האם יתכן שכל הגברים החיים היום ירשו כרומוזום Y מאותו גבר קדמוני? ומה עם הנשים?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
ספר בראשית ממקם את אדם וחווה ביחד בגן העדן, אבל הגרסה של הגנטיקאים לזוג הידוע – האבות הקדומים שאליהם אפשר לקשר את כרומוזום ה-Y והדנ"א המיטוכונדרי של ימינו –אומרת שהם חיו בהפרש של עשרות אלפי שנים זה מזה. ועכשיו, לפי שני מחקרים גדולים על כרומוזום ה-Y של האדם המודרני, ייתכן כי "אדם כרומוזום Y" ו"חווה המיטוכונדרית" חיו בכל זאת באותה תקופה.
כשהגודל הכולל של האוכלוסייה לא משתנה (כפי שסביר שהיה בתקופות ארוכות בתולדות האנושות), לגברים יש, בממוצע, בן אחד. במקרה הזה, התיאוריה האבולוציונית חוזה שיש סיכוי גבוה שהשושלת של כל גבר נתון תגיע לסיומה. כלומר, כל צאצאיו הזכרים ירשו את כרומוזום ה-Y שלהם מגברים אחרים. למעשה, סביר מאוד שבנקודה מסוימת בעבר, לכל הגברים, מלבד אחד, היה כרומוזום Y שכבר נכחד. זאת אומרת שכל הגברים שחיים כיום ירשו את כרומוזום ה-Y שלהם מאותו גבר, המזוהה כ"אדם כרומוזום Y" (הרפרנס התנ"כי לא מאוד מתאים כי אדם הזה בהחלט לא היה הגבר היחיד בתקופתו).
בדומה לזה, התיאוריה חוזה שכל הגנומים המיטוכונדריים של ימינו מגיעים מאישה אחת, "חווה המיטוכונדרית." בשעה שכרומוזום ה-Y עובר מאב לבן, הדנ"א המיטוכונדרי עובר מאם לבת ולבן. בשנת 1987 הוכיחו לראשונה גנטיקאים של אוכלוסיות את קיומה של "חווה מיטוכונדרית". הם ניתחו את הדנ"א המיטוכונדרי של 147 אנשים מרחבי העולם ומיפו את מערכות היחסים הגנטיות שלהם, ואז השתמשו ב"שעון מולקולרי", המבוסס על מספר מוטציות הדנ"א שנוצרו בכל דור, כדי להעריך את גילה של חווה. האישה הזאת, קבעו החוקרים, חיה ככל הנראה באפריקה לפני מאתיים אלף שנה. הממצא מוכיח את התיאוריה שבני האדם המודרניים התפתחו באפריקה לפני שנדדו ליבשות אחרות. אבל מחקרים ברי השוואה גילו מאוחר יותר שאדם, האב המשותף של החלק מכרומוזום ה-Y שעובר מאב לבן, חי לפני כמאה אלף שנה. ייתכן שאדם וחווה חיו במרחק עידנים זה מזה, וגנטיקאים העלו כמה הסברים אפשריים לכך.
קרלוס בוסטמנטה, גנטיקאי של אוכלוסיות מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, הוביל את אחד המחקרים האחרונים. הוא אומר שיד המקרה עשויה להסביר את הפער. פוליגמיה היא הסבר אפשרי נוסף, הוא אומר. החישוב של תקופות החיים של אדם וחווה תלוי גם במספר הגברים באוכלוסייה שמביאים ילדים לעולם, ופוליגמיה מפחיתה את מספר הזכרים שמעבירים את כרומוזום ה-Y שלהם, דבר שמטה את ההערכה.
בוסטמנטה והצוות שלו רצפו את כרומוזומי ה-Y של 69 גברים מרחבי העולם וגילו כתשעת אלפים וריאציות בלתי מוכרות של רצפי דנ"א. הם השתמשו בווריאציות האלה כדי ליצור שעון מולקולרי אמין יותר וגילו שאדם חי לפני 120,000-156,00 שנה. ניתוח בר השוואה של רצפי הדנ"א המיטוכונדרי של אותם גברים מראה שחווה חיה לפני 99,000-148,000 שנה. "הרעיון שיש לכל הגברים אב קדמון מתקופה מאוחרת יחסית אינו מדויק כל כך," אומר בוסטמנטה.
בינתיים, צוותו של פאולו פרנקלאצ'י, גנטיקאי של אוכלוסיות מאוניברסיטת סאסארי באיטליה, הגיע למסקנה דומה על-ידי מחקר של כרומוזום ה-Y של 1,200 גברים מהאי סרדיניה. הצוות זיהה כמעט 7,000 וריאציות בלתי מוכרות של רצפי דנ"א, והשתמשו בהם כדי לייצר שעון מולקולרי משלהם. השעון עזר לאתר אירועי מפתח בתולדות סרדיניה, כגון עליית האוכלוסיות הניאוליתיות והגעת האפריקאים כחלק מסחר העבדים הרומאי. הצוות גם טען שאדם חי לפני 180,000-200,000 שנה, בדומה להערכות הראשונות לגבי גילה של חווה.
פרנקלאצ'י אומר שההבדל בין ההערכות של שני המחקרים לגבי גילו של אדם עשוי לנבוע מהאוכלוסיות השונות שהם חקרו, ואופן חישוב השעון המולקולרי. בוסטמנטה אומר שבסך הכול, שני המאמרים לא סותרים זה את זה. "הנקודה היא לא שאנחנו מקרבים את המיטוכונדריה – אנחנו מקרבים אותה קצת – אלא שאנחנו מרחיקים את ה-Y," הוא אומר.
בשנים האחרונות הרבה גנטיקאים של אוכלוסיות התמקדו בפירוש כרומוזומים אחרים – האוטוזומים – כי הם מאפשרים להציג תמונה עשירה ומורכבת יותר. אבל המחקרים האחרונים מראים שכרומוזום ה-Y הוא עדיין כלי יעיל בחקר ההיסטוריה האנושית, אומר בוסטמנטה. הצוות שלו חישב שהכרומוזום מקבל מוטציה חדשה בערך כל 125 שנה, וכך מאפשר לגנטיקאים לומר מתי שתי אוכלוסיות מקורבות התפצלו, או איך בני דודים רחוקים קשורים זה לזה.
"כשהתחלנו" את הפרויקט הזה חשבתי לעצמי, 'נו, אנחנו הולכים לרצף כמה כרומוזומי Y וזאת טריטוריה מוכרת,' אבל זה רק הולך ונהיה מלהיב יותר," הוא אומר.
בחודש פברואר, למשל, חוקרים בראשותו של מייקל האמר, גנטיקאי של אוכלוסיות מאוניברסיטת אריזונה בטוסון, דיווחו על גילוי משפחה אפרו-אמריקאית שכרומוזומי ה-Y שלה כנראה לא קשורים ישירות לאדם. הסבר אפשרי אחד הוא שכרומוזום ה-Y הגיע ממין ארכאי של בני אדם שהזדווגו עם ההומו ספיינס לפני עשרות אלפי שנים. אבל מבחינתו של האמר, הפער בין גילו של אדם כרומוזום Y וחווה המיטוכונדרית הוא גורם מטעה, וכמו הרבה גנטיקאים של אוכלוסיות, לא אוהב את השימוש בשמות התנ"כיים. בגלל אופיה האקראי של הגנאלוגיה, הוא אומר, לא סביר שלשתי שושלות גנטיות יש אותם אבות קדמונים משותפים שחיו באותו אוכלוסייה ובאותה תקופה.
תגובות פייסבוק
משבר הזהות החדש
סיימון קופרפחות ופחות אנשים נשארים באותו מקצוע כל החיים. אנחנו מפסיקים להיות העבודות...
X 3 דקות
באיזה תל אביב?
התחביר אומר הכול. יותר מסיווג המילים לקטגוריות תאורטיות כמו "שם עצם", "תואר הפועל", התחביר הוא החושף את התפקיד של כל חלק במבנים המתגלים לנו. והמבנים, קטנים וגדולים, משתלבים יחד בהקשר שחושף דקויות וגם מתגלה במורכבותו תודות לתחביר על הרמות הרבות המרכיבות אותו.
הדברים עלולים להישמע מופשטים, כמעט מנותקים, עד שנוסעים ברכבת לתל אביב. וברכבת מתנהלת שיחה, איך לא. עניין בסיסי לחלוטין שהשומע מבין ללא קושי, שכן הוא דובר עברית ישראלית כמו המשוחחים, נוסע ונוסעת שהיום מקובל לומר שהם "לגיטימיים" ופעם היו אומרים עליהם שהם "נורמטיביים". כלומר: דוברים טבעיים של השפה האמורה. וכך שואל הדובר את הדוברת:
"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?"
התשובות האפשריות מפורטות במפה שלדית המוצגת בקרון, על המסך המתעדכן מדי פעם, והן גם ברורות, בוודאי במערכת הרכבות הישראלית המינימלית. קבוצת התשובות האפשריות, בנסיעה מדרום לצפון, היא "תל אביב ההגנה", "תל אביב השלום", "תל אביב סבידור מרכז", "תל אביב האוניברסיטה". ארבע אפשרויות, ארבעה צירופים לשוניים בעלי מבנה ברור: "תל אביב X". כלומר, יש לנו מבנה דו-איברי, שבו האיבר הראשון מציין את העיר והאיבר השני את התחנה בתוך העיר. כך, תחנות חיפה הן שלוש: "חיפה חוף הכרמל", "חיפה בת גלים", "חיפה מרכז השמונה" – בדיוק באותו מבנה דו איברי. התחנות אינן חייבות להיות על אותו קו, כפי שמעידה שְלשַת התחנות בירושלים: "ירושלים יצחק נבון", "ירושלים מלחה", "ירושלים גן החיות התנ"כי". בדרך, למדנו שהאיבר השני במבנה יכול להיות מורכב מיותר מ"מילה" אחת (והמירכאות כאן מביעות את הבעייתיות העקרונית הברורה שיהיה לכל ניסיון להגדיר מהי "מילה" – עניין לעיסוק נפרד).
נחזור לשיחה הקטנה בקרון הרכבת העושה את דרכה לתל אביב.
השאלה הייתה "באיזה תל אביב אנחנו יורדים?", וברור לנו לגמרי שיש ארבע תשובות אפשריות, שיכולות להיות להינתן בפשטות קצרה: "ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז", "האוניברסיטה". כפי שאכן קרה ("סבידור מרכז", ענתה הנשאלת). דווקא התגובה שלא כללה "תל אביב" אוששה ואשררה את תוקף השאלה, שכן היא השלימה את האיבר השני מתוך הנחה שהאיבר הראשון, העוגן בשאלה, מובן ומקובל על שני השותפים לשיחה. "סבידור מרכז" היה תשובה ל"באיזה תל אביב אנחנו יורדים?" גם כיוון שמבנית, הצירוף נכנס למקום השני במבנה וסוגר את השאלה מבחינה תחבירית יחד עם הסגירה האינפורמטיבית.
המבט המדוקדק הזה על השיחה הקצרה מעלה גם שאלה באשר ל"ההגנה", "השלום", "סבידור מרכז" ו"האוניברסיטה" (או כל התכנים האפשריים במקום השני במבנה הדו-איברי שתיארתי כאן). בעצם: מה הם? שמות עצם? שמות תואר? בית הספר התנה אותנו לסחוב על גבנו מושגים כאלו, והם למעשה ריקים מתוכן, חסרי משמעות, מבלבלים וממסכים את ההבנה. משמעותם ותפקידם עולים בבירור מהמבנה עצמו, המתגלה במלואו בהקשר הספציפי: שיחה, שאלה, מענה, רכבת נוסעת, התקדמות לאורך מפה נתונה.
אכן, תחביר הוא כל הסיפור, והוא מגלם הקשר ומתגלה מתוכו. המקרה שעיינו בו כאן דומה לאותו ילד בביתנו שלפני שנים, סמוך ליום הולדתו החד-ספרתי, ביקש "מכשיר MP3" – באותם ימים היו אלו התקני זיכרון נייד שנועדו לנגן קבצי מוזיקה בפורמט שזה היה שמו. הוא קיבל את מבוקשו, אם כי גם הרהר בקול רם: "מי יודע איזה MP יהיה כשיהיה לי בר מצווה..." – בכך חשף הילד לא רק הבנה של הדינמיקה המסחררת של העולם הטכנולוגי, אלא ביטא מבנה דו-איברי מקביל לזה שהעסיק אותנו כאן. האיבר הראשון קבוע, "MP", ואילו השני מציין איזה סוג של סטנדרט דחיסה או מכשיר MP עומד לפנינו, במקרה הזה "3". הוא ציפה שהעולם יתקדם, ושהעתיד יביא איתו MP4, אולי אפילו MP5 או מי יודע עוד "איזה MP". הדבר לא קרה, והטכנולוגיה פנתה למחוזות אחרים. אבל המבנה התחבירי שרד, והוא שריר וקיים: איבר ראשון מציין את הדבר, והשני את הסוג, תת-הסוג, תת הקטגוריה, המימוש הספציפי וכו'.
כן, התחביר אומר הכול, חושף הכול, וגם שורד. הוא מתגלה בכל ביטוי לשוני, והגישה הסטרוקטורלית לניתוח הלשון עובדת גם ברכבת ישראל, וגם בשיחות חשובות עם ילדינו בבית.
שתי פצצות אטום וטיפה של חוסר מזל
סטיבן היילסאופטימיסטים מאמינים במזל הטוב, פסימיסטים משוכנעים שהמזל הרע הוא נחלתם. האם יתכן...
X רבע שעה