האסתטיקה האכזרית של סאו פאולו

סצנת האמנות בסאו פאולו הולכת ונעשית בועטת ושאפתנית יותר
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

נשארו רק עוד כמה שעות עד פתיחת התערוכה לציבור, והאמן פדרו רייס עצבני. עם פחית של קולה זירו ביד הוא מתרוצץ בתוך מיצב שנראה כמו חמישה אולרים שוויצריים ענקים, ומתקן את התנוחה של חליל שמזדקר מאחד מהם כמו חולץ פקקים עצום. "לכל אחד מהם יש אישיות שונה משלו," הוא אומר, ורוכן מעל מה שהוא מכנה "אולר מאטה הארי" שלו. המבנה, השרוע על גבו, מתומחר בין 20,000-25,000 דולר. מזדקרים ממנו נוצה ורודה, רול לשיער ומאוורר שעליו מצוירת הבתולה מרים – חפצים שהוא השיג בשווקי הפשפשים שליד ביתו במקסיקו סיטי.

אבל התצוגה אינה במקסיקו, אלא במרחק של כששת אלפים וחמש מאות קילומטר משם, בגלריית לואיזה סטרינה שבסאו פאולו. בעשור האחרון עזרה הפריחה הכלכלית של ברזיל להפוך את מגלופוליס הבטון לבירה האמנותית המפתיעה של אמריקה הלטינית, ועכשיו היא מפתה אמנים ואספנים מרחבי העולם. החותמת הרשמית התקבלה בחודש דצמבר שעבר, כשגלריית וייט קיוב הידועה מלונדון פתחה בעיר עם תערוכה חגיגית של טרייסי אמין.

"יש לנו כמה אספנים גדולים ממקסיקו, אבל יש פה בסיס הרבה יותר רחב," אומר רייס בן הארבעים ואחת, אדריכל בהכשרתו. הדבר שמרתק אותו הוא "אינטראקציה" – בין שהיא מתרחשת בין כלים שונים באולר או בין החללים שבתוך בניין. סאו פאולו, לדבריו, היא כמו כל עיר גדולה אחרת: אינטראקציה בין "גן עדן לגיהינום."

חלק זוקפים את הצד האמנותי של סאו פאולו לזכות הצנזורה שהחילה הדיקטטורה הצבאית על המדינה בין השנים 1964 ל-1985. דור שלם נאלץ להביע את עצמו באופן אלגורי, וכך נוצר מעין קוד מורס ויזואלי

הביאנלה של סאו פאולו ב-2004

הביאנלה של סאו פאולו ב-2004

עבודת שידול בלתי פוסקת של מוסדות כגון הביאנלה של סאו פאולו (השנייה הוותיקה ביותר בעולם) עזרה גם היא לשים את העיר על המפה ולגרור את חוג האמנות הבינלאומי הרחק מהמחוזות המוכרים לו היטב בארצות הברית ובאירופה.
כשבעים וחמישה אחוז מגלריות האמנות המסחריות בברזיל עובדות כעת עם אמנים זרים, לפי Latitude, קבוצה שהוקמה על-ידי איגוד האמנות העכשווית וסוכנות הייצוא של המדינה. בה בעת, המכירות לקונים זרים זינקו בשלוש מאות וחמישים אחוז מאז שנת 2007 והגיעו ל-27.1 מיליון דולר בשנה שעברה.

חלק זוקפים את הצד האמנותי של סאו פאולו לזכות הצנזורה שהחילה הדיקטטורה הצבאית על המדינה בין השנים 1964 ל-1985. דור שלם נאלץ להביע את עצמו באופן אלגורי, וכך נוצר מעין קוד מורס ויזואלי. אחרים מצביעים על האסתטיקה האכזרית של העיר עצמה – המסה המודרניסטית האפורה הזו היא לעתים כל כך בלתי אנושית עד שהיא מעודדת יצירתיות כסוג של מחאה. אפשר לראות את הביטוי לזה בכמויות האדירות של אמנות רחוב שנוצרו בשני העשורים האחרונים.

ועכשיו מתקבלת עדות נוספת למעמד החדש של ברזיל: יריד האמנות הלונדוני, פְריז, כלל עשר גלריות מסאו פאולו כשהוא ייפתח בשבוע הבא – שיא עירוני. חמש גלריות מסאו פאולו, כולל לואיזה סטרינה, הציגו באגף האמנות העכשווית של היריד, בהשוואה לשלוש בלבד מפָּריז ואף אחת משווקים מתפתחים אחרים כגון רוסיה. חמש נוספות מסאו פאולו השתתפו בפְריז מאסטרס, שכולל יצירות ממאות קודמות ועד סוף המאה העשרים.

לואיזה סטרינה. צילום: ג'וליאן מרקז

לואיזה סטרינה. צילום: ג'וליאן מרקז

בחדר האחורי המרווח של הגלריה נמצאת לואיזה סטרינה עצמה, עטופה בשָׁל ארגמני. הסטטיסטיקות לא מפתיעות אותה. היא נחשבת למטריארך של סצנת האמנות המסחרית של ברזיל, והיא רואה במו עיניה את תהליך האינטרנציונליזציה של השוק מאז שפתחה את הגלריה שלה בשנת 1974.

המיקום של הגלריה חושף גם הוא את הוותק שלה. עד לאחרונה נמצאו רוב הגלריות, כמו זו שלה, בשכונת ז'רדינס (גנים) היוקרתית של סאו פאולו – אזור ירוק נדיר שבו גם בבתי הקפה יש שומרים חמושים. את סיבובי הגלריות היו עושים העשירים במכונית, וכמעט תמיד בתיאום מראש.

עם זאת, ככל שגדל כושר הבזבוז של מעמד הביניים הברזילאי, הגלריות נדדו לאזורים זולים ועדכניים יותר כדי לפנות לדור חדש של אספנים. אלה אינם המולטימיליונרים המזדקנים של העבר, אלא אספנים חדשים עם עבודות יומיות כגון מרצים באוניברסיטה או עורכי דין, שלעתים קרובות קונים יצירות בתשלומים. חלקם אוספים מתוך אהבת האמנות; אחרים רוצים לתלות סמלי סטטוס על הקירות.

סמואל אסרדה, מנהל פרויקטים בן 34 מעיר המכרות בלו הוריזונטה, רואה את עצמו כשייך לסוג הראשון של האספנים החדשים האלה. "בסביבות 2005 התחלתי ללכת לגלריות אבל לא באמת הבנתי מה אני רואה," הוא אומר. אחרי שמונה שנות אספנות, הוא מעריך שהוא קנה כמאה ועשרים יצירות, רובן עבודות מיצב או וידאו. "כולן אצלי בדירה," הוא אומר. "המשפחה שלי לא מבינה מה הסיפור, הם חושבים שזה טירוף."

***

ככל שעולה הביקוש לאמנות זולה יותר, כך מתפנה על הקירות עוד מקום בשביל אמנים צעירים, גם אם הם מוכרים יצירות במחיר של כמה מאות דולרים בלבד. במרחק ארבעה רחובות מגלריית לואיזה סטרינה עורכת גלריית מֶנְדֶס ווד מסיבת פתיחה לתערוכה של אחד מאמניה הצעירים, רוברטו וינטר. הוא נולד בשנת 1983 בסאו פאולו והשלים תואר בפיזיקה באחת האוניברסיטאות המובילות במדינה לפני שקיבל פרויקטים כאוצר וערך את תערוכת הסולו הראשונה שלו, השנה במדריד.

אבל הוא עדיין פיזיקאי בלבו. הוא מציץ דרך משקפיים עבות מסגרת בקהל הקשוב של בני שלושים ומשהו שלוגמים בירה מבקבוקי הייניקן, ומסביר את המשמעות שמאחורי בורג ארוך ונטול ראש שנעוץ בקיר. "מלפנים הוא נראה כמו הרבה דסקות נפרדות, אבל מאחור אפשר לראות שהן כולן חלק מאותו דבר – ספירלה. אתם רואים?"
התערוכה שלו, "Ice-cream sales cause shark attacks", היא בעיקרה מחקר של רעיון "פער המגדיר", זאת לפי מאמר בן ארבעה עשר עמודים ודיאגרמה תלת-ממדית שמחולקים למבקרים. מכירות גלידה ומתקפות כרישים מקושרות ביניהם כי שתיהם גוברות במהלך הקיץ, הוא מסביר – זו פיסת מידע חסרה המקשרת בין שתי ההצהרות המנותקות, בדיוק כמו שמבט הפוך על הבורג מחבר בין דסקות מנותקות לכאורה.

גלריית מנדס ווד עצמה חדשה בסצנה. היא נוסדה בשנת 2010 על-ידי שני ברזילאים צעירים ואמריקאי, אבל תוך זמן קצר זכתה לכבוד בעיר על התערוכות הבועטות שלה ועל כך שהחתימה את טונגה, הפסל הקונספטואלי הברזילאי הידוע. השנה היתה הפעם השנייה שהגלריה השתתפה בפְריז. היא הציגה עבודות מיצב מאת האמן הקטלני דניאל סטיגמן מנגרנה, שעבודתו האחרונה משתמשת בחרקים ממשפחת המקלונאים כדי לחקור את הגבול בין מבנים אורגניים למבנים שאינם אורגניים בטבע.

נושא הטבע פופולארי בסאו פאולו. אמנם שטחים ירוקים עולים לא מעט בשכונות כמו ז'רדינס, אבל המקומיים דווקא מתענגים על העדרם ורואים בו סימן לקדמה, כאילו מדובר בתזכורת לכיבוש הטבע על-ידי האדם שבעקבותיו נולדה סאו פאולו, העיר הגדולה ביותר כיום בחצי הכדור הדרומי. האתר האהוב ביותר בעיר הוא שדרה בת שמונה נתיבים מצפון לז'רדינס, אוונידה פאוליסטה – נקודת צילום פופולארית לתיירים וכלות.

בקצה השדרה, מתחת למקבץ של אנטנות טלוויזיה עצומות שנדלקות בלילה כמו עץ חג המולד, שוכנת גלריית ורמליו (מילולית: אדום). כאן מוצגת סדרה דומה מאת ליה שאיה, שחוקרת את השפעת בני האדם על הטבע עם קריצה למסורת הגיאומטרית החזקה של המדינה. בעבודה מוצגות תמונות של עלים החתוכים לריבועים וצפים במה שנראה כמו מים עכורים. "אנחנו ללא ספק גלריה קונספטואלית – אנחנו לא תולים תמונות יפות של חופים," מתלוצץ אקיאו אאוקי, ממנהלי הגלריה. למעשה, עשרים וחמישה אחוז ממכירות הגלריה הם עבודות וידאו, הוא אומר.

היצירות של אחת האמניות הבולטות ביותר שלהם, דורה לונגו באהיה, בהחלט אינן יפות. בסדרת "Rusty Scalp" הגרוטסקית שלה היא מציירת סצנות מפלישות שמובילה ארצות הברית על גבי שכבות עבות של צבע אקרילי אדום. לאחר מכן היא מקלפת אותן ומניחה על פסולת מתכת. זה ז'אנר פוליטי שמאגד אמנים רבים בסאו פאולו הנמצאים בסוף שנות הארבעים ושנות החמישים לחייהם. כמו באהיה, האמנים האלה התחילו את דרכם תחת צלה של החונטה הצבאית.

מאז שנוסדה ורמליו בשנת 2002 היא התרחבה במהירות על-ידי קניית הבתים השכנים, וכעת היא נראית כמו מבוך שחור ולבן המשקיף על העיר. יש לה שטחים פתוחים ומסעדה משלה, ומנהליה מתגאים בכך שאנשים טועים וחושבים שמדובר במוזיאון ציבורי.

גלריות אחרות, כגון ז'קלין מרטינס, התקדמו מערבה מז'רדינס, ונחתו בפיניירוס (מילולית: עצי אורן) – שם שמתייחס כנראה ליער האורן הצפוף של האזור שנעלם כליל. הגלריה נפתחה רק בשנת 2011, אבל היא כבר תציג את עבודותיה בפְריז החודש.
במרחק כמה רחובות משם, מצדו האחר של בית קברות גדול נמצא מיקום פופולארי נוסף: וילה מדלנה. עם רחובות ששמותיהם Harmony ו-Glitter, היא היתה בעבר אחת השכונות הבוהמייניות ביותר של סאו פאולו, אבל איבדה חלק מהאדג' שלה כשמחירי הבתים עלו וההיפים התחלפו בבנקאים.

חלק מהגלריות האלטרנטיביות הצעירות יותר נדדו אל מרכז העיר בחיפוש אחר חללים זולים יותר ומוניטין מגניב יותר. האזור הזה, שמאכלס את בנייני העירייה והמבנים הקולוניאליים המרשימים ביותר של העיר, ידוע גם בבעיית הקראק שלו. "קראקולנדיה", כפי שמכונים הרחובות שליד אולם הקונצרטים המפואר של העיר, נחשב כבר מזמן לאזור שלא כדאי להגיע אליו, אף על פי שבשנה שעברה השקיעו הצבא והמשטרה מאמצים להשבת השליטה בו.

עבודה של ויק מוניזץ צילום Lexe-I

עבודה של ויק מוניזץ צילום Lexe-I

"הגלריות כאן מפוזרות ברחבי האזור – זה לא כמו מזרח לונדון, איפה שיש מקבץ בווסט אנד ובאיסט אנד," אומרת מרסיה פורטס, אחד ממייסדות גלריית פורטס וילאסה. "כאן צריך יומיים ומכונית כדי לראות את כולן."
הגלריה היוקרתית, שייצגה אמנים ידועים כגון ויק מוניז, השתלטה בשנת 2008 על סווטשופ בשכונה התעשייתית בארה פונדה. אחרי שעבדה ככתבת בעיתון בניו יורק, חזרה פורטס לברזיל כדי לעזור לנהל גלריה שהייתה בבעלות חבר קרוב, האמן מארקאנטוניו וילאסה, אחרי שמת מהתקף לב בגיל 37. לאחר מכן היא ייסדה גלריה משלה לזכרו.

היא מתכננת להתרחק אף יותר עד סוף השנה הבאה ולפתוח גלריה בעיר הולדתה, ריו דה ז'ניירו – "ההוליווד של ברזיל", כפי שהיא קוראת לה בגאווה. "בריו יש מעט מאוד גלריות יחסית לגודלה," היא אומרת, ומציינת את ג'נטיל קריוקה כאחד החללים היחיד בעיר שידוע ברמה הבינלאומית.

בסאו פאולו, שכבר מזמן מנהלת יריבות קלילה עם העיר השנייה אך הנאה יותר של ברזיל, ייתכן שתתקשו לקבל הערכה ישירה לגבי סצנת האמנות של ריו. יש מי שאומר שהדעיכה הכלכלית של ריו בעשורים האחרונים הולידה יצירות מקוריות יותר; אחרים טוענים שהיופי הקלישאתי של העיר, כמו גם השמש, הים והישבנים בביקיני, אינם מעודדים יצירתיות. כשלואיזה סטרינה נשאלת מהם ההבדלים העיקריים בין שווקי האמנות של סאו וריו, היא משתתקת. בסופו של דבר, לאחר השתהות ארוכה, היא מחייכת ולוחשת: "סאו פאולו טובה יותר."

Copyright The Financial Times Limited 2013

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סמנתה פירסון, Financial Times.


תגובות פייסבוק