הבנתי: הוא מתעלל בי

אישה עושה את הדרך הארוכה ממערכת יחסים פוגענית לעצמאות רגשית
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

חברה שלי פרסמה בפייסבוק סרטון וידאו חזק שצולם על ידי אישה אירית צעירה בשם אֶמה מרפי. בקליפ נראית אמה, אישה נאה באמצע שנות העשרים שלה, כשהיא לבושה בסווטשרט ורוד של גאפ וחבורה סגולה כהה מעטרת את עינה השמאלית. היא מגלה לכל העולם שהיא שימשה כשק החבטות של בעלה.

אֶמה אומרת, "חשבתי ארוכות לפני שפרסמתי את הסרטון, לא קל לי אבל אני חייבת לעשות את המעשה הנכון. אם אתן, או מישהי שאתן מכירות מצויה במצב דומה אנא שתפו את הסרטון כדי שיעניק השראה לנשים נוספות ברחבי העולם, אלימות אינה פתרון!!!"

כתבתי לסרטון הווידאו תגובה תומכת המשבחת את אומץ ליבה וכנותה של אמה מרפי. חברה שלי ענתה לי ושיתפה אותי בסיפור שהתרחש במשפחתה המורחבת. היא אמרה שההתעללות אורבת במקומות שקשה לדמיין. זה קורה מסביבנו, היא אמרה, בתוך המשפחות שלנו.
כן. זה ממש כך.

אז עניתי לה שוב וכך כתבתי:

התעללות ואלימות במשפחה אינן מתרחשות רק בקרב אנשים עניים או בעלי בעיות נפשיות כאלה או אחרות. התעללות נמצאת בכל מקום. אני יודעת זאת היטב. חייתי במשך ארבע וחצי שנים עם בן זוג שהתעלל בי רגשית. התעללות רגשית היא ממשית בדיוק כמו התעללות פיזית, ההבדל היחיד הוא שאינכם יכולים לראות את הצלקות.
האיש שהתעלל בי פגע בדימוי העצמי שלי עד שחשתי חסרת ערך לחלוטין, לא שווה כלום. לדעתו כל מה שעשיתי היה שגוי או חשוד. אם העזתי לחלוק עליו או רק לרמוז על כך שהוא מחמיר איתי שלא לצורך, זכיתי ללגלוג, לזלזול ולשתיקה רועמת שנמשכה ימים ארוכים. הוא נהג לשבת בדירתי ולעשן, כולו מאובן, שקט וחסר רחמים. כך הוא העניש אותי. פעם אחת ביום הולדתי, הגעתי הביתה באיחור של רבע שעה בגלל שהרכבת התחתית התעכבה. הוא סרב לדבר איתי, סרב לתת לי את מתנת יום ההולדת שלי וטען שאני חצופה, חסרת התחשבות ואגוצנטרית.
"אבל הרכבת התעכבה!" אמרתי.
הוא ביטל את ההסבר שלי הרים גבה ונהם בבוז, "אז היית צריכה לקחת רכבת מוקדמת יותר. גרמת לי לחכות".
איזה שמוק, נכון? איזה שמוק בלתי הגיוני, בלתי צודק וחסר רגשות, ויחד עם זאת שתקתי.
גרתי אז בלונדון ועבדתי ב"משרה חלומית" שבה הרווחתי הרבה כסף אבל חייתי בגלות, רחוקה אלפי מיילים מבני משפחתי. התביישתי מאוד במצב בו הייתי נתונה ולכן לא סיפרתי על כך לאף אחד.
אנשים הכירו את האיש הזה – נקרא לו ג' – כאדם בעל "מצבי רוח". אבל וואו, הוא היה הרבה יותר מכך, הוא סבל ככל הנראה מהפרעת אישיות. הוא היה סוציופת.
הנזק שנגרם לי היה משמעותי ונדרשו לי שנים של עבודה קשה להיחלץ מהמצב ולמצוא את עצמי מחדש.
לכן הנושא קרוב לליבי. האמת היא שאיננו צריכות להיות קורבן להתעללות – פיזית או נפשית – כדי שסיפורים כאלו ירגשו ויקוממו אותנו.

כאשר לחצתי על מקש ה-enter ושיגרתי את התגובה שלי הרגשתי שאני עושה מעשה רגיל. אמרתי את האמת, מה שאני עושה כעת כל הזמן. ועדיין הייתה זו הפעם הראשונה שכתבתי על השנים עם ג' ועל הנזק שנגרם לי. חשתי – ובדיעבד צדקתי – שהסרתי מעל חיי מסך אחד מני רבים. חשפתי את עצמי.
אנשים היו המומים. קיבלתי לא מעט תגובות כמו !OMG", אני לא מאמין שאת מכל האנשים היית קורבן במערכת יחסים פוגענית. "WOW. קיבלתי ארבע תגובות פרטיות מחברים, כולן היו בנוסח : לא היה לי מושג. ידעתי שזו מערכת יחסית לא בריאה. מעולם לא חיבבתי אותו, למען האמת, אבל לא היה לי מושג עם מה את מתמודדת. לעזאזל, הלוואי וידעתי קודם. חבל שלא סיפרת לי. אבל אני לחלוטין מבינה ואני לא מאשימה אותך על כך שלא סיפרת.

במהלך כל השבוע חייתי מחדש את מערכת היחסים הזו. לפני מספר ימים אפילו התיישבתי וערכתי רשימה של כל הדברים שנהגו לעצבן את ג'. הוא שנא את האופן שבו העמסתי כלים במדיח בדירתי, הוא שנא את צלצול הטלפון, הוא כינה אותי "כישלון אינטלקטואלי" כשרציתי לצפות בטקס פרסי האוסקר. הוא תיעב את אימי ולא אהב את החברים שלי.

הוא שנא את העובדה שלא אהבתי את הרגלי העישון שלו. ג' עישן שלוש חפיסות ביום, בעוד שאני אף פעם לא עישנתי, אני מתעבת את ריח הסיגריות. לילה אחד, לאחר מספר שעות של עישון בשרשרת בחדר המגורים שלי, ביקשתי ממנו אם הוא יכול לפתוח חלון או אולי שישקול לעשן במרפסת. הוא הפסיק מזמן לפתוח חלון כשעישן וטען ש"עישון פאסיבי הוא רעיון מגוחך".

"ובכן, זה באמת מזעזע מצדך", הוא אמר, "אחרי כל מה שעברתי יש לך את החוצפה לבקש ממני להפסיק לעשן. בכנות, חשבתי שתהיי רגישה יותר". עצירה. שאיפה עמוקה מהסיגריה ה-55 במספר. "זה גורם לי לפקפק במערכת היחסים הזו. אני חושש שזה אכן בזבוז זמן מבחינתי".

ואז הוא הפסיק לדבר. נקודה. הוא לא היה מוכן לשקול שום דיון בנושא. למחרת בבוקר טסתי עם חברה לחופשה בתאילנד. הוא סירב להיפרד ממני לשלום או לאחל לי טיסה נעימה. לא דיברנו במשך כל 14 הימים שבהם נעדרתי מהבית. לא הגיע ממנו אף לא אימייל אחד ובטח שלא התנצלות. ג' אף פעם לא התנצל מכיוון שמבחינתו הוא אף פעם לא טעה. אף פעם. באשר לשתי נשותיו שהתגרשו ממנו הוא טען שזו הייתה אשמתן ולא אשמתו. כשחזרתי מתאילנד ג' טען שהוא מאוד מתרגש לראות אותי ותוך חמש דקות הוא הדליק סיגריה כאילו שום דבר – אבל שום דבר, לעזאזל – לא נאמר. ברור שדבר לא השתנה – שום דבר, לעזאזל – לא השתנה.

זה הרגע שבו אתם בטח חושבים: WTF? למה לכל הרוחות נשארת עם האפס הזה?

מעולם לא הייתי הטיפוס הנואש. הסתובבתי תקופות ארוכות בלי להיות במערכת יחסים והסתדרתי מצוין. אני לא מסוג הנשים שזורקות הכל למען הגבר שלהם. אז הינה הסיבה שבגללה נשארתי: פחדתי ממנו. ארבע שנים ויותר של התעללות רגשית הפכו אותי לפקעת עצבים.

האיש הזה כתש אותי. הוא ריסק את הביטחון העצמי ותחושת הערך שלי כאילו שהוא איזה אל מזורגג. לא נשאר ממני אלא אבק. הוא התעמר בי ואיים עלי עד שעשיתי כל מה שביקש. לא, גרוע מכך. חשבתי ופעלתי בהתאם למה שג' עשוי לחשוב, בהתאם לאופן שבו הוא עשוי להגיב.

התחלתי לשקר. אמרתי לו שיש לי תכניות כשבעצם לא היו לי רק כדי שאוכל להתרחק ממנו. ובלילות בהם נשאר אצלי בדירה, נהגתי לעצור בבר בדרכי הביתה ולשתות כמה כוסות יין כדי לטשטש את עצמי לקראת המפגש אתו. כדי להתכונן לכל מצב רוח אפשרי שמחכה לי.

החלק הגרוע מכל היה שאף פעם לא יכולתי לדעת מה ידליק אותו. זה יכול היה היות כל דבר. פשוטו כמשמעו. לילה אחד הוא נתקף זעם כי סירבתי לאכול מנה של גזר וקישואים קפואים. הוא רתח מזעם. הוא לא זכר, או שלא אכפת היה לו, שאני שונאת לאכול קישואים.

הדבר נמשך שנים, ארבע וחצי שנים ליתר דיוק. רגע אחד ג' היה "נחמד" – בתור ד"ר ג'קיל – מספיק כדי לעטוף אותי בתחושת ביטחון מזויפת. ואז ברגע השני, בום! הופיע מר הייד, נוהם, מגעיל ומרושע.

ושוב הכול חוזר חלילה.

מעגל ההתעללות מקיף וסובב אותך בכל מקום שתלכי. את מאבדת את דרכך. את מאבדת את עצמך.

עד שלילה אחד בינואר כששהינו בדירה שלי בלונדון, ג' עישן בחדר המגורים והתלונן על איזשהו עוול שנעשה לו, כמובן. הבטתי בו וחשבתי לעצמי, אני לא אוהבת אותך. אני באמת באמת לא אוהבת אותך. ואם אצטרך לבלות עוד יום אחד – או חלילה עוד לילה אחד – אתך, אלך סופית לאיבוד ולעולם לא ימצאו אותי יותר.

"תראה", אמרתי, "אני לא מאושרת. למעשה אני מאוד לא מאושרת".

רעדתי כולי וקפאתי מקור. הייתי מבוהלת. ידעתי שהוא לא יכה אותי. זה לא היה הסגנון שלו. מרושע ככל שהוא היה, ג' לא היה הטיפוס שישתמש באלימות פיזית. פחדתי מהכעס שלו, הכעס הקר, הנוקשה, המריר שאינו מרפה. פחדתי מהשתיקה שלו. באותו רגע בכל אופן, פחדתי יותר לאבד את שאריות כבודי האבוד מאשר פחדתי מאכזריותו של ג'.

"אני מסיימת את הקשר הזה", אמרתי, "בזה הרגע".

ג' בילה את 30 הדקות הבאות בפליטת צרור הערות פוגעניות. כיצד הוא בזבז את זמנו. ועל איך שתמיד ידע שאינני מושקעת בקשר לטווח ארוך. על כך שמשהו בסיסי אצלי מעוות. על כך שאינני בוגרת. אני אפילו לא זוכרת את כל מה שהוא אמר. רק ישבתי בלי לומר דבר והבטתי ישר לתוך עיניו. הבטתי בו כאילו אני צופה בהתנגשות רכבות. תאונת דרכים. אסון שמתרחש.

"אין לך מה לומר?", הוא נהם.

"לא, אין לי", אמרתי. "חוץ מזה שתצטרך לעזוב עכשיו".

וזהו זה. נעלתי את הדלת אחריו. לא יכולתי להירדם מכיוון שלפתע הבנתי ששרדתי. יצאתי שלמה מצדו האחר של הקשר הזה.

אני מספרת את הסיפור שלי מסיבה מסוימת. לא רק כדי לגרש את הכאב הישן, אם כי בהרבה מובנים עדיין לא התגברתי על הקשר הזה. אני מספרת את הסיפור כדי להדגיש את העובדה שההתעללות משתוללת ומקננת בחשאי. לא תמיד מדובר באגרוף שמתעופף באוויר. האלימות אינה תמיד גלויה לעין. מערכות יחסים אינן תמיד מה שנדמה שהן. אכזריות נמצאת שם בחוץ ומשלימים אתה – אולי מפני שמישהו מפחד להיות לבד או מפחד להודות שהובס, מי יודע. פחד, זה הקו המנחה.

כמובן שברגע שהלוט מוסר, והעבודה הרצינית סביב כבוד עצמי ואהבה עצמית מתחילה, נחשף גם הנזק העקיף שנגרם. חברויות משתנות. למעשה כל הקשרים משתנים מפני שאת מתחילה לשים את עצמך ואת צרכיך בעדיפות ראשונה. במהלך 10 השנים האחרונות סיימתי מספר קשרי חברות כשהרגשתי שהם גולשים לאזור שאינו בריא. לעיתים אני עצובה על האובדן ועם זאת אני מבינה למה זה חייב היה לקרות. לעולם לעולם לא אשוב לחשיכה ההיא.

אינני הולכת להקליט את זה בווידאו. אני מקווה שאנשים יקראו את מה שכתבתי ואם יש אי שם מישהי שנמצאת במערכת יחסים לא בריאה, פוגענית ומתעמרת עליה לזכור שזה אינו חייב להיות כך. פשרה ומשא ומתן הם דבר בריא. אבדן העצמיות וחיים בפחד הם לא.

האמת היא שבני אדם הם יצורים מורכבים. אנו מציגים את הצד המבריק, הבטוח והכישרוני שלנו. אך מתחת למעטה הזוהר שעל פני השטח עלול להתגלות משהו אחר לחלוטין. חיים חסרי אותנטיות הם חיים מוגבלים מאוד בחברה שמעודדת אותנו באופן פעיל "להיות המותג הזה שהוא אתה".
דבקות באמת שלנו והצבתה בראש חוצות כדי שאחרים יוכלו לקרוא ולהבין אותה מעמידה אותנו על דרך שונה. דרך פחות מוכרת. יתכן שזו דרך קשה יותר, אך היא גם דרך מתגמלת יותר. דרך שמאפשרת לנו להיות פגיעים, אנושיים ומבוהלים.

וגם פגיעים אנושיים ואמיתיים מתמיד.

 

איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איימי סלווין.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הבנתי: הוא מתעלל בי

    02
    אנני הול

    הטקסט לא פורסם כמאסה ספרותית כבדת משקל. הוא דוגמא מצוינת כיצד גם אישה חזקה ודעתנית יכולה ליפול קורבן למערכת יחסים מתעללת, גם אם ההתעללות היא "רק" רגשית ולא פיזית.

נוו שוין, מה חדש פה?
לא יודע מה זו 'מאסה ספרותית כבדת משקל' הרי אנחנו איננו מתמידים בלהיות רציונלים, הדבר ידוע. גברים ונשים הם\ן 'קורבנות' של האי רציונליות הזו שאולי באה לידי ביטוי בולט יותר במערכות יחסים ו/או באהבה.
על כן הטקסט הזה הוא עוד יבבה שלא ממש מאבחן ומאפיין תופעה חדשה או נותן איזה שהוא מבט חדש על תופעה מוכרת. דוגמאות ישנן אין ספור.

04
דפנה

הטקסט הזה לא נורא משוכלל אבל הוא לא צריך להיות כי הוא מדבר על בעיה מאוד כואבת ונפוצה, מזווית אישית לא מתיימרת. גם אני הכרתי גבר כזה. הדמיון רב, כולל שלוש חבילות סיגריות ליום... אולי זה אותו אחד? בהתחלה נשארתי איתו כי הוא היה מקסים! פשוט הוקסמתי ממנו, הייתי מאוהבת עד השמיים/עיוורת לחלוטין, והייתי בטוחה שמצאתי את החצי החסר שלי. מאוחר יותר נודע לי שאנשים שסובלים (?) מהפרעת אישיות גבולית/סוציופתית יש קסם אישי רב והם מאוד מתוחכמים ואינטיליגנטיים... ובכל זאת הדרך לזהות אותם היא די פשוטה: הם ממש רעים. אבל ממש! שימו לב להערות המרושעות שהם פולטים בלי סיבה, רק כדי להכאיב, ותבינו למה אני מתכוונת. דרך אגב, אני הייתי עם הגבר הזה רק כ 3 חודשים. בשלב מסוים הבנתי שהוא בגד/בוגד/יבגוד בי תמיד, וזה סיים את ה"אהבה" שלי אליו תוך חצי שעה. הסתלקתי מביתו ומחקתי את מספר הטלפון שלו. ברגע שראיתי אותו באמת, והבנתי מי הוא, לא היה לי קשה לעזוב אותו. חבל שהכותבת לא ערכה עם עצמה דין וחשבון טיפה יותר נוקב בקשר לזה שנשארה שם 4 שנים. (סליחה על השיפוטיות אבל בכל זאת, 4 שנים?) לא נראה לי שזה רק מפני שפחדה ממנו. יש שם משהו יותר עמוק, היא כנראה הרוויחה מזה משהו נפשי, למשל - וזה ניחוש - הוא אישר לה את התחושה העמוקה שחשה באותו זמן שהיא "לא שווה", לא מספיק טובה כדי שיהיה לה מישהו שאוהב אותה באמת. אני מקווה ומאמינה שזה שהכותבת עזבה את המפלצת משקף תהליך פנימי של התחזקות אמיתית בתוכה, תהליך של אהבה וקבלה עצמית, ועל כך כל הכבוד.

05
גלית

אני במערכת זוגית שכל אחד בעיר אחרת. מרחק של חצי שעה ביננו . הוא תמיד דורש ממני לבוא ואם לא אבוא הוא יוריד תמונות לפייס שלו בכדי לעצבן אותי . אני נותנת את כל כולי ואוהבת אותו מאןד. אני אמא לילדים והוא דורש ממני שבתות וחגים להשאירם לבד. הוא נוהג לחסום אותי בנייד/ ווצאפ וכך אני נאלצת לבקש מאנשים לסמס לו מאצלם. הוא אלם מילולית .. הכה אותי כי נגעתי לו בנייד שלו . הגעתי למצב שאני יוצרת קשרים עם נשים שיש לי מום מסויים על קשר בינהם מהפייס. לי אין פייס כי הוא אוסר עליי. כאשר הוא נתפס בבגידה לא פיסית הוא טוען שאני אשמה. אציין שהוא לא עובד . ואני כן .