האם ידע מגביל את היצירתיות או מאפשר אותה?

"לקח לי ארבע שנים ללמוד לצייר כמו רפאל וחיים שלמים ללמוד לצייר כילד". התבטאות מפורסמת זו של הצייר פבלו פיקסו מעלה שתי תהיות סותרות: האם יצירתיות מחייבת בסיס ידע רחב, או שמא הידע מפריע דווקא ליצירתיות וצריך ללמוד לשכוח? מצד אחד, היצירתיות שמבטאים לעיתים ילדים לעומת מבוגרים, גורמת לנו להאמין כי ידע מקבע דפוסי חשיבה ומנטרל יצירתיות; ואם כך, פיקסו התכוון שלקח לו שנים להשתחרר מכבלי הידע ולחזור חזרה אל הילד שבו, אל היותו "טבולה ראסה" חופשי. מצד שני, פיקסו מבטא את התובנה כי לפני שניתן להגמיש ואף לשבור את הגבולות עלינו להכירם. כלומר, ייתכן שהוא רומז שדווקא מתוך הידע העצום שצבר, הוא היה חופשי לשחק עם המוסכמות ולהשתחרר מהן.

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Science Education שופך אור מעניין על הסוגיה. הנבדקים במחקר – סטודנטים לתואר ראשון במדעי המוח, דוקטורנטים, וחוקרים מומחים, ותיקים ומובילים בתחומם – התבקשו, כל אחד בנפרד, לצייר תא עצב מוחי- נוירון. החוקרים גילו כי כמעט כל הסטודנטים (למעט שלושה מתוך 126) ציירו פחות או יותר את אותו ציור: זה הדומה לאיור בספר המדעי ממנו הם למדו, איור שמחזיק מעמד מאז 1899. אצל הדוקטורנטים התגלה קצת יותר גיוון: הציורים שלהם הזכירו את האופן בו נוירון נראה תחת עדשת המיקרוסקופ. ואילו המומחים הוותיקים הפיקו ציורים שונים מאוד זה מזה. אחד מהמומחים, למשל, הסתפק בקווים ספורים כדי ליצור איור אבסטרקטי הדומה לכוס מרטיני; אחר השקיע במה שנראה כעץ בעל שורשים הולכים ומתפצלים. באיורי הסטודנטים לעומת זאת, לטענת כותבי המחקר, נעדר כל דמיון, נעדרת "היכולת להכיל את הפרספקטיבה של הנוירון". אף על פי שהסטודנטים הפגינו בקיאות בפונקציות השונות של הנוירון, החוקרים טוענים כי חוסר היכולת לדמיין אותו באופן שונה, מהווה חסם בהבנה עמוקה יותר של אופן פעולתו.

סוגים שונים של נוירונים

סוגים שונים של נוירונים

מהו הדבר שאפשר למומחים להיות יצירתיים ומגוונים כל כך? סיבה אפשרית אחת, היא שבמהלך הצטברות הידע והניסיון רב השנים, הם פיתחו היפותזה אישית על "זהותו" של הנוירון והבליטו זהות זו בציוריהם. אפשרות נוספת שניתן להציע קשורה ל"ביטחון יצירתי". כלומר, יתכן שהנוקשות והקיבעון שאפיינו את ציורי הסטודנטים נבעו מחשש לטעות בעקרונות שהם למדו לא מזמן. בהרצאה שנשא ב-TED במאי אשתקד, הסביר דויד קלי, מקים חברת הייעוץ IDEO המתמחה ביצירתיות, עד כמה החשש מביקורת עלול לפגוע ביצירתיות. בנוסף, קלי מבחין בין מה ש"ידוע" לנו לבין מה ש"מוכּר"- הבדל רגשי בעיקר, שעשוי לשקף את ההבדל בין קיבעון מחשבתי לבין יצירתיות פעילה. ייתכן, אם כן, שהחומר הנלמד הוטמע בזיכרון הסטודנטים אך עדיין לא היה מוכּר דיו כדי שיחושו בטוחים "לצאת מהקווים".

אך ניסוי ציור הנוירון לא הסתיים בכך. בניסוי המשך, הבקשה מהסטודנטים לצייר נוירון נדחתה לאחר שיעור מיוחד בנוירוביולוגיה. היה זה שיעור מסוג אחר מזה שהם היו רגילים אליו, וכלל תרגילים שונים (אפילו גופניים) שנועדו להמחיש את ה"פרספקטיבה" של הנוירון. הציורים שהתקבלו לאחר מכן היו מגוונים מאוד, יחסית לאלה של הסטודנטים שלא עברו את השיעור, ציורים שביטאו רעיונות חדשים ויצירתיים של התייחסות לאופן פעולת הנוירון.

החוקרים משערים כי אופן הלמידה אפשר לסטודנטים לשחק ולהיות חופשיים יותר בדמיונם, השערה שעולה בקנה אחד עם גל מאמרים מהשנים האחרונות בנושא חינוך. הגישה התיאורטית החדשה שצוברת פופולאריות בארה"ב ובריטניה, מאירה באור ביקורתי את שיטת הלימוד הדידקטית המאפיינת בהווה את מערכת החינוך, שנועדה בעיקר לגרום לתלמידים לשנן ולהצטיין במבחני בקיאות. ביטוי ליצירתיות התלמידים, טוענים חוקרים רבים, הוא אלמנט פחות נשלט בהשוואה לידע מובנה ומוגדר מראש, ולכן יצירתיות נתפסת פעמים רבות כהפרעה לא רצויה. לצד הביקורת, עולות הצעות רבות לשנות את דפוס הלמידה באופן שיעודד יצירתיות. יש המציעים, כמו כותבי המחקר הנוכחי, להטמיע פעילות שתמחיש לתלמידים עקרונות במקום להכריח לשנן אותם. אחרים מציעים להעלות שאלות מסוג שונה. אנה קראפט, למשל, בספר "טיפוח היצירתיות בכיתה", הציעה כי לצד שאלות ידע בסיסיות כמו "מה זה עושה ואיך זה פועל?" יש לשלב שאלות מסוג "מה היה אילו..." ו"מה ניתן היה לעשות עם זה?"

לאור כל זאת, נדמה כי שתי המסקנות שעולות מהמשפט המפורסם של פיקסו אינן סותרות, אלא דווקא משלימות זו את זו. מצד אחד, ידע הוא הבסיס הבלתי נמנע בהיררכיית הלמידה: בקיאות היא תנאי להבנה עמוקה יותר, המאפשרת כישורי ניתוח והערכה, וכן בניית הביטחון לערוך סינתזה יצירתית בין אלמנטים שונים. מצד שני, נראה כי יצירתיות אינה חייבת להופיע בסוף תהליך הלמידה. היא יכולה בהחלט ללוות את התהליך, בתנאי שלצד בניית אבני הידע מורים יגרו את תלמידיהם לשאול שאלות המאפשרות לאמץ פרספקטיבות שונות, לדמיין, ולהטיל ספק.

מקורותהמחקר על ההבדל בין יצירתיות סטודנטים לבין זו של מומחים.מאמר המתמצת את תוצאות המחקר.הרצאתו של דויד קלי בTED: איך לבנות את הביטחון היצירתי שלכם.הגישה הביקורתית על מערכת החינוך שצוברת תנופה בארה"ב ובריטניה."טיפוח היצירתיות בכיתה": אסופת מאמרים הכוללים רעיונות אופרטיביים לעידוד היצירתיות בלמידה.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
- דימוי שערפרנסואה בושה (1703-177), אלגוריה לציור, מוזיאון הארמיטאז', סנט פטרסבורג


תגובות פייסבוק

3 תגובות על האם ידע מגביל את היצירתיות או מאפשר אותה?

02
בני מידן

ידע לא רק שאינו מגביל יצירתיות, הוא מאפשר אותה משום שיצירתיות אינה ״יש מאין״ , היא נגזרת של ידע וללא ידע אין בסיס שממנו ניתן לפרוץ וליצור משהו (ואולי גם חדש). כמו שאם לא תדע קודם (את ה)גבולות, לא תדע איך ואיפה לשבור אותם.

03
אמיר א

למה צריך להציג דברים בשחור/לבן? "ידע או שפוגם ביצירתיות או שהכרחי ליצירתיות". מה השלב הבא, מחקרים שיבדקו מתאם בין רמת ידע ורמת יצירתיות? לפעמים נדמה שהיצירתיות של חוקרים נמצאת במשבר, והם רצים לבדוק היפותזות שעדיף היה אם היו נשארות בגדר שיחות סלון של יום שישי בערב.