האם יש זיכרון קולקטיבי?

בעת וויכוח לאומי נוסף על המשך קיומו של יום הזיכרון האמריקאי, Memorial Day של שנת 1962, הסופר ג'ון אפדייק חצה את מנהטן מצפון לדרום ואסף רשמים בשליחות השבועון "ניו יורקר". הוא ציין שרוב האזרחים אינם ערים למסורת הלאומית לפיה מתקיים אבל עד השעה 12:00 בצהרים, והדגלים בחצי התורן לא הפריעו לאיש מהקונים בבתי הכלבו הגדולים. כבר ב-1936 התלונן הניו יורקר שאנשים חוגגים את הקיץ בעשיית ברביקיו לפני ההעלאה הפורמלית של הדגל לראש התורן בכל בנייני הציבור, אולם בשנות השישים הפך הבלבול לעובדה מוגמרת.

. "כשהבטתי מחלון המונית על ההמונים -- המונים -- הממלאים את סנטראל פארק, אוכלים, עומדים, משחקים בכדור, משתזפים או בוהים אלה באלה," כתב אפדייק, "המראה הצטלב בזכרוני עם המדשאות הענקיות המלאות בצלבים לבנים של בתי העלמין הצבאיים שלנו, וליבי התמלא שמחה כמעט מיסטית, שמיותר יהיה לנסות להסבירה. בכל מקרה, המסר בשבילי היה שטוב להיות בחיים ביום הזיכרון לנופלים, וההכרה הפשטנית הזאת אינה כה רחוקה מהצוואה הלאומית לפיה אנו חוצים את יום הזיכרון בין אבל לשמחה, בין הכרת התודה לנופלים לקיום צוואתם שהורישו לנו את החיים. זיכרון הוא דבר מסובך, וההפרדה המלאכותית בין בוקר של אבל לאחר הצהרים של שמחה אינה מחוייבת מציאות למי שעבורו זיכרון לאומי אינו רק נוסטלגיה עמומה וחובה מעורפלת".

הוויכוח אודות הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות הוא אמנם ישראלי מאוד, אך אינו שונה בהרבה מוויכוחים לאומיים אחרים אודות הדרך הנאותה לציין ימי זיכרון לאומיים. "אני זוכר, משמע אני קיים", נזף הנשיא דה-גול בשר זוטר שהציע לאחד בין טקס הזיכרון לנופלים במלחמת העולם הראשונה בנובמבר לטקס הזיכרון בפתיחתן של חגיגות יום הבסטיליה ביולי. ההיסטוריון הישראלי גיי ביינר, מומחה עולמי להיסטוריה של אירלנד, הראה במחקריו שהזיכרון הלאומי שונה מאוד מהזיכרון הפולקלוריסטי, האזורי או האישי, ולפיכך קרא להעדיף את המושג "זיכרון חברתי" על-פני המושג המקובל בשדה המחקר היום, זיכרון קולקטיבי. לטענתו, הסברה המקובלת שזיכרון לאומי נבנה בהתאם לצרכים של ההווה אינה לוקחת בחשבון את כוחו של הזיכרון העממי, אשר לא פעם דוחה את התכתיב הממשלתי לטובת גירסאות הבנויות מזיכרונות פחות רשמיים.

אולם מושג הזיכרון הקולקטיבי התפתח בשדה הסוציולוגיה. מוריס האלבווקס טבע את המושג ב-1925, ואחרי מותו בבוכנוואלד פורסם ספרו הידוע ביותר, "זיכרון היסטורי מול זיכרון קולקטיבי" (1950), שבו קבע שהזיכרון הלאומי, כמו הוקרה לנופלים בקרב, אינו לקוח מספרי הלימוד אלא מערבוביה של סיפורים משפחתיים, טיולים לאתרים לאומיים, פרסומים באמצעי התקשורת ודיעות קדומות הנובעות ממצב סוציו-אקונומי, מרקע אתני ואף מהעדפות אישיות. מכיוון שזיכרון אישי הוא בהכרח סובייקטיבי לחלוטין, זיכרון קבוצתי הוא בהכרח אוסף של זכרונות סובייקטיביים.

האם הזיכרון הלאומי מוכתב על-ידי האליטות למחיקת הזיכרון הקולקטיבי "האמיתי", כפי שהזהיר האלבווקס, והאם יש בכלל זיכרון אמיתי? ארבעים שנה אחרי הטיול ההוא בסנטרל פארק, ג'ון אפדייק שוב נשלח למסע בזיכרון, הפעם לכבוד חנוכת האנדרטה הלאומית לנופלים בווייטנאם, בתכנונה של מאיה לין. אפדייק הזכיר שוואשינגטון תמיד נזהרה מאנדרטאות, והנשיא ג'ון קיינסי אדאמס אף הצהיר ש"לדמוקרטיה אין מונומנטים". בתפיסה הלאומית האמריקאית, שאינה שונה מבחינה זו מהישראלית, זכרון הנופלים נמצא קודם כל בלבו של העם.

אבל כאשר ראה את ההתרגשות העצומה של מאות אלפי המבקרים באנדרטה החדשה, ב-1982, כתב אפדייק שכבר אינו בטוח בכך. "זיכרון לאומי הוא עניין של תחושה אישית, ולכן לעולם יחמוק מהניתוח של ההיסטוריונים והסופרים", ציין בהכנעה.

מקורות:
 1999 ,John Updike, Essays and Criticism, Library of America
 "Kirk Savage, "History, Memory, and Monuments:  An Overview of the Scholarly Literature on Commemoration
Maurice Halbawachs, "On Collective Memory", 1950
Guy Beiner, "Remembering The Year of the French: Irish Folk History and Social Memory", 2007
מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שעראנדרטה ללוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, חיפה, 1991. צילום: אביחי טייכר, פיקי-וויקי


תגובות פייסבוק