור מעניין ומושך - הקורא (לפחות אני...) ישקע בו ולא יפסיק עד שיוכרח. המדיה הדיגיטלית תפסיק די בקרוב להוות מחסום לאלה שעדיין חוששים/אינם מורגלים.

12
לי מזרחי

אני חושבת שאולי קשה לנו לקרוא לבד בשקט כי יותר מעניין אותנו היום מי אהב או הזדהה עם הכתוב כמוך, ואת זה אנחנו מחפשים, ופחות את הדעה האישית שעולה לנו בעת קריאת ספר.