הגורם האנושי במנהל עסקים

בשעה זו, כשהמשבר הפיננסי של 2008 מתחיל להפוך לזיכרון רחוק, נדמה שרבים מלקחיו נלמדו באופן משביע רצון. יש לנו מנגנונים כמו הסכם בזל 3, חוק דוד-פרנק וחוק וולקר. הרפורמות הללו מיועדות לטפל בבעיות שגרמו את המשבר האחרון. אבל האם הם יעצרו את המשבר הבא כאשר, ולא אם וכאשר, הוא יקרה? אינני חושב כך, מהסיבה הפשוט שלדעתי הן אינן מטפלות בלב הבעיה. המרכיב המרכזי שלה הוא בני אדם לא-מושלמים שמנהלים את המערכת הפיננסית שלנו. אם אנחנו רוצים למנוע, או לפחות להקטין, את המשבר הבא, ואם אנו רוצים שהקפיטליזם יעבוד טוב יותר, עלינו להכיר בליקויים המחשבתיים שלנו.

בתי ספר למנהל עסקים ותכניות ה-MBA שלהם סייעו רבות בשיפור הכשירות בתחום. אך למרות זאת, לאור הניסיון שלי בזמן המשבר הפיננסי, אילו היו מבקשים ממני לבחור בין ההשכלה שרכשתי במסגרת ה-MBA שלי לבין זו שרכשתי על-ידי קריאת דברי וורן באפט, צ'רלי מאנגר ונוכחות באספות בעלי המניות של ברקשייר האת'וויי, כנראה שהייתי בוחר באפשרות האחרונה. מדוע? משום שפרט לכמה דוגמאות יוצאות דופן, שיטת ההוראה בתחום המימון לא השתנתה. בדקתי לא מזמן את תכניות הלימודים במימון במספר בתי ספר למנהל עסקים וראיתי שהם עדיין שקועים במודל לתמחור נכסי הון (CAPM). הם עדיין מלמדים את הסטודנטים דברים כמו איך לחשב באופן מדויק את מחיר ההון הממוצע המשוקלל של חברות, ברמת דיוק של שלוש ספרות אחרי הנקודה העשרונית.

מלבד ההנחה המוטעית לחלוטין שרמת הסיכון של מניה מבוססת על רמת התנודתיות שלה, שיטת לימוד זו מבוססת על רעיון שגוי מן היסוד, שמהותו של המימון היא חישוב דברים בדיוק של שלוש ספרות אחרי הנקודה. המשמעות היא שאנחנו ממשיכים לחנך דור של סטודנטים שמאמינים שהם יכולים לחשב את העלות המדויקת של כל דבר, בשעה שלמעשה אינם יודעים את ערכו של שום דבר. איננו רוצים שהמערכת הפיננסית שלנו תנוהל על-ידי טיפוסים שחושבים שאפשר להנדס אותה בדיוק של שברי אחוזים, וידחפו אותנו בנחישות לעבר נקודת משבר שבה הכול יוכל להתרסק שוב - כמו ב-2008.

אולם בתי הספר למנהל עסקים ממשיכים למלא את המערכת הפיננסית שלנו במעין-מהנדסים שצורת המחשבה שלהם מזכירה יותר מכוניות פרארי עדינות, בזמן שאנחנו זקוקים לרכבי שטח חסונים. עד היום ידוע לי על מעט מאוד קורסים בבתי ספר למנהל עסקים שאימצו גישה מעשית ואיתנה יותר למימון.

זה לא מספיק טוב. אנחנו צריכים בוגרי MBA במימון שיהיו הומניסטים מעשיים. לב תכנית הלימודים בקורסים למימון צריך להיות איך להבין את היכולת האנושית שלנו לטעות. תכניות ה-MBA צריכות להוציא מקרבן פילוסופים מעשיים שמבינים את הפכפכותו של הטבע האנושי ושיש להם הבנה עמוקה של הפגמים שלהם עצמם, בתור בני אדם. הם צריכים לספוג היטב רעיונות כמו שולי ביטחון ואי-הרציונליות של השוק, או שהדרך הטובה ביותר להבין את העולם הכלכלי והפיננסי היא לראותו כמערכת מסתגלת, מורכבת ובלתי צפויה, שאינדיבידואלים לעולם לא יוכלו לחזות או למדוד במדויק. בתי ספר למנהל עסקים, ובמיוחד מסלולי המימון שלהם, חייבים להשתפר. לב העניין, הסיבה האמיתית לכך שהיו לנו וימשיכו להיות לנו משברים פיננסיים, הוא המבנה האנושי הפגום שלנו. בתי ספר לעסקים חייבים להכיר במציאות הזו ולהתמודד אתה באומץ.

על כל הסטודנטים למימון ללמוד את לקחיהם של משקיעים כמו בן גראהם, וורן באפט וצ'ארלי מאנגר ושל מכון המחקר שלא למטרות רווח סנטה פה. מנקודת המבט שלי, רק כאשר רוב רובם של בוגרי בתי הספר למנהל עסקים, במיוחד אלה המתמחים במימון, יבינו ויפנימו את הלקחים האלה – ויבינו את הצורך בשולי ביטחון, אהיה בטוח שהצלחנו לחולל שינוי של ממש במערכת הקפיטליסטית שלנו בהצלחה.

גיא שפיר הוא המחבר של The Education of a Value Investor ומנהל את קרן הנאמנות אקוומרין. המאמר נכתב באנגלית ופורסם לראשונה ב-Financial Times.