האקזיט של החיים

אם "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ", הרי שעלינו להכריע בעניין חיינו המשותפים, הפוליטיים, לא רק הפרטיים
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

חודשיים לפני יום הולדתך ה-22, ארבעה חודשים לפני ראש השנה, קיבלת את המעטפה השחורה. ידעת שהיום יגיע, ובכל זאת רק לאחר שאיפה עמוקה העזת לשלוף את מכתב ההזמנה, וביד רועדת קראת את המשפטים. מתישהו במהלך הימים הנוראים תתייצב בבית המרקחת, ותמסור את החלטתך: האם תבקש מהרוקח למסור לך את "קופסת הבחירה", הידועה גם בשם החברה שפיתחה אותה, Exi(s)t? בשבועות האחרונים כבר שינית את דעתך לפחות 18 פעמים, ובכל זאת, הרגע קרב ובא… אתה יודע היטב מה יש בה, כולם יודעים. יש בה עוד שבע קופסאות, אחת בתוך השנייה, שרק אתה לבדך, באמצעות זיהוי ביומטרי משולש (טביעות אצבע, עין וקול), תוכל לפתוח. אם תבחר לאסוף את הקופסה, היא תלווה אותך עד יומך האחרון, לפחות כל עוד תרצה להצביע בבחירות לכנסת. בכל רגע נתון תוכל להחליט לפתוח את Exi(s)t, ואז, אם תרצה, תוכל לאשרר את בחירתך, שוב ושוב, לפתוח קופסה מדי שבוע, אחת, ועוד אחת, ועוד ועוד... כך במשך שבעה שבועות, עד שתגיע אל הקופסה האחרונה, ואם תפתח גם אותה, יעמדו לרשותך שבע דקות להכריע – אם לבלוע את הגלולה, או להמשיך לחיות.

רגעי המפנה של המחשבה הפוליטית עתירים ניסויים מחשבתיים, תעלולים היפותטיים, שדוחקים אותנו לנקודת הקצה של המצב האנושי כדי לברר מנין אנו באים ולאן אנחנו מבקשים להגיע. כזה הוא גם Exi(s)t – ניסוי מחשבתי שתכליתו לפענח את מקום החופש הרדיקלי בחוויה האנושית, הפרטית והפוליטית. לדעתנו, הניסוי המחשבתי שאנו מציעים פחות מופרך מניסוי מחשבתי ששינה הלכה למעשה את הפוליטיקה המודרנית: "מצב הטבע".

כיצד ניתן להקיש על "טבע האדם", החברתי לפני ולפנים, מתוך "מצב הטבע", המניח אנשים מבודדים, אנוכיים באורח קיצוני?

הוגי האמנוֹת החברתיות בראו עולם ישן, בראשם, כדי לחולל עולם חדש, במציאות. אך כיצד ניתן להקיש על "טבע האדם", החברתי לפני ולפנים, מתוך "מצב הטבע", המניח אנשים מבודדים, אנוכיים באורח קיצוני? הרי מרגע התהוותנו על פני הארץ, לפני כ-250 אלף שנים, אנו, בני האנוש, היינו ונותרנו יצורים חברתיים, הנכונים לא רק להתעמר זה בזה אלא גם לשתף פעולה ולהקריב עצמנו למען הזולת.

מונדריאן

קומפוזיציה (1916), פיט מונדריאן. מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק. תצלום: Sialko, ויקיפדיה

הכשל נמשך בניסוי המחשבתי הידוע ביותר במאה האחרונה, "מסך הבערות" של ג'ון רולס: דמיינו שטרם נולדתם, אינכם יודעים מה יהיו זהותכם, מעמדכם, יכולותיכם – לאיזה סדר חברתי תבקשו להיוולד? למשל, האם יהיו בו עבדים? והרי אתם עלולים להתגלגל לגופו של אחד מהם... רולס מבקש מאיתנו לדמיין את האדם כאנוכי, נטול כל מעמד והקשר חברתי, במצבו המקורי לכאורה, שהוא היפוך גמור למצב האנושי האמיתי – ולהקיש מאותו תשליל מופרך כיצד עלינו להתארגן כחברה. הסדקים הנפערים באמנות החברתיות אינם פועל יוצא של הניסיון לפענח את טבע האדם; הם נעוצים בכך שהיה זה ניסיון כושל.

יותר אנשים הורגים עצמם מאשר מוצאים מותם ברצח, במלחמות ובאסונות טבע

מנגד, ניסוי ה-Exi(s)t מישיר עיניים לעבר החוויה האנושית, כמות שהיא – אל פיסה חשובה, מכרעת, קשה, בתצרף הייחודי למצב האנושי. הניסוי הרי מדגיש את מה שממילא עלינו לבחור בו מדי יום ביומו: אם לחיות או למות. בני אדם נוטלים את חייהם בידם ויש בהם שמתאבדים. זו אינה תופעה שניתן להתעלם ממנה. למעשה, זה עשורים שיש בעולמנו לפחות כפליים יותר התאבדויות מרציחות (במדינות רבות פי עשרה ועשרים). יותר אנשים הורגים עצמם מאשר מוצאים מותם ברצח, במלחמות ובאסונות טבע. באמצעות ניסוי מחשבתי על הפיכת ההתאבדות לאפשרות זמינה ולא מגונה, במימון ובפיקוח ציבורי, אנחנו עשויים לגלות דבר מה עמוק עלינו, על החברה שבה אנו חיים – ועל זו שנרצה להקים מתוך השברים והמשברים של זמננו. כיצד יראה עולם ה-Exi(s)t? האם זו אוטופיה או דיסטופיה?

נותיר את השאלה פתוחה, אנו עצמנו טרם השבנו לה, אבל הבה ננסה לשחזר בקצרה את תנאי-הפתיחה. אחת לשנה, ייפתח חלון הזדמנות עבור כל אישה וגבר שחצו את גיל 22, והם יוכלו לקבל בבית מרקחת מורשה את הקופסה השחורה, שבלבה, כעבור שבעת מדורי הכרעה, מונחת גלולת התאבדות, המציעה מוות מהיר ונטול כאבים. הקופסה היא אישית, אינה ניתנת להעברה והיא עומדת לרשות בעליה כל עוד יבקש לשמר את זכותו להצביע בבחירות הכלליות. מי שלא יאספו את הקופסה, או יעדיפו להחזיר אותה, ימשיכו להחזיק בכל שאר הזכויות והחובות האזרחיות, אך ביום הבחירות לא יוכלו להטיל פתק בקלפי ולא יוכלו לקחת חלק בהכרעות על גורל החברה כולה. מדינת ישראל מעניקה לרבים מצעיריה כלי נשק כדי להרוג אחרים המבקשים לפגוע בהם, ובה. מגיל 22 ואילך, הם יעמדו בפני אתגר חיים-ומוות גדול שבעתיים. עם נטילת הקופסא, שתמיד תעמיד למולם הכרעה בין חייהם למותם, יקבלו את זכות הבחירה, שתאפשר להם להשתתף בהכרעה לגבי עתידה של החברה כולה.

מדוע ולשם מה לחבר בחירה פרטית, בין חיים למוות, לבחירה פוליטית, בין נציגי-ציבור – מה פשר הקשר?

AR-15, רובה חצי אוטומטי

הנה נתתי בידיך. תצלום: STNGR Industries

הגשר בין הפרט לכלל הוא בבקשת תכלית קיום, ובהכרעה בין חיים למוות. אלבר קאמי טען כי "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה". (מתוך המיתוס של סיזיפוס - מסה על האבסורד, בתרגום צבי ארד) בדומה, אנו מבקשים לטעון כי האנושי באדם בא לידי ביטוי ברור כשהאדם מתייצב באומץ מול שאלת ההתאבדות. רק לנוכח ההתלבטות המייסרת אם ראוי לחיות אם לאו, לנוכח אפשרות המוות, יכול האדם להישיר עיניו אל עצמו ואל זולתו, כבני-אנוש, וליצור ביחד איתם חברה המבוססת על חופש אמיתי, שבליבה בחירה קיומית, יומיומית. הנכונות להתלבט ולהכריע, מדי יום, לטובת חיים, היא שמעידה על בשלותו האנושית של האדם ועל יכולתו להתייצב לצד אחרים, כאזרחים הבוחרים יחדיו את גורלם.

האם מהפכה, הזועקת כנגד עוולות חברתיות, עומדת בסתירה למרד האישי של האדם החופשי? כן, אם נשכח את האנושיות המשותפת לכולנו, אנושיות שחופש בחירה ואחריות בלבה

זו מהפכה – אך האם היא ראויה ורצויה? לפני כשבעים שנים, התכתשו קאמי וז'אן-פול סארטר סביב שאלת ערכה של מהפכה. סארטר הקומוניסט ביקש את הטלטלה הגדולה, "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה" (כפי שתרגם שלונסקי את האינטרנציונל). קאמי יצא חוצץ נגדו. האם צדק? האם מהפכה, הזועקת כנגד עוולות חברתיות, עומדת בסתירה למרד האישי של האדם החופשי? כן, אם נשכח את האנושיות המשותפת לכולנו, אנושיות שחופש בחירה ואחריות בלבה. המנוס מפני החופש לעבר הכזב העצמי של "אין ברירה" הוא פשע יומיומי כנגד האנושיות – והפוליטיקה המודרנית מבצעת אותו בשקיקה.

בנאום הפרידה שלו, מורה משה רבנו לעמו, בשם האל: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. ואחר הוא מוסיף ודורש הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ (דברים, פרק ל). הבחירה בין טוב לרע אינה אפשרית בלא בחירה בין חיים למוות. מהפכה אנושית אמיתית יכולה לנבוע רק מתוך אותה תודעת בחירה שלמה. ניסוי ה-Exi(s)t מבקש לעורר את דמיוננו לקראתה.

ממחוזות הדמיון הקודח אל ממלכת התיאוריה הפוליטית, השער דרכו חייבת לעבור חשיבה מהפכנית מודרנית הוא שער ספרו של תומס הובס, ״לוויתן״. הובס מתאר את המדינה הריבונית, גלגל ההצלה של האדם מעצמו, ומבהיר כי  בלעדי ״לוויתן״, אדם לאדם זאב. במצב הטבע, טבע האדם נחשף במרעו, טבע טורף ואכזר, הרוע הוא אמיתי ואילו הרֵעות היא אשליה. ללא סמכות כופה, אין מקום לאהבה ולאחווה. שער הלוויתן אינו שער הרחמים, אלא הפתח שדרכו נכנס פחד, פחד-מוות: החשש שבכל רגע נתון אנו עלולים להירצח, וההכרה שבסופו של דבר נמות.

הובס, לוויתן

דף השער של "לוויתן" מאת תומס הובס (1651). תצלום: ויקיפדיה

דרך השער הזה נכנס הלוויתן ובפיו הבטחה: "רק אני, המדינה, אשמור על חייכם מפני אויבים מבית ומחוץ. אל חשש; הסתכלו על השריון שלי!" כן, הבה נביט בו היטב. שריון הלוויתן אינו רק מעשה ידי-אדם, הוא עשוי אדם-אדם, ריבוא אנשים, עומדים, רכונים וכורעים, ומבטי כולם נשואים אל הראש המוכתר. מי מגן על מי? הלא בלא אנשי-שריונו, המלך הוא עירום. הנה אפוא הפרדוקס הראשון: כדי להגן על חייו – תובע הלוויתן את נכונות האדם למות. "כוחנו באחדותנו", הוא כמו אומר, "הצטופפו בשריוני", וכך מציע הלוויתן מזור גם לתודעת התמותה. הנה הפרדוקס השני: האדם הפרטי ימות, אבל גופו של הלוויתן יתמיד. לבן-התמותה מציע הלוויתן אשליה של נצח בלתי-מנוצח.

הלוויתן משכך את פחדינו מפני המוות, אך בה בעת משכיח את חופש הבחירה שלנו – בין חיים למוות, את התהייה שלנו בדבר משמעות קיומנו

אבל מוות אינו רק רצח או סוף בלתי-נמנע. מוות הוא גם התאבדות. הלוויתן משכך את פחדינו מפני המוות, אך בה בעת משכיח את חופש הבחירה שלנו – בין חיים למוות, את התהייה שלנו בדבר משמעות קיומנו. החופש הזה, המייחד ומאחד אותנו כבני-אנוש, מבעית את הלוויתן, המתמלא חשש שמא יפנו אותו אנשי-שריונו כלפיו, ויתהו אם עליו לחיות או למות, האם גם על לוויתן לשקול התאבדות. דיבור על התאבדות יושתק, מעשה ההתאבדות יגונה. אך ללוויתן כלי יעיל אף יותר: פחד-המוות עצמו. ככל שנחשוש יותר לחיינו, נשאל עצמנו פחות שאלות ביחס לטעמם. חרדה לתוחלת החיים תאפיל על בירור תכליתם.

כך הפכה המדינה המודרנית לכלי נוסף במנוס מפני חופש, מפני בחירה. כך ניצב האדם המודרני "לפני שער החוק" של פרנץ קפקא, מייסר עצמו עד יום מותו בניסיונות נואשים לשדל את שומר-הסף להתיר לו להיכנס רק כדי לשמוע, על סף מותו, בבחינת "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי השער הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו." ("לפני שער החוק," מתוך המשפט, בתרגום אילנה המרמן).

הבה נותיר אותו פתוח לרווחה, לפני שנגווע גם אנו. הגיעה השעה לפסוע בלי מורא לעבר השער, להיכנס דרכו ולהכריע – לא רק ביחס לעתיד חיינו הפרטיים אלא ביחס לתכלית חיינו המשותפים.

אוריאל אבולוף הוא פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. שירלי לפן היא תלמידת-מחקר בתיאוריה פוליטית במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קורנל. בין השאר, השניים יצרו יחדיו את הקורס המקוון HOPE, את מיזם Sapienism, ואת הבלוג Double Edged, ב-Psychology Today.

תמונה ראשית: גשר Golden Gate בסן פרנסיסקו, דרך גדר פרוצה. תצלום: דייוויי לו, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל אבולוף, שירלי לפן.


תגובות פייסבוק