הגורם העיקרי לכתיבה גרועה

שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה -- אבל אין צורך להפריז בחשיבותו
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו כותבים ברור פחות. זו יכולה להיות הדרך הפשוטה לסכם את התובנות המרכזיות של פרופסור סטיבן פינקר, לגבי הגורמים הקוגניטיביים והפסיכו-לשוניים לכתיבת פרוזה – לרבות כתיבה אקדמית – מעורפלת ומסורבלת. פינקר, בלשן באוניברסיטת הרווארד, כותב על ״קללת הידע״ הזו בספרו האחרון, ״חוש הסגנון: מדריך הכתיבה לאדם החושב של המאה ה-21״.

לדידו, קללת הידע היא רק אחת ממלכודות הכתיבה – כמו שימוש יתר בקלישאות או שימוש לא מושכל בצורת הסביל. אבל היא רלוונטית במיוחד עבור סטודנטים שכותבים עבודות ועבור חוקרים שכותבים מאמרים לפרסום בכתבי עת – ולצורך העניין, גם עבור מרצים לפסיכולוגיה, מאחר שרבים מהעקרונות של כתיבה בהירה ואפקטיבית תקפים גם להוראה. כפרדיגמה הוא משתמש במבדק מפורסם לתיאוריה של תודעה (Theory of mind) אצל ילדים שבו הנסיינים מזמינים ילדים למעבדה, שם הם נותנים להם קופסת ממתקים. הילדים, שמצפים למצוא ממתקים בתוך הקופסה, מוצאים במקום זאת עפרונות. בסופו של דבר, לא רק שהילדים מאמינים שילדים אחרים במעבדה יצפו למצוא בקופסה עפרונות, הם גם יאמרו שהם עצמם ידעו מה הייתה תכולת הקופסה מלכתחילה. הילדים לא מסוגלים לשחזר את חוסר הידע שהיה להם בנוגע לתוכן הקופסה לפני שגילו שמדובר בעפרונות.

מחקרים רבים מראים כי על אף שילדים מפסיקים בשלב מסוים לעשות את הטעויות הבוטות שגורמת המגבלה הקוגניטיבית הזו, גרסה מרוככת שלה עדיין נשארת אצל מבוגרים, כך לפי פינקר. אנחנו נוטים להניח שאנשים מבינים את המילים שאנחנו משתמשים בהן, שיש להם כישורים דומים לשלנו, ושהם מודעים לעובדות האזוטריות שאנחנו תופסים כידועות לכול.

"קללת הידע היא לדעתי הגורם העיקרי לכתיבה מעורפלת", מסביר פינקר. "הכותב פשוט לא מעלה בדעתו שהקוראים לא מכירים את הז'רגון, שהם לא מכירים את שלבי הביניים שלכותב נראים כמובנים מאליהם כל כך עד שאין צורך להזכיר אותם, ושהם לא יכולים לדמיין את מה שכרגע נמצא בראשו של הכותב. לכן, הכותב לא טורח להסביר את המושגים, לפרוס בצורה מסודרת את ההיגיון של הטיעון, או לספק פרטים קונקרטיים - אפילו כשהוא כותב עבור חוקרים מהתחום שלו".

לשם הדוגמה, ציטט פינקר קטע מתוך מאמר בנושא התודעה שפורסם בכתב עת למדעי הקוגניציה:

הטבע האיטי והאינטגרטיבי של התפיסה המודעת מקבל אישוש התנהגותי באמצעות תצפיות כמו "אשליית הארנב" על גרסאותיה השונות, שמראה כי התפיסה של הגירוי מושפעת מאירועי פוסט-גירוי המתרחשים כמה מאות מילי-שניות אחרי הגירוי הראשוני.

פינקר מספר כי אף על פי שמאחוריו כמעט 40 שנות מחקר של התפיסה האנושית, "לא היה לו מושג" מה המשפט אומר, הוא לא הצליח לפענח למה המילה "גירוי" בו מתייחסת, והיה צריך לברר מהי "אשליית הארנב" – שמסתבר שהיא תופעה עלומה כלשהי הקשורה בתפיסה עורית:

"הניסוי פועל באופן הבא: הנבדק עוצם את עיניו ומושיט את ידו לפנים. הנסיין מקיש שלוש פעמים על פרק כף ידו של הנבדק, שלוש פעמים על מרפקו ושלוש פעמים על כתפו. התחושה היא של שרשרת נקישות רציפה לאורך היד, בדומה לניתורי ארנב – ומכאן הכינוי "אשליית הארנב".

"אז למה שלא פשוט תגידו לנו את זה?", שואל פינקר.

הרעיון שעומד מאחורי הניסוי הוא שהתפיסה של מיקום שלוש הנקישות הראשונות הושפעה בדיעבד מהנקישות שבאו לאחר מכן, ומכאן אפשר להסיק כי התודעה לא עוקבת אחר האירועים בזמן אמת, אלא "עורכת" את החוויה לאחר מעשה כדי ליצור קשר קוהרנטי יותר בין האירועים. אבל המשפט שמתאר את הממצא לא הסביר את הטענה הזו, מה שגרם לו, לטענת פינקר, להיות דווקא פחות מדעי, בניגוד למה שהסגנון הז'רגוני מרמז לכאורה. "כשנותנים לקורא הזדמנות לדמיין את הניסוי, להבין את ההיגיון שלו, הוא נמצא בעמדה שמאפשרת לו להעריך אותו, ולנסות לחשוב בעצמו אם יכול להיות הסבר אחר לאשליית הארנב – דבר שהקורא לא יכול לעשות כאשר ניתן לו תיאור באמצעות מושגים מעורפלים כגון "גירוי" ו"אירוע פוסט-גירוי", אמר פינקר.

אין די בניסיון להזדהות עם הקורא כדי להתמודד עם קללת הידע, מאחר שכפי שנמצא במחקרי פסיכולוגיה חברתית "אנחנו לא כל כך טובים בלנחש מה אנשים אחרים יחשבו, אפילו כשאנחנו ממש, ממש מנסים". כותבים צריכים, בין השאר, לתת לקורא מייצג לקרוא את הטיוטות המוקדמות של העבודה שלהם. "פעמים רבות נופתע לגלות שהמובן מאליו עבורנו אינו כזה עבור אף אחד אחר", הוא אמר. הם יכולים גם לשכתב את הטקסט שלהם מספר פעמים מבלי להוסיף לו תוכן, כשמטרתם היחידה היא להפוך את הפרוזה שלהם לבהירה ומובנת.

פינקר דוגל בסגנון כתיבה "קלאסי", תיאורי ודיבורי יותר מאשר הסגנון המתגונן והמודע לעצמו להחריד שאקדמאים חוטאים בו בימינו. סגנון שמאפשר לכותב להימנע מההתנצלויות וההצהרות הזהירות שנפוצות כל כך בכתבי העת האקדמיים, המתובלים בביטויים כגון "במידה כלשהי", "כמעט", "באופן יחסי" ו"נראה ש-". פינקר מזהיר גם מפני ציות עיוור לכללי הדקדוק הטהרניים של השימוש "הנכון", כשהוא מזכיר שכללי השימוש הם, במקרה הטוב, פשוט "קונבנציות המתפתחות לאיטן". הוא מזכיר כי בלשנים מצאו שרבים מכללי הדקדוק המפורסמים האלו מנוגדים להיגיון, שלעתים גם המשובחים שבכותבים לא שומרים עליהם בעצמם, ושהם לא יותר מפולקלור דקדוקי. לדוגמה, מילונים מודרניים מתירים את המבנה האנגלי של פיצול שם הפועל (Split infinitive; למשל ב-to scientifically illustrate) שנחשב ללא תקני, אם כי רבים משתמשים בו ביום-יום.

"שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה", הוא מסכם, "אבל אין להפריז בחשיבותו; הוא החלק הכי פחות חשוב במה שעושה כתיבה לטובה. הוא מחוויר לעומת שמירה על סגנון קלאסי, סידור קוהרנטי של הרעיונות והתגברות על קללת הידע, וזאת מבלי להזכיר הקפדה על עובדות והצגת טיעונים מוצקים".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סקוט סליק, APS Observer .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הגורם העיקרי לכתיבה גרועה

02
אבי קוטון

דני,
אני לעניות דעתי מבין שדווקא הרצון להגיע למכנה המשותף (לאו דווקא הנמוך ביותר) היא מטרה.
גם אם הטקסט הנ"ל גדוש בשגיאות לשוניות, אותן אני לא ראיתי, יתכן משום חוסר ידע שלי, עדיין המאמר היה רצוף ומובן.
כמובן, שאילו תצביע על השגיאות הלשוניות להן אתה מכוון, אני ואולי גם אחרים יאמרו "אה... נכון".

לדעתי, השאלה העיקרית, או המסקנה העיקרית, מהמאמר היא חשיבות השימוש התקני מול הבנת הטקסט או לחילופין (או שלא לחילופין) היחס בין כתיבה תקנית להבנת הטקסט.

אשמח לקבל תגובה והארה בעניין, הן ממך והן מכותב המאמר.
יום טוב.