הגעגוע של ניקולין

התגעגעתי הביתה, לא רק מפני שחסר לי עצם הרעיון של בית, אלא גם מפני שידעתי שאני לא יכול לחזור
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

גדלתי בכפר פסטורלי להפליא באלבניה. החיים בבית היו טובים והייתי מאושר. אבל הכול הפסיק ב-1997, כשהמצב הפוליטי התדרדר ומלחמת האזרחים פרצה. המשטרה קרסה לחלוטין: פורעים פרצו לבסיסי צבא וגנבו נשק. כל האסירים נמלטו מבתי הכלא. היו הפגנות פוליטיות, ירי ברחובות והרבה הרוגים. מאחר שלמשפחה שלי הייתה מעורבות כלשהי במצב, אבי החליט שעל אחי ועליי לעזוב את אלבניה למען ביטחוננו. לפני כן מעולם לא העליתי בדעתי שאעזוב את אלבניה. הייתי בן 18.

לא הייתה לנו שום אפשרות להשיג ויזות, אז את דרכנו מחוץ למדינה עשינו באופן בלתי חוקי. זה היה כרוך בכל מה שהייתם מצפים לו: שימוש בדרכים צדדיות, שיט בסירות ללא חגורות הצלה – בכל רגע משהו יכול היה להשתבש. על הסירה כמעט פרץ קרב יריות, למשל. המסע היה קשה מאד, אבל היה לנו מספיק כוח רצון כדי להמשיך, וכך עשינו.
לא היה זה יעדנו המקורי, אבל אחרי שהמשטרה האנגלית עצרה אותנו וכמעט שלחה אותנו בחזרה לאלבניה, הגענו למתקן מעצר למהגרים באוקספורד, ונשארנו בו בזמן ששקלו את תיק ההגירה שלנו.

שהיתי במתקן בערך 9 חודשים לפני ששוחררתי – אחי שוחרר אחרי 3 חודשים. בזמן שהייתי שם, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להשתלב. קיבלתי סיוע מארגון בשם Asylum Welcome. בזכותם קיבלתי שיעורי אנגלית ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין. הם עזרו לי גם עם בגדים, כי חלק מהבגדים שלי אבדו בדרכים וחלק העברתי הלאה. התגעגעתי הביתה, לא רק מפני שחסר לי עצם הרעיון של בית, אלא גם מפני שידעתי שאני לא יכול לחזור. עבורי, זה המצב שבו הגעגועים הם העזים ביותר: כשאתה נמצא הרחק מהבית ואין שום דבר שביכולתך לעשות בקשר לזה.

הייתי חושב על הדברים השגרתיים בבית, על הזמנים שהיינו מבלים יחד כמשפחה, כמהתי לזה. הנוכחות של אמי סיפקה לי תמיד נחמה גדולה, ועכשיו היא נעלמה. היה קשה להסתגל לזה שהמשפחה שלי ושהחברים שלי אינם איתי, ולכל מה שכרוך בכך. האנרגיות שלי היו ירודות וגם הזיכרון שלי נפגע. מצאתי את עצמי מתקשה לזכור שמות, דבר שמעולם לא הייתה לי בעיה איתו.

מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם המציאות החדשה הזאת הייתה להיות בחברת אנשים, לשחק משחקי ספורט או שחמט. חקרתי את שלל הפעילויות הדתיות שהיו במתקן. אהבתי מאד להשתתף בחגיגות הדתיות של ההינדואים והייתי הולך גם למסגד למרות שאני ממשפחה קתולית. נהגתי ללכת לשמוע את הכומר הפרוטסטנטי שהיה נותן דרשות במתקן. אני חושב שכל זה הניע אותי למצוא את התשובות בתוכי.

בהתחלה חשבתי שהגעגועים יהיו רק עניין זמני, שהם יעברו מעצמם אחרי כמה שבועות או חודשים. אני חושב שזה מה שנתן לי מוטיבציה בהתחלה. בתקופות אחרות היה לי ברור שהגעגועים תמיד יהיו שם. מצאתי את עצמי מתקשר המון הביתה וקורא עיתונים אלבניים וחדשות אלבניות ברשת בכל הזדמנות.

תחושת הדאגה למשפחה או לחברים שלי מהבית הקשתה עליי במיוחד. דברים שלא היו מטרידים אותי במיוחד כשהייתי באלבניה – מכיוון שאז הייתי מצוי באמת בפרטי הסיפור, הדאיגו אותי כאן הרבה יותר. מרחוק הדברים נראו גדולים וגרועים יותר משהיו באמת.
אחרי 9 חודשים, שוחררתי מהמרכז וקיבלתי אישור שהייה בבריטניה. מצאתי דרכים נוספות להתמודד עם הגעגועים. גינון וטבע הם דברים שמאד מזכירים לי את הבית. באלבניה היה לנו בוסתן יפהפה, ונהגתי לעזור לאבי עם הגפנים, עצי הפרי והכוורות. עכשיו שיש לי כאן בית וחיים מסודרים, שתלתי לי את כל הצמחים שהיינו מגדלים בבית, ואני גם עושה קורס כוורנים. כשאני מוצא זמן, אני אוהב לטייל מחוץ לעיר, אבל הנוף והאווירה שונים מאד משל אלבניה, כך שזה לא מרגיש לגמרי אותו הדבר.

אני משתדל להישאר פעיל כל הזמן. הפקתי את המרב מההזדמנויות שניתנו לי כאן, אבל הכמיהה והגעגועים תמיד שם. אני תמיד שמח לשוחח עם אמי ועם משפחתי, ועושה זאת בכל הזדמנות, ועכשיו שהמצב באלבניה השתפר, אני יכול אפילו לבוא לבקר. אני גם מתרגל מדיטציה, והתרגול עוזר לי להתמודד ולהבין טוב יותר את עצמי.

אחרי בערך שש שנים באנגליה, פגשתי ספרדי שנמצא פה כבר הרבה שנים. זה נראה כאילו הוא מעולם הוא לא התמודד או התגבר באמת על הגעגועים הביתה – הוא לא באמת ראה באנגליה כבית – ותהיתי אם זה יהיה אותו דבר בשבילי אחרי שנים רבות כל כך. עכשיו שיש לי כאן ילדים ואני נשוי למעלה מעשר שנים, אני מרגיש מעט יותר קשור למקום.

אני חי כעת עם משפחתי בדרום-מערב אנגליה. אני מחליף הרבה עבודות, אבל בקרוב אתחיל להיות נהג אוטובוס כי רציתי עבודה שבה יהיה לי הרבה מגע עם אנשים. מאז שהילדים נולדו אני מרגיש יותר מקורקע, יש לי יותר תחושת שייכות לאנגליה. ובעצם, עכשיו שיש לי משפחה משלי כאן, הייתי מרגיש יותר געגועים אם הייתי משאיר אותם כאן וחוזר לאלבניה. אבל אני חייב להודות שעד היום אני לא מרגיש כאן לגמרי בבית.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג׳ון אוסבורן, Mosaic .
§ מחשבה |
- דימוי שער״שלום״ מאת פיטר ליברסידג׳, ארט באזל הונג קונג, 2013. צילום: סי מינג לי


תגובות פייסבוק