הבורגני שאינו מרפה

מה הופך סופר גדול לנציג של תקופה שלמה? אצל תומאס מאן, הייתה זו הפילוסופיה, שהזינה את הספרות ושיקפה עמדה מוסרית-פוליטית
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

תומאס מאן, שהשנה מציינים שישים וחמש שנים למותו, זכה בימי חייו ולאחר מותו למעמד איקוני יוצא דופן. ניתן להצביע על מספר הקשרים שסייעו לקבע את מעמדו זה של מאן.

ההקשר הראשון והמתבקש הוא הספרותי. בעיני רבים נחשב מאן לגדול הסופרים הגרמנים במאה העשרים, ולמי שמיזג בכתיבתו את כל "אפשרויותיה" של הספרות הגרמנית: החל מהמומנט הקלאסי שבה, מלסינג ועד גתה, וכלה בזרמי המעמקים של הרומנטיקה הגרמנית ומעבר לה, מהופמן ועד קלייסט. ההוכחה הטובה ביותר להשפעה הספרותית העצומה של מאן היא דווקא ההסתייגות המפורשת מאותו סופר "בורגני, בורגני מידי" מצד רוב הסופרים הגרמנים בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה. אלה התעקשו לטעון שמאן כלל לא השפיע עליהם, ולעיתים אף הכחישו שטרחו לקרוא אותו ברצינות, אם בכלל. אולם הם הכחישו זאת, כפי שציין באירוניה מבקר הספרות מרסל רייך-רניצקי באחת ממסותיו הרבות על מאן, כששפתם התחתונה רועדת מזעם ועלבון. במאן נלחמו אפוא, כפי שנלחמים בסופר גדול, שהשפעתו היא בבחינת עובדה מוגמרת. הוא היה ונותר דמות-אב חיונית ובועטת, כזו שהסלידה הנמרצת ממנה רק חוזרת ומאששת את הרלוונטיות שלה.

בעיני רבים שימש מאן מעין כליא-ברקים, שגילם ביצירתו באופן מזוקק את כל ההומני והזוועתי שכוננו בערבוביה את "הרוח הגרמנית" בפרט ואת "אירופה" בכלל

ההקשר השני הוא התרבותי-פוליטי. בעיני רבים שימש מאן מעין כליא-ברקים, שגילם ביצירתו באופן מזוקק את כל ההומני והזוועתי שכוננו בערבוביה את "הרוח הגרמנית" בפרט ואת "אירופה" בכלל. כך נתפש מאן לא רק כסופר, אלא גם כנציג מעמיק ואחרון של ה"הומאניות של המאה התשע-עשרה", זו שהתפוררה לנגד עיניו בחינגת הדמים של מלחמת העולם השנייה. קובץ המכתבים האנטי-נאציים ״מאזינים גרמנים!״, שנכתב בשנות גלותו בארצות הברית, ןאשר חלקים ממנו שודרו ברדיו לגרמניה, כחלק ממלחמת התעמולה נגד גרמניה הנאצית, היה ציון דרך בולט בהפיכתו של מאן לדמות סימבולית.

לובק

לובק, עיר הולדתו של תומאס מאן, בלילה. תצלום: קישיאר

ברוח זו נחווה מותו של מאן כעניין שמשמעותו חורגת ממאורע ספרותי בלבד. "לאלה בקרבנו שנולדו בתחילת המאה העשרים", כתב מבקר הספרות ברוך קורצווייל עם היוודע דבר מותו של מאן, "שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה, ושזכו לקלוט עוד בבוקר חייהם משרידי הירושה הגדולה של התרבות האזרחית הליברלית, נדמה כאילו מותו של תומאס מאן הוא מאורע סמלי. הבשורה הכאובה מעוררת באופן ספונטני הכרה מדאיגה: אכן, הסתלק מאיתנו אחד מבין מתי מספר שהיו מעין ערובה חיה, אמיצה וגאה, של מה שנדמה לרוב שבתוכנו כאגדה רחוקה, או כמליצה כוזבת [...] המסורת של התרבות המערבית ומצפונה ההומני". יחס אמוציונלי וסימבולי זה למותו של מאן לא היה חריג. להפך.

אולם את דמותו זו של מאן כסופר המציע מעין סיכום של "הומניות בשקיעתה" כונן הקשר נוסף, שלישי, ומרכזי לא פחות: הנוכחות הבולטת של "פילוסופיה" ביצירתו.

למאן הסופר הייתה תמיד זיקה חזקה, גם אם דו-משמעית, לפילוסופיה בכלל ולשני פילוסופים בולטים בפרט: ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה. ידוע, למשל, שתשתית העומק של הרומן ״בית בודנברוק״, שהקנה למאן הצעיר את פרסומו, היא שופנהאוארית מובהקת. ההיגיון המנחה את תהליך שקיעתה של המשפחה המתוארת ברומן והאובדן ההדרגתי של הרצון לחיים בקרב נציגיה הוא ביטוי אמנותי של המהלך השופנהאוארי בחיבורו המרכזי ״העולם כרצון ןכדימוי״. ברוח דומה, ב״דוקטור פאוסטוס״ משתמש מאן לא רק בדמותו של ניטשה האדם כסמל לדרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה, אלא גם במספר מוטיבים מרכזיים בהגותו של ניטשה הפילוסוף, כדי לבאר את הגורמים שהובילו לשקיעתה של גרמניה לתהומות של ברבריות מבחילה.

נדמה ששימושו של מאן בפילוסופיה כתשתית לחלק נכבד מן הרומנים המרכזיים שחיבר הפכה לא רלוונטית במרוצת השנים. הדבר נעוץ לא רק בשינוי אופייה של הספרות עצמה, שפקפוקה העצמי ביכולתה להציע דין וחשבון מקיף היה מסימני ההיכר של דרכה במאה העשרים, אלא גם בתמורה דומה שנתחוללה בדמותה של הפילוסופיה עצמה. בדומה לתהליכים שנתחוללו בעולם הספרות, גם בהקשר הפילוסופי אבד הכלח על יצירות כגון זו של שופנהאואר, המציעות תמונת עולם חובקת-כול. סופר כמאן יכול היה, לכל הפחות בשנים המכריעות של עיצובו כאמן, למצוא משענת תיאורטית מוצקה בדמות הגות כוללנית נוסח שופנהאואר ולבנות על בסיסה עולם ספרותי שלם. בימינו, לעומת זאת, קשה להעלות על הדעת פילוסוף שיכול להציע לסופר בן-זמננו מצע מקיף מעין זה, או סופר המבקש אחר פילוסופיה שתמלא עבורו תפקיד דומה.

הפילוסופיה משפיעה על האמנות פחות באמצעות המוסר והחוכמה המגולמים בה, שהם למעשה לוז חיוניותה של הפילוסופיה, ויותר באמצעות חיוניות זו עצמה והיסוד האישי המגולם בה, היינו באמצעות ההתלהבות והתשוקה המובעות בה (תומאס מאן)

כך או כך, מאן עצמו תיאר את יחסו לפילוסופיה באופן מורכב יותר משאילת רעיונות בלבד. במסה שחיבר בשנת 1938 על הגותו של שופנהאואר הוא מעיר כי בניגוד לדעה הרווחת, הוא עצמו מעולם לא השתמש ברעיונותיו של שופנהאואר כמצע רעיוני מקיף ל״בית בודנברוק״, חרף העובדה שחלק מרכזי מההרהורים שמשמיעה הדמות המרכזית ברומן, הסנאטור תומאס בודנברוק, כמו גם אפיון שקיעתה של משפחת בודנברוק באספקלריית הציר המוביל מ"חיים" ל"געגועי מוות", נדמים כשאולים באופן ישיר מכתביו של שופנהאואר. בניסוחו של מאן, אפשר לחשוב "ברוחו" של פילוסוף או "באמצעותו" גם בלי לחשוב "בעקבותיו". לדבריו, "הפילוסופיה משפיעה על האמנות פחות באמצעות המוסר והחוכמה המגולמים בה, שהם למעשה לוז חיוניותה של הפילוסופיה, ויותר באמצעות חיוניות זו עצמה והיסוד האישי המגולם בה, היינו באמצעות ההתלהבות והתשוקה המובעות בה". לא את "תוכן" הגותו של שופנהאואר אימץ אפוא מאן, אלא דווקא את "אישיותו" של שופנהאואר, זו הנשקפת אמנם מבעד להגותו אך אינה זהה לה. אמנים בכלל, כך מאן, "מבינים את הפילוסופיה באופן אמוציונלי, ולא באופן מוסרי, שכן רק לצרכי תכלית רגשית נזקקת האמנות לפילוסופיה, ולא לתכלית מוסרית".

לודוויג פון הופמן, המעין, תומאס מאן

"המעיין" מאת לודוויג פון הופמן. תומאס מאן רכש את היצירה ב-1914 והיא הייתה תלויה בחדר העבודה שלו במותו. ארכיון תומאס מאן, ציריך. תצלום: ויקיפדיה

התחככות אמוציונלית זו של מאן בפילוסופי, המשמשת כאחד הגורמים האחראים ליצירת הרושם אשר לפיו עבודתו מציגה דיוקן רוחני ממצה של עידן שלם, היא למעשה כפולה. ראשית, רבות מיצירותיו של מאן משופעות במונולוגים, בדיאלוגים וב"הרהורים" בעלי תכנים אינטלקטואליים-מוסריים, שאותם מאן שִכלל בכישרון לשוני נדיר לכדי שלמות סוגסטיבית. גם אם התכלית האחרונה של הרהורים אלו לא היתה אינטלקטואלית-מוסרית, אלא רגשית – היינו: גם אם למאן היתה חשובה יותר הפונקציה הפואטית-אסתטית של הרהורים אלו ולא בהכרח תכניהם – הרי שהרושם שנוצר הוא שמאן מציע מעין דין וחשבון הגותי של תקופה. שנית, לא רק דמויות בתוךהרומנים של מאן מתייחסות בלי הרף לפילוסופי באמצעות "הרהוריהן", אלא הרומן כמכלול מהדהד לא אחת תבניות פילוסופיות מובהקות. כל זה מסייע ביצירת הרושם – שמאן, למותר לציין, כיוון אליו באופן מודע – שיצירתו מדובבת, למעשה, את התרבות האירופאית כולה, על שיאיה ותהומותיה, הישגיה וסתירותיה.

מאן מצליח להישמר מהעמדת הדמות הספרותית על הרהוריה, ולעומת זאת הוא מכניס את ההרהור הפילוסופי עצמו – מעצם היותו רכיב מכונן של הדמות – לרקמה החיה של הרומן

הנה המחשה נוספת לשימוש כפול זה של מאן בפילוסופי בנוגע לרומן שטרם הזכרתי – ״הר הקסמים״. בניגוד לרומן ״בית בודנברוק״, שתשתית היסוד שלו היא כאמור הפילוסופיה של שופנהאואר, או לרומן המאוחר ״דוקטור פאוסטוס״, שבו לדמותו הפילוסופית והאישית של ניטשה יש תפקיד בולט, קשה לומר ש״הר הקסמים״ הוא רומן הבנוי על איזה מבנה פילוסופי חובק-כל השאול מכתביו של פילוסוף מסוים, או שהוא מייצג דרך סימבולית (ואסונית) של הוגה אחד ויחיד (ניטשה) שהופך למשל על הידרדרותה של תרבות שלמה. ועדיין, גם רומן זה משופע בוויכוחים אידיאולוגיים ופילוסופיים דקים בין סטמבריני – ההומניסט האיטלקי, המייצג את רוח הנאורות המזוקקת (והנאיבית משהו) – לבין הישועי ממוצא יהודי נפטא, המדובב עמדה ריאקציונרית המנוגדת מכל וכל לנאורות. המחשבות שמאן שם בפי כל אחת מהדמויות הללו הן פנינים הגותיות דחוסות ומבריקות, שיכולות היו בקלות לשמש גם חומר לכתיבה מסאית עצמאית (ואמנם, ברבות מהן מהדהד חיבורו של מאן ״התבוננויות של אדם לא פוליטי״, שמאגד מסות מימי מלחמת העולם הראשונה ושבהן הוא עדיין נטה לכיוון הלאומני שמרני). ואכן, הרבה בזכות ויכוחים אינסופיים אלה, שהם מעין סיכום רבגוני של תקופה שלמה ולא רק הצגת עמדה ספציפית במסגרתה, נוצר הרושם כי רומן זה אינו מכיל רק את סיפור קורותיו של אחד, הנס קסטורפ, אלא שמפעמת בו שכבה נוספת, כללית יותר, המעניקה לכל ההתרחשויות הקונקרטיות הדהוד סמלי פילוסופי מובהק. ועדיין: הרהורים אלו נותרים בגדר הרהורים של דמויות, ולא מסות עצמאיות ואובייקטיביות כביכול (באותו מובן שבו טולסטוי, למשל, משלב מסות עצמאיות לכאורה על ההיסטוריה לאורך ״מלחמה ושלום״, אשר מושמעות מפי המספר עצמו ורק מבארות מבחוץ את השתלשלות העניינים, ולכן גם יכולות להיקרא בנפרד). מאן מצליח להישמר מהעמדת הדמות הספרותית על הרהוריה, ולעומת זאת הוא מכניס את ההרהור הפילוסופי עצמו – מעצם היותו רכיב מכונן של הדמות – לרקמה החיה של הרומן. ואם תרצו: הוא מרומם את דמויותיו אל הפילוסופי ובו-זמנית נוטע את הפילוסופי במחוזות האנושיים, אנושיים מדי של הדמות הספרותית החד-פעמית. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר באופן העגום שבו הוויכוחים הנצחיים בין סטמבריני לנפטא מסתיימים: לא בטיעון מחץ לכאן או לכאן, אלא בהתאבדותו של האחרון, שכלל אינה מעניקה ניצחון "הגוּתי" לראשון אלא מכה אותו בתדהמה וגורמת להרהוריו להיראות חיוורים, אפורים ותלושים מכל ממשות חיה. העומק של דמויות אלו נוצר אפוא הן בזכות זיווגן אל הפילוסופי והן בשל קוצר ידו של הפילוסופי לבארן עד תום.

הגורמים שבגינם הפך מאן לדמות סימבולית לא היו נעוצים אם כך רק במעורבותו הציבורית ובעיסוקו רב-ההשפעה בענייני השעה. גם הזיקה המיוחדת של אמנותו לפילוסופיה – או השימוש המגוון שעשתה אמנותו בתכנים פילוסופיים –  תרמה להפיכתו מסופר בין סופרים לנציג חד-פעמי של תקופה שלמה.

 

עמית קרביץ חוקר ומלמד פילוסופיה ב Ludwig-Maximilians-Universität שבמינכן. פרסם מאמרים רבים בגרמנית ובאנגלית על קאנט והאידאליזם הגרמני. ספרו "אלוהי הדברים הרעים. עמנואל קאנט על רוע ותאודיצאה" ראה אור בשנת 2109 בהוצאת מאגנס

תמונה ראשית: גזע עץ שנסחף ונתקע בחוף של לובק. תצלום: Erik Sporns / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עמית קרביץ.


תגובות פייסבוק