הגל הטוב מחכה לנו

מול מקרי ההתאבדות המתפרסמים חדשות לבקרים, מול הקלות הבלתי נסבלת של הייאוש והדיכאון, יש מאגר של כלים, אפשרויות ופתחים של תקווה.
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

אחרי ההתאבדויות שאירעו זו אחר זו – של מעצבת האופנה קייט ספייד ומיד אחריה השף והטייל אנתוני בורדיין – עלתה בתקשורת התהייה אם האמריקנים מתמודדים עם מגפת התאבדויות מוכחשת.

"טיפול בדיכאון וחרדה כרוניים – המבשרים לעתים על התאבדות צפויה – מעולם לא היה זמין כל כך ונפוץ כל כך", ציין הניו יורק טיימס ביוּני 2018. "עם זאת, מרכזים לבקרה ומניעה של מחלות דיווחו השבוע על עלייה עקבית ועיקשת בשיעור ההתאבדויות הלאומי, עלייה של 25 אחוזים מאז 1999".

אמריקה כבר התמודדה עם מצב כזה בעבר. באמצע שנות התשעים של המאה ה-19, הרשויות עמדו אובדות עצות מול "שגעון התאבדויות" בקרב גברים צעירים. אז, כמו היום, מדד ההתאבדויות הצביע על משבר בכל הנוגע לתחושת משמעות אישית וחברתית. הפילוסוף ויליאם ג'יימס חשב כך – הוא היה גם פסיכולוג, והתמודד בעצמו עם דיכאון – ובתגובה כתב מאמר שנשא כהרצאה בשנת 1895 תחת הכותרת "האם ראוי לחיות את החיים?"

ג'יימס טען כי אנו זקוקים בדחיפות לפילוסופיות העוסקות בייעוד ובכוונה אישית, כדי לעמוד מול הדחף לראות את החיים כבלתי ראויים. הוא צדק. אפילו היום אנחנו רואים כי מדיניות חברתית ופרמקולוגיה – אף שהן חיוניות מאוד – אינן מספיקות כדי לעצור את המערבולת הרגשית. כיחידים וכאומה, עלינו לגלות מחדש את התובנות של ג'יימס. הן עשויות להציל את חיינו.

ויליאם ג'יימס

ויליאם ג'יימס (1903), ספריית הוטון, אוניברסיטת הרוורד. תצלום: ויקיפדיה

מלחמה ברשע

"צורך ומאבק", כתב ג'יימס, "הם שמרגשים אותנו ומעוררים בנו השראה. הניצחון הוא שמביא את הריק". לעולם איננו חזקים כמו בזמנים שבהם אנחנו מתאמצים בפועל – ולמעשה, הגשמת מטרה היא, כנראה, המרוקנת את נפשנו ומזמינה את האדישות והשעמום. פתרונו של ג'יימס? מאבק מתמשך לעבר יעדים ראויים: "ההיסטוריה של הגזע שלנו מספרת את הסיפור הארוך של השמחה המלווה את המאבק בחולַיים". אל תקראו את זה במובן צר מדיי: ההגדרה שלכם ל"מאבק בחוליים" עשויה להיות אינטימית, כמו גמילה מהתמכרות או ניסוי פילוסופי אישי. ואולי פומבית, כמו אקטיביזם או שירות צבאי או אזרחי, או הקמת עסק מועיל.

המאמץ להתגבר על בעיה או חולי הוא החלק החיוני ביותר בחיים

ההחלטה היא שלכם, אבל המסר ברור: מלחמה ברשע, איך שתבחרו להגדירו, מפיחה רוח חיים. "החיים ראויים שנחיה אותם", כתב ג'יימס, "ולא משנה מה יביאו עמם, כל עוד מאבקים אלה יסתיימו בסוף טוב, כשעקב הנעל שלכם מונח על צווארו של הרודן". המאמץ להתגבר על בעיה או חולי הוא החלק החיוני ביותר בחיים.

ציפייה לתגמול

התקופה הוויקטוריאנית, אז כתב ג'יימס, אופיינה בהבנה מחודשת של האדם את הגורמים האבולוציוניים, הטבעיים והביולוגיים לחיים. הדבר לא לווה בנטישת הדת, אבל פירושו היה שהרופא, הכומר או הפילוסוף צריכים היו להכיר ביחיד כחלק מן התהליך הטבעי בעולם. המודעוּת הזו שחררה אנשים לראות את חייהם האישיים כנתונים בידיהם. אתם יכולים, ייעץ ג'יימס, לשלוח יד בנפשכם בכל זמן שתרצו – וההכרה הזו עצמה מספקת תחושה של הגדרה עצמית: אינכם נתונים לחסדיהם של כוחות לא ידועים, אלא אתם הפוסקים האחרונים. לכן, הסיק ג'יימס, "אנחנו יכולים תמיד לשאת את החיים במשך עשרים וארבע שעות נוספות, רק כדי לראות מה יהיה כתוב בעיתון של מחר, או מה יביא הדוור".

אף שאנו קורבנות של הישנות וטרגדיה, אנו גם זוכים, במהלך החיים, לבשורות טובות בלתי צפויות ביותר. הפלא הוא חלק מחיינו לא פחות מן האסון. זה הגיוני, ולא גחמתי כלל, להמתין לתפניות דרמתיות מבורכות בחיים. זה מעשי.

הישג אישי

ג'יימס ציין כי אסור לנו לעולם לזלזל בצורך לשמר את תחושת הכבוד העצמי ויכולת הפעולה העצמאית (Agency). חבר שלי היה לאחרונה מדוכא כשספר שכתב לא נמכר במספר העותקים שקיווה לו. במקום לחפש צורה מזרחית כלשהי של "הינתקות" או לבחור חיפוש מעורפל אחר משמעות פנימית – עניין העשוי להיות קשה במיוחד עבור אנשי המערב (נושא שבו אני דן בספרי העתיד לראות אור בקרוב The Miracle Club) – למה לא להטיל את עצמכם לתוך מאמץ ושאיפות חדשות? האם זה נשמע כמו מוסר מעוות, ריצה אינסופית על גלגל של עכבר בכלוב, לעבר הישגים קטנים והולכים? זה לא. אני מפקפק במיוחד באִמרה שרבים כל כך מתפעלים ממנה: "איש מעולם לא התחרט על ערש דווי על כך שבילה פחות מדי זמן במשרד". למעשה, אני בטוח שישנם אנשים שמוצאים תחושת משמעות עמוקה לא רק במשרד – תלוי במה הם עוסקים – אלא גם בסטודיו, על הבמה, על מזרון האימונים של אומנויות הלחימה, ליד שולחן הכתיבה של הסופר וכן הלאה.

אני לא חושב שכשמניאים אדם מאוכזב מלחזור למקום עבודתו זה מועיל לו. רבים חווים תחושה של הגשמה עצמית ביזמוּת, אמנות ועבודה מקצועית. ג'יימס הבין זאת. פחות מדי הוגים רוחניים מבינים זאת כיום.

ספירלה, אור, מנהרה, חושך, אפלה

ספירלה של אפלה ואור. תצלום: לן דה לה קרוס

תפילה עצמאית

"אני מודה", כתב ג'יימס, "שאיני מבין מדוע עצם קיומו של עולם בלתי נראה לא יהיה תלוי בחלקו בתגובתו האישית של כל אחד מאיתנו לתחינה הדתית. אלוהים עצמו, בקיצור, עשוי לשאוב כוח חיוני ולהתעצם במהותו מדבקותנו".

עצם פעולת האמונה עשויה לשמש אתכם כדי להעצים את הנוכחות של כוחות מועילים בחייכם

אני מאמין מאוד בכוחן של תפילה, דבקות ואמונה להקל על ייסורים רגשיים. בבואכם לעסוק במעשי דבקות, השליכו מעליכם את ספר הכללים. התפללו איך שאתם רוצים, לאיזה כוח עליון שאתם מסוגלים להביא את עצמכם להאמין בו – אפילו למוסר ולרציונליות. עצם פעולת האמונה, כותב ג'ימס, עשויה לשמש אתכם כדי להעצים את הנוכחות של כוחות מועילים בחייכם – כוחות שעשויים להוביל אתם לתשובה המבוקשת, לתובנה, לתחושה של יכולת אישית ואולי למשהו שמעבר לזה (ספר ה"אלכוהוליסטים האנונימיים" יעיל במיוחד במובן זה).

שילכו לכל הרוחות המנהגים שלמדתם בילדות וכללי ההתנהגות המקובלים. השתמשו בציווי של ג'יימס במובנו האישי ביותר. "זהו חלק מטבע האדם", הוא כתב, "שהאדם יכול לחיות ולמות בעזרת אמונה כזו שאין בה כל דוֹגמה או הגדרה".

הימלטות מאנשים אכזריים

במכתביו, ג'יימס ציין כי "העיקרון העמוק ביותר של הטבע האנושי הוא השאיפה לזכות בהערכה". היעדר כבוד והערכה – והמחיר האישי שגובים בבית ובעבודה בריונים מתעללים, מקנטרים ורכלנים וגם מנוולים פסיביים-אגרסיביים – עלול לדחוף אתכם לדיכאון. ואכן, הייסורים שגורמים אנשים מרושעים ומניפולטיביים מייצג משבר פסיכו-חברתי מוכחש. אני משוכנע שזהו אחד הגורמים לייאוש ולהתאבדות.

הרשו לי להמליץ מעומק הלב: סלקו מחייכם אנשים אכזריים, ונתקו עמם כל קשר. גם אם אינם יכולים להימלט מיד מאישיות הרסנית, התחילו בהינתקות פנימית. הישבעו לעצמכם להיפרד מבחינה רגשית, ולאחר מכן התרחקו פיזית מקרבתו של האדם, בהקדם האפשרי. זכרו: ג'יימס כינה את ההכרה והכבוד "העיקרון העמוק ביותר של הטבע האנושי". נתקו כל קשר עם מי שאינם מכבדים זאת.

נקטו בשיטת "יום הדין"

ג'יימס היה כוללני בגישתו. כפי שציינתי במאמרי Depression and Metaphysics, במלחמה נגד הדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות, אין להתעלם מכל שיטה, נוהג או רעיון. אנחנו ממהרים מדי לקבוע גבולות ומגבלות בחיפוש אחר טיפול או תשובה רוחנית. אין כל סיבה שלא נשלב רוחניות, כמו תפילה ומדיטציה, בשיטות פסיכו-פרמקולוגיות מסורתיות וצורות אחרות של טיפול קוגניטיבי או טיפול בדיבור. נקטו בשיטת "יום הדין": נסו לפתור את הבעיה בכל דרך שעולה בדעתכם. אל תקשיבו למי שמתעקשים שגישה אחת מבטלת את האחרות. אני מכיר רבים שהרוויחו מתערובת של תרופות, טיפול וחיפוש רוחני, כפי שקרה גם לי עצמי.

זהו יום הדין שלכם – גייסו את כל משאביכם ופקדו עליהם כמו מצביאים. "אל תפחדו מהחיים", סיכם ג'יימס במאמרו משנת 1895. "האמינו כי ראוי לחיות את החיים, והאמונה שלכם תעזור לכם ליצור מציאות".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מיץ' הורוביץ הוא היסטוריון עטור פרסים וסופר וחוקר העוסק בתחומי הדת, הרוחניות, הכתות, האמונות האלטרנטיביות והעידן החדש. הוא מתגורר בניו יורק ומשמש כעורך הראשי של הוצאת Tarcher/Penguin. האתר האישי שלו זמין כאן.

תמונה ראשית: "פרח התקווה", תצלום: נונג וואנג, unsplash.com

Photo by Nong Vang on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מיץ' הורוביץ, Medium.


תגובות פייסבוק