הבחירה האסורה

לאור ההשפעה הזעירה של כל אחד מאיתנו, האם בכלל רציונלי להצביע בבחירות?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

במשך זמן רב מדי, חוקרים בתחום מדעי המדינה סברו שבכל הקשור להצבעה בבחירות, אין תואם בין האינטרסים של היחיד ואלה של החברה. הכלכלן האמריקני אנתוני דאונס (Downs) טען בספרו החשוב An Economic Theory of Democracy (שראה אור ב-1957) כי יחידים רציונאליים לחלוטין, היודעים כי לא סביר שהקול שלהם הוא שיכריע את תוצאות הבחירות ויביא לניצחון המועמדים המועדפים עליהם, אינם צריכים לטרוח ללכת לקלפי. על פי תפישה כזו של ההיגיון האנושי, פעולה עצמאית שאין לה ערך מעשי עבור האדם הפועל היא בעיקרה פעולה טיפשית, שניתן להצדיקה רק באמצעות תחושה של גאווה או הזדהות עם אחרים שהיא מעוררת.

בחירות הן בסופו של דבר מעשה משותף, וההיגיון שבהשתתפות אינו נבחן רק בחישובים של עלות מול תועלת של המאמץ הכרוך בהטלת הפתק בקלפי

כטיעון אזוטרי, הטיעון תקף ואולי אפילו מושך. אבל אם נקצין אותו לוגית, מתיאור קלאסי כזה של ההיגיון נובע כי לא ראוי שאיש יצביע אי פעם. כתוצאה מכך יעָקר מן הממשל הדמוקרטי מנגנון ההסדרה המרכזי שלו. החברה תינזק, גם אם ייחסכו מכל אחד מאזרחיה בזבוז הזמן והאנרגיה הכרוך בהליכה אל הקלפי. שתי עובדות נעדרות מן התיאור הקלאסי הזה: הבחירות הן בסופו של דבר מעשה משותף, וההיגיון שבהשתתפות אינו נבחן רק בחישובים של עלות מול תועלת של המאמץ הכרוך בהטלת הפתק בקלפי. האינטרס האמיתי שיש ליחיד בהצבעה שלוב מהותית באינטרסים של החברה כולה.

הצבעה

מעשה קטן-גדול של אחריות משותפת. תצלום: אנדרה ייגרס.

משום כך, הצבעה אינה שונה במהותה מפעולות רבות אחרות. הבחירה לא לקחת חלק בעשייה קולקטיבית היא לא-הגיונית בבסיסה, כשהיא תורמת לתוצאות הנוגדות את האינטרסים הבסיסיים שלנו. אנו סומכים על שיתופי פעולה כדי להתמודד עם מגוון של אתגרים חשובים ביותר, מהתחממות כדור הארץ ועוני קיצוני ועד מניעת מחלות. מעטים בלבד מפקפקים בהיגיון שבצמצום טביעת הרגל הפחמנית שלנו, למשל, או בהחלטה להחרים, אישית, חברות המנצלות עבודת ילדים. איש מבין הפועלים כך אינו מסוגל לפתור את משבר האקלים או לחסל את ניצול הילדים בעצמו, אבל עדיין הגיוני לתרום למאמץ המשותף, שעשוי בהחלט להועיל לאנושות כולה.

היתרון הקולקטיבי המצטבר עבור כל מי שלוקחים חלק, גובר על המחיר שמשלמים היחידים הנושאים, איש איש, בחלקם בעול

מתוך תפישה כזו של ההיגיון, אנו שואלים: מה טוב לכלל, ובתוכו אני, וכיצד אוכל לתרום לכך, גם אם תרומתי תהיה צנועה ביותר? תפישה כזו מכירה בכך שכאשר רבים מחליטים לפעול באותה צורה, עשויים להתרחש דברים המועילים לכולם. היתרון הקולקטיבי המצטבר עבור כל מי שלוקחים חלק, גובר על המחיר שמשלמים היחידים הנושאים, איש איש, בחלקם בעול.

בהקשר לבחירות, המאמץ המשותף הוא יצירה של ממשל צודק, והעלות הכרוכה בתרומה האישית להשגת המטרה היא זעירה ביותר. הצבעה היא פעולה בודדת, המפריעה באורח מוגבל בלבד לחיינו, כאשר תהליך ההצבעה פועל כסדרו. ואיסוף מידע מספיק כדי להחליט אילו מן המועמדים ישרתו בצורה הטובה ביותר את האינטרס הקולקטיבי, אינה אמור להיות מבצע מורכב. אריסטו, שלגמרי לא תמך בדמוקרטיה מלאה, טען ב״פוליטיקה״ כי האזרחים אינם צריכים להיות מומחים כדי להשתתף בחיים האזרחיים. הצבעה אכן דורשת ידע מסוים, אבל היא אינה תובעת ידע טכני מורכב או מעמיק. באותה מידה, הצבעה ללא ידע אינה מחויבת המציאות. אנו זקוקים לרפורמות שיגדילו את הנגישות לאמת ולחינוך אזרחי. אסור לנו לעודד רמייה מודעת מצד פוליטיקאים בלתי מוסריים. החובה להצביע היא בעצם חובה להצביע באורח אחראי – וניתן לעשות זאת. עלינו להדגיש את הסיבות לכך שישנם מצביעים אדישים או חסרי כל ידע, במקום לראות בהם אחראים לכל מה שמקולקל בדמוקרטיה.

כשרבים מצביעים, אנו יכולים לצפות שתוצאות הבחירות יפקידו את השלטון בידיים הוגנות – או לפחות ינפו את מי שאינם מתאימים או אינם מוסריים

בתמורה, כשרבים מצביעים, אנו יכולים לצפות שתוצאות הבחירות יפקידו את השלטון בידיים הוגנות – או לפחות ינפו את מי שאינם מתאימים או אינם מוסריים. לדעתי, חובתנו לעזור כך לאזרחים האחרים, ועלינו להבין את הבחירות כמילוי תפקידנו למען מטרה משותפת – כלומר, מטרה התובעת שנפעל במשותף לתועלת הכלל.

הפילוסוף האנגלי ג׳ון סטיוארט מיל הביע עמדה דומה. בספרו ״ממשל של נציגים״ (משנת 1861), הוא מתאר את זכות ההצבעה ככתב נאמנות, וטוען כי היא מעניקה לכל אזרח ״כבוחר או כנציג״ כוח לקבל החלטות עבור אזרחים אחרים בחברה. בהנחה שמיל הבין כי, מלבד במקרים נדירים, שום קול בודד אינו מסוגל כנראה לשנות לחלוטין את תוצאות הבחירות, סביר להניח שאת ה״כוח״ שהוא מזכיר יש להבין ככוח משותף, הנעוץ בפעולת היחיד. ביחד, בכוחם של קולות היחידים להשפיע על איכות הממשל, ולכן גם על חיי האזרחים האחרים, כמו על חיינו שלנו.

ג׳ון סטוארט מיל, ג׳ורג׳ פרדריק ווטס

דיוקן של ג׳ון סטוארט מיל (1873), גורג׳ פרדריק ווטס, The National Portrait Gallery, תצלום: ויקיפדיה

האם ישנו מצב שבו שיתוף פעולה כזה אינו עדיף, מנקודת מבטם של יחידים? בספרו ״המסכת השנייה על ממשל מדיני״ (משנת 1689), הפילוסוף האנגלי ג׳ון לוק טען כי הגיוני יותר להעדיף את החיים במצב הטבעי על פני שיתוף פעולה עם אחרים בציות משותף לממשל סמכותני. האם זו האמת גם בנוגע להצבעה? האם ישנו תרחיש אפשרי שבו יהיה הגיוני יותר ליחידים לסרב להצביע?

אם איננו מצילים ילד מטביעה באגם, אנו נושאים חלק מן האחריות לטביעתו. בדומה לכך, החלטה של אדם אחד לא להצביע – בשיתוף עם החלטות דומות של אחרים – עלולה להשאיר בשלטון ממשלה רעה, או למנוע ממשלה צודקת לקום

בעיניי, התשובה שלילית. אם איננו מצילים ילד מטביעה באגם – והרשו לי להשתמש בדוגמה שנתן הפילוסוף האוסטרלי פיטר זינגר (Singer) בשנת 1972 – אנו נושאים חלק מן האחריות לטביעתו. בדומה לכך, החלטה של אדם אחד לא להצביע – בשיתוף עם החלטות דומות של אחרים – עלולה להשאיר בשלטון ממשלה רעה, או למנוע ממשלה צודקת לקום. אין כל חוסר היגיון ברצון להימנע מאפשרויות כאלה באמצעות פעולה משותפת עם אחרים, ממש כפי שאנו משתפים פעולה עם אחרים במחזור או בתרומה לצדקה. אפילו אם אין לנו דרך לדעת אם אחרים יצביעו, עלינו לפעול כאילו כך הם עתידים לנהוג, ועליהם לנהוג כאילו אנו עתידים להצביע. זהו ההיגיון של מחויבות קולקטיבית, שעליו נשענת ההצדקה המוסרית של ההצבעה.

גישה כזו להיגיון קולקטיבי אמורה להקטין את כוח המשיכה של ההתנהלות חסרת האחריות – כלומר הנטייה ליהנות מן ממאמציהם של אחרים, בלי לבצע את חלקנו במלאכה הנדרשת כדי ליצור את התועלת המשותפת. אולם אין דבר יוצא דופן בפעולה למען הטוב הכללי במצבים שבהם פעולות כאלה אינן מסכנות את האינטרס האישי. למעשה, אנשים עושים זאת ללא הרף, אולי משום שהם מונָעים על ידי מה שהכלכלן ההודי זוכה פרס נובל אמרטיה סֶן מכנה ״רצון להתנהגות ראויה״, ובלי שהמחויבות שלהן תשתלט על חייהם או על המטרות האחרות שלהם.

חברה שבה האזרחים שאננים מכדי לשרת את הטוב הכללי – ובכלל זה את טובתם שלהם – אינה חברה הראויה לשמה

מוסריות בסיסית אינה דורשת מאיתנו להיות מלאכים, והצבעה שיש מאחוריה ידע ומודעות אינה מעשה הרואי או מלאכי. היא תובעת מרובנו מאמץ קל. לטעון אחרת פירושו לומר שכל צורה של עזרה לאחרים אינה מחויבת מוסרית כי היא דורשת מאיתנו ״יותר מדי״. אם נהיה משוכנעים שכל סוג של פעולה חיובית לטובת אחרים אינה מחויבת מוסרית כי היא דורשת מעט יותר מאשר רק הימנעות מעשיית מעשים רעים, לעולם לא נוכל להגיע להסכמה מפורשת על מוסריות ההצבעה.

וכך גם לא נוכל להגיע להסכמה על מוסריותן של דרכים רבות מספור לשיפור העולם. חברה שבה האזרחים שאננים מכדי לשרת את הטוב הכללי – ובכלל זה את טובתם שלהם – אינה חברה הראויה לשמה.

 

פרופסור ג׳וליה מסקיבקר (Maskivker) מלמדת מדעי המדינה ברולינס קולג׳, פלורידה. היא חוקרת מוסר ופוליטיקה ובעיקר תיאוריות של צדק ושוויון. בין ספריה: Self-Realization and Justice (משנת 2012), Democracy and Justice (שערכה בנת 2014 עם Claudia Lopez-Guerra) ו-The Duty to Vote (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עד כאן. תצלום: ארנן פיניירה. 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג׳וליה מסקיבקֶר, AEON.


תגובות פייסבוק