הגיע תורי, ואני מוכן

המוות הוא חלק מהחיים, ורגע בואו עלינו יכול להיות עטוף בשלווה ובשלמות
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

שקט. חדל, סוף פסוק.

ובעצם, הכול מתנהל כרגיל. עלי העצים נפתחים לאיטם, היונה מלקטת את הפירורים הפזורים במרפסת, העננים הבודדים משייטים להם בשמיים הכחולים. מישהו ירד מקרוסלת החיים והקרוסלה אינה מפסיקה את סיבובה.

אני זוכר. אבי נפטר במוצאי שבת. היה ערב וגופתו נחה בחדר השינה. הייתי בן שלוש-עשרה וזעקתי את מחאתי נגד ההתרוצצות הארצית סביב ההכנות ללוויה, אותה הצגה גדולה, שבה כל אחד יהיה תחת זכוכית מגדלת בתפקידו במופע ההתאבלות. רק מאוחר הרבה יותר יכולתי להבין את התזזית שאחזה בגדולים. שם בחו"ל היו החנויות סגורות ביום א', מה שהיקשה על השלמת המלתחה השחורה שהייתה נהוגה אז. אך ההצגה התנהלה למופת, החיים פרחו סביב המוות, השיח התנהל כסדרו בלי צורך בחזרות. המנהג היהודי הקובע שבעת ימי בית פתוח לתנחומים זיכה את אימא, את אחיי ואותי בכל הקלישאות המקובלות. ושבנו לקרוסלת הקיום במרוצתה הרגיל.

מותו של אדם יקר מחולל פרידה קורעת, אכזרית. אולם המוות חל תמיד בחיים. המוות מתמזג בתסיסה המסועפת של הקיום, בין אין-סוף קפליו וקפלי-קפליו

מותו של אדם יקר מחולל פרידה קורעת, אכזרית. אולם המוות חל תמיד בחיים. המוות מתמזג בתסיסה המסועפת של הקיום, בין אין-סוף קפליו וקפלי-קפליו. לפעמים קפל נפתח בעקבות מילה שנאמרת, צליל או אירוע מעורר זיכרון. כל אחד מאתנו נושא עמו את הדמויות המהוות את האנושות האינטימית שלו, אנושות שנאספה לאורך טלטלות החיים ופיתוליהם, אנושות שנוכחת במחשבות וברגשות, שמלווה אותנו בשמחות, ברגעי הבדידות וההתבוננות.

ששים ושלוש שנים מפרידות אותי ממות אבי, והנה תורי מתקרב.

רבים יאמרו מה שמקובל לומר, שהשעה לא הגיעה, שיש לי עוד משימות להגשים, ספר שעלי לסיים, אנשים שעליהם אני עדיין אחראי. אך ביני לביני, אני יודע את הדרך הארוכה שמפרידה אותי מן המימוש המלא של האנושיות שבחלקי, שתמיד בעבעה בתודעתי ולה אני מחויב. אני מבין שאני על קו הגמר, וכך דרכו של עולם.

ההשתדלות להגשים את גדלות המושג בן אדם דרך אין סוף מעשים, אין סוף ניסיונות, הצטלבויות ומפגשים מכוננים, מובילה אותנו אל לב הענווה.

רמברנדט, דיוקן עצמי

דיוקן עצמי של רמברנדט בשנה האחרונה לחייו (1669). תצלום: ויקיפדיה

לדעת את מידתנו בתוך הקיום העצום. ידו של האמן רועדת תמיד כשמגיע הרגע שבו עליו לחתום בתחתית הציור או השיר, יצירה שלעולם אינה מכילה את כל המהות שביקש להביע, מהות שכבר מצפה, מוכנה להיכתב בסימפוניה הבאה או ברומן החדש. ככל מחבר, כמחבר חיי עליי להתכונן לחתום בשלב זה של קיומי, על הסימפוניה הבלתי גמורה שלי, ולומר בפשטות שלום.

"אני נערך לאבד את החיים ללא חרטה, כי כך דרכו של עולם, לא כי הם מכבידים או אינם הולמים" - מונטן

אני צועד אל עבר סיום חיי בשלווה, וכפי שאומר לנו מונטן: "אני נערך לאבד את החיים ללא חרטה, כי כך דרכו של עולם, לא כי הם מכבידים או אינם הולמים". לקבל את המוות כפי שקיבלתי את החיים, למות כמעשה אחרון של חיוניות, זו כמיהתי הגדולה.

אני זוכר את המפגש האחרון שלי עם ידידי הגדול אריה סימון. ידעתי שזו פגישתנו האחרונה וחוויתי אותה בכל עוצמת חיינו המשותפים של אותו רגע, בכל העוצמת המוות הנוכחת שידענו שהיא קרבה. אני חש גם כעת את אור מבטו המתעורר בכל פעם שאני נזכר, כפי שזה קורה ברגע זה ממש. אני חווה את המבטים המשמעותיים שליוו את חיי הארוכים הממשיכים ללוות אותי גם עתה. זה גם מה שנקרא להיות מוקף.

היום הוא בוקר של סתיו די קריר. אני מבקר את הצמחים שלי ומתבונן בעלים היבשים שנשרו על הרצפה, וגם בחיוניות הענפים הערומים השומרים בתוכם את ההבטחה לדור חדש שיבצבץ באביב. אביב שיפרח ושיפרוץ במלוא אונו גם בלעדיי. אני מביט על אותו נס של הטבע שיודע לשמר את התמצית, אותו זרע של נצחיות שערוך להפרות את התשתיות הפיזיות לקראת מחזור של חיים חדשים. אני משתהה לנוכח החוכמה האינסופית של הבריאה ותוהה מה יעלה בתמצית חיי הבאים לקיצם, לאן יתפזרו החלקיקים העמידים של כל מה שחוויתי, חשבתי, הבנתי?

אם, כדברי לבואזיה, דבר אינו הולך לאבוד, דבר אינו נוצר, הכול מחליף צורה, אולי אפשר להניח שאותם חלקיקים של חיי יוכלו להמשיך לפעום בצורות אחרות. האם האור של חברי אריה סימון אינו מאיר את רגעי התהיות שלי, בדומה לחיוך של קרובת המשפחה שעטף את ילדותי, ליד המגוננת של אבי המונחת בעדינות על ראשי הקטן, לכוס התה החמה שחיממה אותי בשובי מן הרוחות המקפיאות של ברסט, לשיר של ורלן, לזעקת הרוח האנושית של זולא, למילת האהבה הראשונה של רעייתי, לבריזה המרעננת, לצליל הגלים המכים בצוק של אשקלון בערב של ייאוש, לגזע הכרות שהתמלא עלים וחיות כבדרך נס?

פיסות חיים מפעמות בי, רסיסי אנרגיית הנצח השטים ביקום. קורה שתלמיד לשעבר אומר לי אחרי עשרות שנים עד כמה הרהור שחלקתי אתו כבדרך אגב, חָרות בו וחולל מפנה בראיית העולם שלו

פיסות חיים מפעמות בי, רסיסי אנרגיית הנצח השטים ביקום. קורה שתלמיד לשעבר אומר לי אחרי עשרות שנים עד כמה הרהור שחלקתי אתו כבדרך אגב, חָרות בו וחולל מפנה בראיית העולם שלו. אלה הם חלקיקי עצמנו הפזורים אצל כל האנשים שאיתם חלקנו רצועה מחיינו, טביעות אצבע של מסענו עלי אדמות. סוקרטס, ברגע שתיית הרעל, אמר לתלמידיו שמה שהם עתידים לקבור הוא גופו בלבד.

סוקרטוס, ציור קיר, אפסוס, Efes

ציור קיר ובו דמותו של סוקרטס, מבית באפסוס (המאות הראשונה עד החמישית לספירה), מוזיאון אפסוס (Efes). תצלום: Pvasiliadis, ויקיפדיה

הרי אנו אומרים שקוברים את "שאריות" האדם, כי תמצית קיומו נותרת במקום אחר. אלה הם אותם פרצי חיים, אותם מוקדים קטנים וגדולים של אנרגיה המתמשכים ועולים עקב זיכרון שעולה, צירוף רעיונות, אזכור הולם, טקסט שמתגלה, ובימינו, כל העקבות השטים להם במרחבי האינטרנט. האם למות זה להיפרד מן התשתית הפיזית ולהמשיך להתקיים בממד שונה, כמהות חסרת משקל אך בעלת עוצמה, מעין בושם נוכח?

לאורך חיי הארוכים לוויתי אנשים יקרים ברגעיהם האחרונים. זו הייתה תמיד קריעה וזעקה, זעקה בדומה לצווחת הרך הנולד כשהוא פורץ אל אוויר העולם; אבל זו הייתה זעקה חנוקה, מאופקת, שאחריה היעדרות, שהיא ריק נורא שהותיר אחריו הנפטר ועלינו למלא במשהו אחר; להפוך אט אט את ההיעדרות הכואבת לנוכחות אדיבה.

כעת, הגיע תורי.

כבכל מסע, יש להקפיד על ההכנות. הפעם מדובר במזוודה שעלי להותיר. להבטיח עד כמה שאפשר שהחיים אחריי יוכלו להימשך כסדרם, כפי שעלי השלכת הנפרדים מהענפים משאירים אותם מלאי חיוניות לדור העלים הבא

אני מלווה את עצמי במסעי האחרון. וכבכל מסע, יש להקפיד על ההכנות. הפעם מדובר במזוודה שעלי להותיר. להבטיח עד כמה שאפשר שהחיים אחריי יוכלו להימשך כסדרם, כפי שעלי השלכת הנפרדים מהענפים משאירים אותם מלאי חיוניות לדור העלים הבא. שאיפתי היא שנוכחותי הגשמית תהפוך למיותרת ושזכרוני יהיה חלקיק של מאור ולא של צער. ניתן לומר לגבי כל אדם שהעולם אינו עוד אותו עולם אתו או בלעדיו, אולם העולם נותר עולם. והעלים החדשים ימלאו את עצי העירום באביב הבא.

אני נערך לקבל את המוות כחלק אינטגרלי של החיים. אני מתכונן לחוותו בכל העוצמה שבכוחי, ומי יודע, אולי ליהנות ממנו כפי שנהניתי מן הקסם הכובש של ונציה בביקורי הראשון שם לפני חצי מאה. אני כמובן חושב על כל היקרים שאשאיר ברציף הקיום, על האמביוולנטיות הכואבת של הפרידה, אבל אני חדור באמון ביכולתם להמשיך להגשים את אנושיותם.

"ללכת זה קצת למות" אומר השיר, ואף-על-פי כן, למות זה גם להישאר. להישאר בזיכרון, במעשים, באמירות, ברגעים שהיו מכוננים, ברגעי החסד. למות זו היעדרות שהופכת לנוכחות מסוג אחר, זו ירידה מהקרוסלה בכיכר העיר, כדי להצטרף לקשת בענן של האנרגיות הלא גשמיות הממלאות את היקום.

לבי מתמלא הכרת תודה ואהבה לכל מה שהחיים העניקו לי, השמחות, האתגרים, הצער, ובעיקר לכל מה שהם אפשרו לי להכיר, להבין

הנסיבות מיטיבות עמי. הן מאפשרות לי לסיים את חיי כשאני אוחז היטב במושכות הווייתי. יכולתי אפילו לנסח את הכיתוב של מצבתי: השתדלתי...

ובינתיים אני עוד פה ומוקסם להיות.

בכל בוקר, כשאני נחשף לאורו של היום חדש המזמין אותי לקחת חלק בחיים השופעים, אני מתמסר לליטוף קרני השמש, אני יונק את ציוצי הציפורים שנאותות לבוא לקפץ בין הצמחים בגינתי הקטנה ומתבונן בהתרגשות בפרחים החדשים שזה עתה נפתחו. אני שואף את האוויר הצח הממלא את ריאותיי ונשמתי, וכמה טוב לחוש את אבריי נענים עדיין לרצוני.

אני שותף לבריאה.

לבי מתמלא הכרת תודה ואהבה לכל מה שהחיים העניקו לי, השמחות, האתגרים, הצער, ובעיקר לכל מה שהם אפשרו לי להכיר, להבין. אני חווה בחדווה עזה את האקורדים המבשרים את סיום הסימפוניה הבלתי גמורה שלי. זכיתי פעמים אחדות באותם רגעי חסד עילאיים שבהם הבריאה מתגלה לתבונה, אני חי את הקץ הקרב באמון ובשלווה.

אני מוכן.

אלי כהן-ג'וור שימש מרצה במכללת בית ברל ולימד פילוסופיה. עבודתו ומחקריו עוסקים בתפישת עולם חינוכית שבמרכזה ניצבת סוגיית המימוש של החירות האישית. מחקריו הרבים עוסקים גם בזמן הפנוי ובפנאי, בחופש האישי ובאחריות האישית. 

תמונה ראשית: "נימפאות" (1915), קלוד מונה, המוזיאון לאמנות במינכן. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אלי כהן-ג'וור.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על הגיע תורי, ואני מוכן

01
רוני רז

שלום לך אלי ותודה רבה על האחריות והמסירות בהכרת והפצת הלוגוסופיה. תודה ענקית על תרגום ספרי המורה מספרדית לעברית. תרגום שהיה אבן יסוד ללימוד בישראל. אנחנו, הנשארים, נמשיך את דרכך ודרכה של אדית ונשנס מתניים להעמקת הלוגוסופיה בישראל. הלוואי ויכולנו להיפגש. בשבועות האחרונים רציתי לבקר וחולשתך ובעיקר המערכת החיסונית שלך שנחלשה עקב המחלה היו נימוקים לדחיית הביקור לימים טובים יותר. סלח לי.

02
דורונה בן דור

אלי יקירי, מודה לך על ההזדמנות שנתת לי להגיב ולהיות שותפה למימוש פרסום המאמר החשוב והנוגע שכתבת. בהתחלה קראתי ולא האמנתי לרמת הכנות המדהימה ולכישרון למצוא את המילים הקולעות והחושפות את מצבך ואפילו היה לי קשה להמשיך. אחרי שהסדרתי נשימה קראתי מההתחלה ועד הסוף. ולמחרת שוב ושוב ועדיין לא מרפה. אני מעריכה את חוכמתך הנדירה ואת תעצומות הנפש האדירות שלך מעריכה ומודה לך על חברותנו האמיצה עשרות שנים, על כל מילה וכל מחווה. מקווה שנתראה בקרוב ועוד נמשיך לדבר..

    03
    שמעון אלימלך

    היי דורונה בן דור
    המחנכת האגדית שלי מתיכון כללי קרית מלאכי .
    היום נחשפתי למאמר "המדהים "של אלי כהן מי שהיה המנהל בתיכון בו למדתי בקרית מלאכי . היום גם סיפרו לי שאלי כהן נפטר חשוב לומר ש"אלי כהן " הוא האיש שעיצב אותי ועוד הרבה טובים אחרים כמוני . הוא האיש במקום שלא היו אנשים הוא באמת השתדל . אז "השתדלתי" מסכמת כמעט הכל ...

    04
    עדנה בן טוב

    היי דורונה
    היית המורה לספרות הייחודית ומדהימה של מחזור 77 בקרית מלאכי.
    מדהים לשמוע ששמרתם על קשר שנים רבות אחכ.אלי כהן היה המנהל האגדי שהותיר את רשמיו על כל אחד מאיתנו בדרך זו או אחרת.זכינו להכיר ולהתחנך עי אדם מיוחד ברוך כשרונות ובעל גישה מיוחדת לתלמידיו ולאומנות.הוא זה שחשף אותנו ילדי הפריפריה לרזי האומנות והפילוסופיה.כל אחד מאתנו קיבל ממנו מדהו וכולנו זוכרים אותו בערגה.
    יהי זכרו ברוך.

05
צביה ולדן

‏יום חמישי 12 מאי 2022

אלי יקר, אדית אהובה, חברים לדרך,
המלה מזְוָדָה מקורה במסכת כלים, הראשונה בסדר טהרות. היא מוכרת לנו גם אצל השכנים - בארמית ובערבית. מזוודה היא מעין תיבה או תרמיל שבתוכם צורר האדם את הדברים שלהם הוא זקוק בצאתו למסע. זה לא מפתיע שאיש רגיש, חכם, רהוט, עדין ואציל נפש, חושב לא על הצידה לדרך שייקח איתו, אלא על המזוודה, מתנה מסודרת, תוכן ארוז שישאיר לחבריו.
העניין הוא, אלי, שחלק גדול מהזְוָד שלך, קרי מהתוכן של חייך, מפוזר כמו ניצוצות של אור ונצור אצל חבריך הרבים. תשאיר לנו אפוא לפחות שתי מזוודות, מזוודה וצרור גדול כמעט אינסופי.
מזוודה אחת אתה אורז כעת, במסגרת ההכנות המרגשות שלך כאדם שלם, שיש לו כוחות הנפש והתודעה לחשוב על אלו שממשיכים להסתובב על הקרוסלה של החיים. במזוודה הזאת תאצור, מן הסתם, את הדברים שאתה משלח לדרכם העצמאית כאשר אתה תפרוש לדרכך.
המזוודה השנייה, אלי, היא למעשה צרור ענק. צרור שהחזקתו היא באחריות כולנו, ואנחנו יודעים כל אחת ואחד, במה התברכנו בזכות החברות ארוכת השנים אתך ועם אדית; אנחנו מודעים לעושר ולהשראה שבהם זכינו, אנחנו מוקירים תודה על הנכסים הרוחניים, הפילוסופיים, הספרותיים ששאבנו מכם. אנחנו לא רק מחזיקים בהם ורוצים לשמור עליהם, אלא גם צמאים ומקווים להפיץ אותם הלאה. זאת מזוודה צרורה שתכולתה – מי ישורנה. אלי אהוב, לא עליך המלאכה לגמור, וכולנו לא רשאים להיבטל ממנה.
המאמר שלך מצטיין בפיוטיות מופלאה; אולי גם את זה נלמד ממך. כבר עכשיו אני שואלת ממנו את הדימוי הנפלא של ההתחדשות, ומאמינה שלמזוודה ולצרור הענק יהיו כוחות כמו לענפים ולבדים הצומחים בגינתך ובגינתנו.
תודה רבה מעומק הלב שכבר מתגעגע - על הכנות ועל הנכונות לשתף, על ההזדמנות ללוות ולהתלוות.

שלכם באהבה

צביה ורפי

06
מיכל הנקין

אלי היקר!
זכרונותינו המשותפים ארוכים מאד.
למקרא דבריך חשבתי כמה ברת מזל אני שזכיתי להכיר אדם מופלא ומעורר השראה כמוך.
מאמרך האישי, הנוקב והאמיץ הוא כולו אמירה זכה על מהות החיים, המוות, הטבע והאנושי, אמירה שהיא צידה לדרך לכל אחד מאיתנו. מי יתן ונשמע ממך עוד רבות

08
דגנית ברמן

אלי יקר וחכם ומרגש!
שמחה שהתעקשתי לדעת וזכיתי לקבל ממך את המתנה הזאת- המאמר המופלא הזה.
בשנות לימודי הפסיכולוגיה פגשתי את האמירה על הפרידה מאדם הקרוב למות. מעולם לא פגשתי את האדם הזה, שהיה מוכן להתייחס במבט צלול, בהסתכלות בהירה ופיוטית כמו גם רציונאלית על ההיפרדות הצפויה לו מחייו מיקיריו מעולמו מאוהביו.
זכיתי בך.
הרגעים שטבועים היטב בזכרוני קשורים דווקא למחוות רגשיות: כשבאת לנחם לאחר מות אימי, כשהבעת הבנה למה שקורה ביני ובין ביתך או מה שקורה לנשים כמונו, שחיות בגפן והבחירות שלנו.
כל כך לא מובן מאליו. ושמת ידך "באש" של האמפטיה, ההבנה האוניברסלית שככה דרכו של עולם. ויש בכך מן המרגיע. המרכך.
השמחה בנוכחות ילדיך ונכדיך- כה גשמי וכה רגשי בה בעת. זה הבן אדם המיוחד שאתה. כה משכיל ושופע ידע ותפיסות עולם תיאורטיות ובה בשעה- חם ומביע רגשות.
הכבוד האין סופי לאדם באשר הוא- כולל כשהוא כבר לא כל כך בזיכרון וביכולת הקוגניטיבית- אין פשרות אצלך! כבודו נשמר בזכות!
ואני בוכה את הגעגועים אליך כבר עכשיו.
ואני מקווה שתרשה לי ולו פעם אחת עוד לראות עין בעין איש את רעהו.
לראות את החלק הזה של חייך. כולל המרפסת, הפרחים, הציפורים והקירות העדויים ביצירתה של אדית אהובתך.

09
יצחק אמרגי

אלי היקר.. הדוד שלי..
נפרדנו רק לפני מספר שעות, הגעגועים והדמעות חונקות את גרוני ,היית בכל צומת בחיי..עמדת שם אם האדיבות חותמת החיים, חיוך מדבק...שהכל יהיה בסדר...אתה כרגע במפגש עם המשפחה שכבר לא פה איתנו...אלה איתך בשמיים...תודה רבה אוהב ומתגעגע...אני

10
יעל פלצור

אלי כהן מחנך שלי בשנות השבעים בקרית מלאכי, מנהל בית הספר הכי אהוב שלנו. הערצנו אותך. ואתה היית יותר ממנהל. ליווית אותי אישית וכיוונת אותי להתמקד יותר בכשרון שלי כאשר רציתי לעזוב את בית ספר. בזכותך סיימתי תיכון עם תעודת בגרות. כששאלו את אחד התלמידים, מה אתה רוצה להיות כשתהיה כדול, הוא אמר: "אני רוצה להיות אלי כהן". ואכן הפך עם השנים להיות מנהל בית ספר. שבוע האומנות בתיכון הוקדש כל שנה לאומנויות ותאטרון, הבאת לנו לבית הספר את מיטב השחקנים, יצאנו איתך לראות הצגות בקאמרי ובהבימה. היית ותמיד תשאר בליבנו יחיד ומיוחד.

11
אסנת דגן

אלי היה המנהל האהוב והנערץ עלינו בתיכון בקרית מלאכי.
היחוד שלו היה התייחסותו אלינו כאל בוגרים שווים ואינטליגנטיים.
בכיתות יא'-יב' לימד אותנו פילוסופיה, ופרש בפנינו עולם מלא ועשיר של חשיבה עמוקה וביקורתית, אומנות ומפגשים עם בני נוער שונים מאיתנו.
עצוב שהוא לא נמצא פיסית כעת בעולם אך הוא יתקיים לעד בליבנו, בבחירות שלנו ובהתייחסות שלנו לעולם. הוא היווה דמות השראה שנוכחת בחיי גם היום.
יהי זכרו ברוך.

12
פלורינה פישר

אלי היקר

צריך להיות אדם שלם ושלו כדי להיפרד מהחיים בצורה כה פיוטית מלווה בציוץ צפורים ולבלוב הפרחים .

המוטו שלך לחיים היה חירות האדם וחופש הבחירה

עבורנו היית מחנך ומורה שהשאיר חותם על כל תלמיד ותלמיד ובתמורה זכית מאיתנו לאהבה והערכה איסופית

בטוח שתמשיך ללוות אותנו לשלוח מסר או שניים למי שזקוק

תנוח על משכבך איש יקר

פלורין פישר
כיתה יב 1
תיכון מקיף כללי ק. מלאכי 1977

13
צביה רחימי

בצער רב שמעתי היום על לכתו מאיתנו של אלי כהן ג'וור ז"ל. היום גם קראתי את אשר כתב: מכתב? מסה? זכרון? איש רוח, פילוסוף, מחנך דגול, מענטש במלוא מובן המלה. אני פתחתי את התיכון הכללי בקרית מלאכי בשנת 1967. אלי השאיר את חותמו בו בשנות ה70. פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל טען שיש חיים ויש אין חיים. אין מוות! משפט כל כך תואם את אלי! בהערכה רבה, צביה רחימי שפרן