פרויקט המחילה האשמתי את כל העם האמריקני

בשנת 2009, בעלה של סטייסי בָּנֶרְמָן (Bannerman), לורין, חזר הביתה מהמלחמה בעיראק כשהוא סובל מהלם קרב חמור. ההתנהגות המשונה והאלימה שלו הביאה, בסופו של דבר, להרס נישואיהם. סטייסי כתבה שני ספרים המתעדים את המלחמה שהיא, ואלפי משפחות אחרות של אנשי צבא, נלחמות כדי לעורר מודעות לקשיים שאתם נאבקות משפחות החיילים החוזרים מהקרב –Homefront 911: How Families of Veterans Are Wounded by Our Wars (2015) ו-When the War Came Home (2006). היא מתגוררת בדרום אורגון, ומקדישה את חייה לעזרה ליחידים, ארגונים וקהילות לפתח יוזמות של שלום ופיוס.

שלושה רבעים מתושבי ארה"ב חושבים עתה שהמלחמה בעיראק הייתה טעות. הטעות הזו הרסה את כל מה שאהבתי. התנגדתי למלחמה בעיראק עוד לפני שהחלה, והתחלתי לדבר נגדה בזמן שבעלי, לורין, עדיין נלחם בה. בשנת 2012 הוא עזב את הצבא, אחרי 27 שנות שירות, אבל המלחמה לא עזבה אותו. הוא סבל מהלם קרב והתסמינים שלו הלכו והחמירו. אני הפכתי למטפלת ודוברת של החיילים הפורשים ושל משפחותיהם. כשבעלי האהוב – שלמעשה, מעולם לא חזר מהמלחמה (במקומו, חזר הביתה זר מוכר), חנק אותי עד שאיבדתי את הכרתי, וכשהוא החל להזריק מת', עדיין ניסיתי להחזיר אותו לחיים באמצעות האהבה.

בסופו של דבר, זה הפך למסוכן מדי, הגשתי תביעת גירושים והעמדנו את הבית שלנו למכירה. ביולי 2015 ברחתי מהבית היחיד שאי פעם היה בבעלותי והפקדתי את הסוס שלי ואת שתי העזים שלי במקלט לחיות. עברתי לגור קרוואן בפארק קרוואנים, ונאלצתי לאזור את כל כוחותיי כדי לקום בבוקר מהמיטה. כל מה שנותר לי הייתה תחושת הערך העצמי שלי אבל הרגשתי שהזהות שלי נגנבה על ידי אישה מכורה לסמים, המזריקה מת', שלורין אפשר לה לעבור לגור בביתנו אחרי שעזבתי. בתוך פחות מתשעים יום, איבדתי את הבית שלי, את נישואיי, את חיות המחמד שלי, את ביטוח הבריאות שלי ואת מעמדי הכלכלי והחברתי ובסופו של דבר גם את זהותי. כשהבית נמכר, לורין איים עליי בתת מקלע M4 חצי אוטומטי, וניסה להתאבד באמצעות התגרות באנשי משטרה.

האבל בוער מבפנים החוצה, ואני זוכרת איך בכיתי שעות ללא הפסקה. כשהתאבלתי וניסיתי להבין מה קרה, נהגתי לחשוב על גנבת הזהות שלי, ועל הדברים הנוראים שקרו לה וגרמו לה לרצות להיות אני. לא רציתי להיות אני, כי זה כאב מדי. וכך התחלתי להבין איך, כשמרגישים לבד לגמרי בעולם, קל יותר להתחיל להזריק מת' כדי להפסיק את הכאב. ובגלל שהבנתי, גיליתי שאני מסוגלת לסלוח לגנבת הזהות שלי, ולבעלי לשעבר על כך שלא היה מסוגל, או לא היה מוכן להתמודד עם שדי הלם הקרב והסמים. הבנתי גם שכל מה שקרה לנו קרה כתוצאה מהסיבה העיקרית: המלחמה בעיראק.

לא חשבתי שאי פעם אוכל לסלוח לעם האמריקאי שרצה את המלחמה, אבל סירב לממן אותה, להילחם בה או לסיים אותה ברגע שהוחלט שהיא "טעות". האשמתי אותם בכל הילדים של חבריי שנהרגו בעיראק, או התאבדו כשחזרו משם. האשמתי אותם במותן של בנות זוג של אנשי צבא, נשים שהכרתי שנרצחו בידי בעליהן שחזרו מהקרבות. האשמתי את 76% מהאוכלוסייה במדינה שרצו את המלחמה, ואת 99% מהאמריקאים שלא הקריבו למענה דבר. התעטפתי בזעם מוסרני ובכוחם של הנרדפים. רציתי שכל מי שתמך במלחמה יסבול.

אבל ברגע שסלחתי לבעלי (לשעבר) האהוב וברגע שיכולתי לסלוח לגנבת הזהות שלי, הבנתי פתאום שנותרה לי מלאכת המחילה הקשה מכול: למחול לבני עמי, האמריקאים. אחרי שאיבדתי הכול, הייתי חייבת לסלוח על הכול, או שאחיה את שארית חיי כשאני נשלטת על ידי זעם ותאוות נקם. הייתי מוכרחה להחליט להשלים עם מה שקרה וחשוב מזה, עם העובדה שצדקתי לגבי הסיבות שבגללן המלחמה לא הייתה צריכה להתרחש.

התפללתי לעיניים חדשות ולב חדש, מאחר שאלה שלי היו שבורים מדי. הלב שלי נופץ במידה שלא יכולתי יותר לסנן דבר או איש, וכשכולם היו בלבי, כבר לא יכולתי לאחל להם רע. חסד, או משהו דומה, החל למלא את הסדקים בלבי וכבר לא רציתי לגרום עוד סבל בעולם.

יתכן שזה קרה בגלל הסבל הנורא של אמריקאים רבים כל כך בעקבות אירועי הזוועה של 11 בספטמבר 20001, שהצית את הזעם ותאוות הנקם שלהם. יכול להיות שהאבל שחשה האומה כולה הוא שהצית את הרצון המלחמה המבוססת על שקרים, והפך לעוד מעגל אנושי אינסופי של מתקפה ומתקפת נגד. והאם זה לא בדיוק מה שעשיתי?

אז בוקר אחד באביב של 2016, הצטרפתי לקבוצת תמיכה/שיחה ב- The Haven באשלנד, אורגון. היינו רק ארבעה, וכשהוזמנתי לדבר, חלקתי את האופן שבו המלחמה השפיע עליי. לא רציתי להיות פגיעה כל כך, לחשוף את הכאב והכעס שלי בפני זרים מוחלטים. הם נעו באי נוחות בכיסאותיהם בזמן שיברתי, כך שגם להם לא היה קל, אבל הם הקשיבו ולאחר מכן, אחד אחד, דיברו גם. הם סיפרו לי כמה הם מתביישים שלא ניסו למנוע את המלחמה ושהם יודעים שלא נהגו כמו האנשים שרצו להיות. הם התנצלו ואמרו לי שהם מצטערים על כל מה שאיבדתי. ראיתי את המשא שהם נושאים ואמרתי להם שאני מצטערת גם על האובדן שלהם. הם ראותי את האנושיות הכואבת שבי, ואני ראיתי את זו שבהם. ידעתי שיכולתי להיות במקומם, והם יכלו להיות במקומי – ולא נותר דבר למחול עליו.
הסליחה לא תשנה את העבר, אבל היא יכולה לשנות את ההווה, ומכאן מתחיל העתיד.

אמריקה אינה יכולה לחייב מצפון בחוק, אבל אנחנו יוצרים פלטפורמות ציבוריות שעליהן יכול להתבסס האני הטוב יותר של האומה. אנחנו יכולים להתחיל ועדות אמת ופיוס אמריקניות על המלחמה בעיראק. בין הנקראים להעיד יהיו פוליטיקאים ומומחים שקראו לצאת למלחמה, פעילים ומנהיגים רוחניים ואלה שניזוקו והקהילות שהושפעו מכך. הם יוכלו ליצור ביחד פתרונות שיקדמו תיקון, השלמה ופיוס. ועדה אמריקאית כזו על המלחמה בעיראק תוכל ליצור מקום שבו אפשר יהיה להעיד, לאפשר סליחה ולקדם כפרה כדי שהמדינה הזו, והדור של בוגרי מלחמת עיראק ובני משפחותיהם, יישאו פחות כאב וכעס בעתיד, ולא יזרעו את הזרעים לדורות עתידיים של מורשת טראומטית של מלחמה. זאת הפכה למשימת חיי.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © Photo by Brandy Setzer

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על האשמתי את כל העם האמריקני

01
חנן שליב

ואחרי כל זה לפחות 80% מהישראלים ,כן אותם ישראלים שלא יסכימו לקבל ולו יזידי אחד כפליט או אפילו כמתגורר ב"מקלט" כזה או אחר ,מלאים במשטמה כלפי אובמה שלא "כובש" את סוריה. אז אולי חשוב ש"העם המוסרי בעולם" יקרא גם מאמרים מסוג זה (למרות שגם זה כבר לא יעזור) ולא רק את הגותו של גדול הדור יחזקאלי מערוץ 10. ד.א מענין כמה מהם היו שולחים את צה"ל לאותן משימות שהם מיעדים לצבא האמריקאי,כבר כתבנו "הצבא המוסרי בעולם בפיקודו של אלאור עזריה ושות'.