האמינו, הקוסמוס חוזר

בסיבוב המי-יודע-כמה עולה עתה לזירה, במשקל כבד, טייסון. לא המתאגרף מייק טייסון – אחרי הכל, הזירה איננה זירת האגרוף כי אם העימות בין מדע לדת – אלא ניל דה-גראס טייסון, אסטרופיסיקאי ומנחה התוכנית קוסמוס שעלתה לשידור ברחבי העולם לפני כחודש. הסדרה אתחלה מחדש את קוסמוס המקורית משנות השמונים בהנחייתו של קרל סייגן וכבר מהפרקים הראשונים התברר שטייסון נכנס בקלות לנעליו הגדולות של סייגן והסדרה המושקעת זוכה להצלחה עצומה. אך אי אפשר שלא לשים לב שחלק נכבד מהזרקור התקשורתי לו היא זוכה נובע מהתגברות קולות השמרנים הזועמים על כך כי אינם מקבלים זמן אוויר שווה כדי לנגח את ה"תעמולה האתאיסטית" של טייסון. נדמה שעשרות עיתונאים ממש מלקקים את האצבעות במאמרים מושחזים, בין אם משועשעים תוך ציטוט דברי הבל של אנשי דת המאמינים כי היקום נוצר תוך שישה ימים והוא בן פחות מ- 6,000 שנה, ובין אם נחרדים מעצם האפשרות לתת במה לבורות שכזו.

על פני השטח, לכל אחד מהצדדים יש סיבה לדאגה. מצד אחד, מדובר באומה ששלושה מתוך עשרה אמריקאים מפרשים את התנ"ך והברית החדשה באופן מילולי; קרוב לארבעים אחוז מאמינים בתכנון תבוני ורואים בתופעות שהמדע טרם מצא להם הסבר "הוכחה" להשגחה עליונה; וכ- 18% מאמינים כי השמש סובבת את כדור הארץ. מצד שני, תוך עשרים שנה, מאז 1990 ועד 2010, שיעור האמריקאים שהצהירו כי הם חסרי כל נטייה דתית הכפיל עצמו פי שניים ורבע, מ- 8% ל- 18%, כלומר הפרש של כעשרים וחמישה מיליון איש (עד 1990 שיעור זה היה די יציב). מחקרים שהתפרסמו לאחרונה אף קושרים מגמה זו להופעת האינטרנט. התופעה שהחלה בתור חור בסכר שכמה אנשי דת תקעו בו את אצבעותיהם, הולכת ומתרחבת, מוטמעת בעוד אמצעים טכנולוגיים שקשה להתנהל בלעדיהם, מציעה פלטפורמה להתקשרות עם אנשים מחוץ לקהילה הדתית (כולל יוצאים בשאלה אחרים, שלרוב חשים בדידות רבה), ופּורמת דוֹגמות דתיות ששורדות בעיקר בזכות מערכות מידע סגורות, איסור על התבוללות וכיו"ב. אין זה פלא, אם כן, כי יש המקווים שהאינטרנט וערוצי מידע המנגישים מדע בגובה העיניים כמו קוסמוס ישימו קץ, סוף כל סוף, לממסדים הדתיים ולהמצאה הזו שנקראת אלוהים.

אבל נדמה כי רוב הוויכוח, מהותית, איננו בין מדע לדת, אלא בעיקר בין תתי-קבוצות שלהם, בריאתנים כמו קן האם מחד, ואתאיסטים דוגמת ריצ'רד דוקינס (שאדיקותו מזכירה לעיתים את זו של אלה שהוא מנגח) מאידך. סייגן וטייסון עצמם, למשל, אגנוסטיים בגישתם וה"זירה" בה הם כביכול נאבקים באנשי דת, היא פרי המצאתם של עיתונאים מחד ושרלתנים דתיים מאידך. טייסון נמנע לחלוטין מהתנגחות בדת כלשהי ואף טען מספר פעמים כי תכניתו כלל אינה עוסקת בדת, אלא בחשיבה חופשית וביקורתית כנגד כל קביעה עובדתית חסרת בסיס, בין אם זו קביעה דתית, חברתית או פוליטית.

ניל דה גראס טייסון בסצינה אופיינית בסדרה. צילום: ״פוקס״

באופן אירוני, נדמה לי כי הפופולריזציה של המדע בעידן האינטרנט הצליחה אף לקרב, במובן מסוים, בין מדע לאמונה דתית. מעבר לפונקציית הזהות החברתית שהיא מספקת, אמונה דתית מעוררת כמה מהרגשות האנושיים המספקים ביותר, כמו טרנסצנדנטיות ופליאה עמוקה כלפי העולם. וכן, ללא ספק, גם יראה היא מעוררת. אבל המרחב הסמנטי של "יראה" (כמו בביטוי "ירא אלוהים") אינו מכיל רק פחד בסיסי, אלא גם תחושת כבוד עמוקה וקבלת אפסות האדם מול האינסוף. נדמה לי כי כל הרגשות הללו מתעוררים תוך צפייה בתכניות כמו קוסמוס יחד עם רבים מערוצי התוכן באינטרנט המנגישים מדע פופולארי בעשרים השנים האחרונות. אך באופן מעניין, למרות שהאפקט הזה מקרב בין אמונה ודת במובן מסוים, הוא אינו מאפשר להם לבטל זה את זה משום שבמהותם, הם שני צדדים שונים של אותו מטבע: האחד שואל שאלות עובדתיות אודות העולם והשני שואל שאלות ערכיות אודות מקומו של האדם בעולם. זו הסיבה, אולי, שלמרות זיקתם הדתית העמוקה, אלברט איינשטיין הרשה לעצמו להגיד כי "התנ"ך הוא אוסף של אגדות נכבדות אך פרימיטיביות" וישעיהו ליבוביץ' טען כי הדת אינה עוסקת באלוהים אלא בעבודת אלוהים ולכן כל הוויכוחים אודות קיומו או אי קיומו כלל לא רלוונטיים.

חוקרים, כמו גם אנשי דת, הציעו כי כבר מאז ראשית דרכו של ההומו-סאפיינס, אמנות ודת היו למעשה אותו הדבר. התפתחות השפה וכלי האבן אפשרו לאדם לדמיין וליצור דברים חדשים שלא התקיימו בעולם לפני כן (כמו ציור אדם בעל ראש אריה או חץ וקשת) וכך, ככל הנראה, ההתפתחות הקוגניטיבית קיבלה תנופה ספיראלית: היצירות האמנותיות, הדתיות והטכנולוגיות הפכו את העולם למורכב יותר עם הזמן, מה שהצריך פיתוח יצירות מורכבות עוד יותר כדי להתמודד עם האתגר, מה ששוב הפך את העולם למורכב יותר וכן הלאה. כלומר, הכלים פרי הדמיון האנושי העצימו את ההזרה של העולם מצד אחד, וביטאו את התשוקה לפענחו מצד שני. האין זוהי הגדרה שהולמת גם את התפתחות המדע?

במקביל לפריחת האמנות-דת בתקופה הפליאוליתית העליונה, כבר לפני כ- 35 אלף שנה, ניתן למצוא גם את שיטות הספירה הראשונות באמצעות מקלות ועצמות. המדידה האמפירית באה לעולם, בין השאר כדי לשמש בקרה לתוצרי הדמיון – האמנות-דת. אולם בניגוד להיגיון המקובל כיום, המדידה האמפירית הזו מעולם לא ייתרה את האמונה הדתית ואולי כדאי כבר להפסיק לצפות שזה יקרה אי פעם. צריך להזכיר גם, כי הציפייה שהמדע יהפוך את הדת למיותרת אינה אלא היגיון מערבי כבן 230 שנה בלבד וכי במשך זמן רב אנשי דת מוסלמים, יהודים ונוצרים שהיו בעצמם גם אנשי מדע מעולם לא ראו שום סתירה בין אמונתם לחקירתם.

הממסדים הדתיים לא הולכים להיעלם, מן הסתם, וגם לא הזהות החברתית שמציעה ההשתייכות אליהם. אבל האינטרנט ותכניות מדע ימשיכו, ככל הנראה, לפורר את מעמד הבריאתנות שכיום, למרבה הצער, עדיין דומיננטי באותם ממסדים. באופן אירוני, אם וכאשר הבריאתנות תיחלש דיה, גם האתאיזם, בהיותו זרם אנטגוניסטי במהותו, עשוי להיחלש במקביל. בתרחיש האופטימי והלא ריאלי, ניוותר בעיקר עם אגנוסטיים מהסוג של סייגן וטייסון ודתיים מהסוג של איינשטיין ולייבוביץ', שלא יעמדו זה כנגד זה משני עברי המתרס, אלא דווקא ימצאו זה בזה הרבה מן המשותף. בתרחיש המעט יותר ריאלי, הם יהיו מספיק כדי להוות משקל נגד מהותי מול שאר הזרמים.