הבן שלי רוצה להתחפש לאליסה

אם תתחפש לבת, אמרתי לו, אנשים ישאלו שאלות מוזרות. אני יודע, הוא ענה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הבן שלי הולך להתחפש לאליסה, אליסה בארץ הפלאות. ליתר דיוק, הוא יהיה אליסה של טים ברטון, כי בגיל שבע כבר מתחיל להימאס לו מהדמויות הנשיות של דיסני.

דיסני מייצג את התמימות המתוקה ואת ההיבטים הדמיוניים של הילדות המוקדמת, ואילו הבן שלי – על אף שהוא רק בכיתה א' – מצא נחמה וסוג של הזדהות בעולמות הפנטזיה הקודרים והמוזרים שיצר טים ברטון. אלה עולמות שלעתים קרובות חוגגים את השונות. הבן שלי שונה; והוא רוצה שיחגגו אותו.

לבן שלי יש שמלה כחולה עם מחוך וסינר לבן, וקפלים משובצים בשחור ולבן. הוא ילבש גרביונים מפוספסים בשחור ולבן, נעלי בובה, פאה בלונדינית וסרט לשער מנוצות ותכשיטים. מותר לו להתאפר בהלואין, ליל כל הקדושים: סומק, צללית כחולה לעיניים, וקו מרומז של מסקרה שחורה. הוא כבר לבש את התחפושת הזו למסיבת הלואין, ונראה בה פשוט מהמם. צילמתי תמונה שלו; כשהבטתי בה, נדהמתי לראות איזו ילדה יפה הבן שלי, וכמה המשפחה שלנו השתנתה בארבע שנים. הלואין מסמן נקודת ציון שנתית בחיינו.

הלואין היה הרבה יותר פשוט כשסי.ג'יי. -- זה שמו של בני -- היה קטן ויכולתי לבחור לו את התחפושת מבלי שיהיה לו מה להגיד. זה היה כשהוא היה תינוק ופעוט, לפני שידעתי שיש לו דיספוריה מגדרית, האבחנה הרפואית למצבו של סי.ג'יי, שהוא, כפי שהוא מגדיר את עצמו, "ילד שאוהב דברים של בנות ורוצה שיתייחסו אליו כמו אל בת."

בהלואין הראשון שלו, סי.ג'יי. היה בן חצי שנה. הלבשנו אותו כקוף בתחפושת עשוית קטיפה, עם קליפת בננה על ראשו, ולחייו השמנמנות הציצו החוצה בשמחה מתוך המסכה. כשהיה בן שנה וחצי, הוא היה רובין הוד מלאכי בתחפושת ירוקה קטיפתית ומגפוני מוקסינים של מינטונקה. תלתלים ערמוניים בצבצו מתחת לכובע ירוק עם נוצה אדומה.

בגיל שנתיים וחצי הוא היה שוטר, כמו אביו, הגיבור שלו. הלכנו לבקר את אבא בעבודה, וצילמתי את שני הג'ינג'ים לבושי מדים. לא מזמן מצאתי את התמונות האלה ועיניי התמקדו בבובת פולי פוקט קטנה, מיוחדת לחג, שסי. ג'יי. אוחז באגרופו השמנמן. זו אחת התמונות הראשונות שמראות רמזים מוקדמים לכך שיש לו מגדר חריג, מגדר שונה, מגדר נזיל, מגדר יצירתי או איך שתרצו לקרוא לזה.

קצת קודם לכן מצאתי בובת ברבי כשניקיתי את הארון שלי. סי. ג'יי. התחנן לקבל אותה ונכנעתי, בחוסר רצון. סי. ג'יי. אומר שזה הרגע שבו הבין שהוא אוהב דברים של בנות, לא דברים של בנים. בילינו את רוב שנים עשר החודשים הבאים בתקווה שהנשיות של בננו היא עניין חולף, גם כשהלך והתבהר שהיא חלק ממנו, ממש כמו השימוש ביד ימין והאהבה לתותים.

בספטמבר, באמצע השנה השלישית לחייו, סי. ג'יי. הודיע לנו כבדרך אגב שהשנה הוא הולך להתחפש לשלגייה. נבהלתי. מה אנשים יחשבו? מה תהיה התגובה שלהם? לא היינו מוכנים לתת לבן שלנו להתלבש כמו ילדה לעיני כולם, גם אם זה היה מפתה – אפילו לא בלילה האחד בשנה ששמור לפנטזיה, משחק תפקידים ותחפושות.

בשבועות הבאים ניסיתי למצוא תחפושת שתהיה פשרה מתקבלת על הדעת. סי. ג'יי. רצה איפור ובד נעים. הושבתי אותו על ברכיי מול המחשב ונכנסתי לאתר פופולארי לתחפושות הלואין. לחצתי על "תחפושות לבנים" וגרמתי לסי.ג'יי. לחשוב שאלה האפשרויות היחידות. הסתרתי ממנו חצי מהעולם – העולם הוורוד – והרגשתי אשמה על כך, אבל הרגשתי גם שזה משהו שאני חייבת לעשות כדי להגן על בני מתגובת הסביבה ולדאוג שהחג יהיה חף מדרמות ככל האפשר. אני מבינה עכשיו שההורות שלי התבססה על מה שיגרום לזרים להרגיש נוח וטוב, במקום על מה שיגרום לילד שלי להרגיש נוח וטוב. אני כבר לא הורה כזו. הלוואי שמעולם לא הייתי.

בסופו של דבר התפשרנו על תחפושת משיית שחורה של שלד, עם פנים מלאים איפור שחור ולבן, כולל ליפסטיק שחור שהיה מרשים את הבחורות והבחורים בדלפק של MAC. הוא ירד מברכיי והלך בעגמומיות לחדרו בזמן שהשלמתי את ההזמנה. הרגשתי רע על שלא נתתי לבני לבחור את התחפושת שרצה, אבל הרגשתי גם שאין לי ברירה אחרת.

השלד היה בסדר, אבל הוא לא היה שלגיה.

שנה אחר כך, כשהלואין התקרב, התחלתי לחשוש: ידעתי שבני בן הארבע ירצה להתחפש לדורותי מהקוסם בארץ עוץ, אליסה בארץ הפלאות, מיני מאוס, דרדסית או רפונזל. הוא דיבר על זה כבר חודשים. לא היה סיכוי להגיע לפשרה, כמו שנה קודם לכן. ביליתי אינספור שעות במהלך השנה הזו במחקר על ילדים עם מגדר שונה. למדתי שילדים מגיעים אלינו עם מגדר קבוע מראש. הברירה הייתה בידי: לאמלל אותו בכך שאנסה לשנות את זהותו, או לאהוב אותו ולתמוך בו ולעשות את כל שביכולתי כדי שירגיש נוח בתוך גוף ובתוך חברה שלעתים קרובות רוצים שיהיה כל דבר אחר.

לקחתי את סי. ג'יי. לחנות הלואין כדי שיבחר לעצמו תחפושת. הלכנו לבד, בצהרי יום חול, כדי שנוכל להתרכז במשימה, הרחק ממבטן של עיניים חטטניות. הוא רצה להיות או פרימה בלרינה או מעודדת. מאט ואני הסכמנו שלא משנה מה סי. ג'יי. יבחר, חייבת להיות פאה. זה נראה לנו בטוח יותר. פאה היא מין שריון שהבן שלנו יכול להסתתר תחתיו.

הלכנו לאורך שמונה מעברים מלאים אפשרויות: של בנים, של בנות וניטראליים. סי .ג'יי. לא התעניין באף תחפושת "של בנים", חוץ מהרגע שהתעכב מול תחפושת במידה אסטרה-סמול של ישו, כי אחרי הכול, ישו לבש שמלה, סנדלים עם רצועות והיה לו שיער ארוך.

ואז הוא ראה אותה, וההחלטה נפלה; אי אפשר היה לסגת. זו הייתה פרנקי שטיין מסדרת ה- Monster High dolls של מאטל. היא בתו בת החמש עשרה של פרנקנשטיין.

"אם תלבש תחפושת של בנות, אנשים יכולים לשאול אותך שאלות או לא להבין למה אתה לבוש כמו בת. יכול להיות שהם אף פעם לא ראו בן שלבוש כמו בת או שאוהב דברים של בנות," הסברתי לסי. ג'יי., כדי שיהיה מוכן.

"אני יודע. לא אכפת לי. זה בסדר, התחפושת שלי הכי מהממת," הוא ענה.

כשהגיע הלואין, הרשנו לסי. ג'יי. ללבוש את התחפושת שלו לגן. התחלנו ללכת. "אנחנו עושים את זה," חשבתי. הבן שלי לובש גרביונים, חצאית ואיפור לבית ספר בפעם הראשונה. תהיתי אם זו תהיה גם הפעם האחרונה; לילדים בעלי מגדר שונה יש סיכוי של שבעים וחמישה אחוזים להיות הומואים או טרנסג'נדרים. יכול להיות שיום אחד הבן שלי יהפוך לבתי, וללכת לאוניברסיטה בגרביונים, חצאית ואיפור יהיה הגרסה שלנו ל"נורמלי".

הקדשנו שנה נוספת להתפתחות עצמית וללמידה על ילדים כמו סי. ג'יי. היינו נחושים לאהוב אותו, לא לשנות אותו. בהלואין האחרון, כשסי. ג'יי. רצה להתחפש לפיה בלום, לא חשבנו פעמיים; פשוט קנינו את התחפושת. בלי גלישה מניפולטיבית ברשת. בלי ביקור בשעות משונות בחנות התחפושות. בלי להיבהל. בלי לדאוג. בלי כלום.

העציב אותי לחשוב שאולי יום אחד בני ירצה "תחפושת של בנים" כדי להימנע מתגובות שליליות, ממבטים ומשיפוטיות. שנים רציתי שירצה תחפושת של בן, אבל עכשיו אני חוששת מהיום הזה, כי נדמה לי שהוא יסמן אובדן של תמימות. האם זו תהיה השנה שבה יקריב את תשוקתו כדי לא להתמודד עם ביקורת, הומופובים ואנשים גסי רוח? לא, אבל הוא למד להיות זהיר.

אף על פי שהחליט כבר לפני שבועות להיות אליס של טים ברטון, הוא ימשיך לומר לילדים בבית הספר שהוא עדיין לא יודע. הוא ימשיך לומר להם את זה עד ה-31 באוקטובר, וגם אחר כך. ההתפתחות האישית שלו הביאה אותו למקום של הגנה עצמית, ואני צופה שאותו דבר יקרה גם בשנה הבאה. אבל אין לי ציפיות שהוא ילבש תחפושת של בן.

לורי דורון היא סופרת אמריקאית. היא פרסמה מאמרים רבים על בנה והתחבטויותיו המגדריות, אשר קובצו בספרה המצליח Raising My Rainbow: Adventures in Raising a Fabulous, Gender Creative Son. אפשר ללמוד יותר על לורי ובנה בבלוג שלה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לורי דורון.
§ מחשבה |
- דימוי שערהמחברת עם בנה בתחפושת אליסה. צילום: מתוך הבלוג שלה, raisingmyrainbow.com


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הבן שלי רוצה להתחפש לאליסה

03
נתי

ל-2 המגיבים הנכבדים שכתבו פה לפניי.
האם אתם לא שמים לב כמה אתם סטראוטיפיים? לפעמים אני שואל את עצמי מה מבנה האישיות שגורם לקורא לצלוח טור שכזה , המתאר מציאות ולבטים אנושיים (ומרתקים!) רק כדי לאתר טעות לשונית אמיתית או לא.
כיצד התבשלה אצלכם ההחלטה שהתיקון של "עשרת החודשים" הוא הוא התגובה וההתייחסות ההולמים להתחבטויות ההוריות שמתוארות בכתבה?

האם תמיד הצורה מעניינת אתכם יותר מהתוכן?

אני חושב שאם זה המצב, אני חושב שאני יודע מה אתם הייתם מייעצים לבן שלכם כאשר היה מבקש להתחפש לשלגיה בפורים הקרוב.

04
אריאל

כתבה מקסימה!
לנתי החמוד...
זה קורה. אין לאנשים מה להגיד על התוכן. אבל כן יש להם מה להגיד על הצורה.
לא צריך להתעצבן... ( לא נזפת בכל מי שקראו ולא הגיבו כלל נכון?)