שאלה מהדהדת

למה להדהוד יש חלק כה נכבד בחוויה המוזיקלית שלנו, אם הוא מייצר בעיקר לכלוך אקוסטי?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בחלל הגבוה, המקושת וחסר החלונות יש מספיק אור כדי שאוכל להבחין בגופים העירומים ובשלדים המצוירים על קירותיו. אבל אני לא נמצא כאן, בפרבריה של אוסלו, כדי להסתכל. עיקר פרסומו של המאוזולאום של האמן הנורווגי עמנואל ויגלנד, בעיני אנשים מהתחום שלי, בא לו בזכות האקוסטיקה המדהימה שלו. אני מפוצץ בלון, ועוברות 15 שניות עד שהבום דועך. אני שר תו, ואז עוד אחד ועוד אחד, והם נשארים תלויים באוויר כמו אקורד. יש לזה אפקט מצמרר. ולמרות שזו דוגמא קיצונית, היא ממחישה אמת כמעט-אוניברסלית: אנחנו אוהבים את הצלילים שלנו כשמתלווה אליהם מעט הדהוד.

במבט ראשון זה נדמה די מוזר. הדהוד מחליף את הצלילים הברורים והטהורים של הקולות או כלי הנגינה שלנו במשהו מלוכלך הרבה יותר. ההעדפות המוזיקליות שלנו נחקרו היטב, למשל הסיבה לכך שאנו מבכרים הרמוניה על פני דיסהרמוניה, אבל השאלה למה להדהוד יש חלק כה נכבד בחוויה המוזיקלית שלנו נתקלה בעיקר בשתיקה. הגיע הזמן לעשות קצת רעש. רחש של הסבר ראשון אפשר אולי לשמוע בניגודו האקוסטי של המאוזולאום של ויגלנד: התא חסר ההד במעבדה שלי באוניברסיטת סקוטלנד שבבריטניה. מדובר במקום מת מבחינה צלילית, שכל משטח בו מכוסה ברצועות של ספוג סופג-רעש. נגינה בסקסופון שם אינה חוויה מהנה. כשאף צליל לא חוזר מהקירות, כל הצלילים נשמעים עמומים ורחוקים; אני שומע כל שגיאה בנשיפה הלא-סדירה שלי, ואין דבר שמרכך את המעבר מתו למשנהו.

קרוב לוודאי שגם האזנה לסימפוניה במוזיאון המהדהד של ויגלנד לא תהיה חוויה מהנה כלל וכלל, אבל תלונה רווחת לגבי חללי הופעות היא שאין בהם מספיק הדהוד. אחד מהחללים שמשכו אש במיוחד הוא הרויאל פסטיבל הול בלונדון: המנצח הכוכב סימון ראטל אמר עליו פעם ש"הרצון לחיות פשוט מתנדף בחצי השעה הראשונה לחזרה". תזמורות נאלצות להתמודד היום פעמים רבות עם האתגר שבנגינת מוזיקה שחוברה לסלונים של הבארוק באולמות שמלאים בכמה אלפי מאזינים ובבגדיהם סופגי הצלילים. מוזיקאים יכולים למלא חללים גדולים כאלה בעזרת זמן הדהוד ארוך – שמוגדר כמשך הזמן החולף עד שצליל דועך בשישים דציבלים, או כפקטור של מיליון בעוצמה. כשהרויאל פסטיבל הול נפתח ב-1951, זמן ההדהוד שלו היה כשנייה וחצי; אדריכלי אולמות הקונצרטים מכוונים היום לשתי שניות בערך.

תלונה רווחת לגבי חללי הופעות היא שאין בהם מספיק הדהוד. אחד מהחללים שמשכו אש במיוחד הוא הרויאל פסטיבל הול בלונדון

אם כך, אחת הסיבות הפונקציונליות להדהוד היא חיים קלים יותר למוזיקאים. אבל תוספת אלקטרונית של הדהוד היא אפקט נפוץ בעיבודי אולפן למוזיקת רוק ופופ. אילו העוצמה הייתה כל העניין, טכנאי הסאונד היה יכול פשוט להגביר את הווליום ל-11. ואי אפשר להשתיק את העניין ולומר שהדהוד בסך הכול עוזר למוזיקאים לשמוע זה את זה ולא לאבד את הקצב או לזייף: גם בהופעות רוק או פופ חיות, כשמוזיקאים בדרך כלל שומעים זה את זה בעזרת אוזניות או רמקולים סמוכים, זמני ההדהוד המועדפים נעים בין 0.6 ל-1.2 שניות, לפי מחקר שערך האקוסטיקן נילס אדלמן-לארסן.

אדלמן-לארסן הוא מתופף, ויש לו הצעה להסבר בעקבות הופעה באולם בעיר דנית כלשהי. "זה כמו להופיע מול אקווריום", הוא אומר. "אנחנו רואים את הקהל פוער את פיו אבל לא ממש שומעים אותם צועקים". זה יכול להסביר גם את חיבתנו להדהוד בתור קהל. קרוב לוודאי שמוזיקה התפתחה כחוויה שיתופית וחברתית; ייתכן שהדהוד יוצר אפשרות לתקשורת דו כיוונית בין המוזיקאים והקהל, כך שאנו מרגישים חלק מהתהליך אפילו כמאזינים פאסיביים.

זמני ההדהוד המועדפים נעים בין 0.6 ל-1.2 שניות, לפי מחקר שערך האקוסטיקן נילס אדלמן-לארסן

מחקרים שבדקו כיצד המוח מגיב לצלילי תנועות (vowels) אשר מלוות במידה מתונה של הדהוד או נקיות ממנו מראות שיש לכך השפעה מעטה על הקידוד העצבי של גובה הצליל, כלומר שהוא אינו פוגע ביכולתנו לזהות מלודיה. אבל הוא כן פוגע בקידוד ההרמוניה, כלומר מתרחש שינוי בתפיסת הצליל. עמיתי מסטנפורד ביל דייויס העלה את הרעיון שדיבור מהודהד פועל כמו צלילים "מרשרשים" טבעיים; כמו רחשיו של פלג מפכפך, שהוכח כי הם מסייעים להתגברות על דחק. ייתכן שההעדפה המולדת שלנו לדברים טבעיים גורמת לנו להעדיף מוזיקה שההדהוד הוסיף לה מרכיבים אקראיים וכך הפך אותה למכנית פחות.

מילת מפתח אפשרית נוספת היא אינטימיות. אם נתעלם כרגע מעניין הרעש, ידוע כי ההשפעה הרגשית של המוזיקה גוברת ככל שהמאזינים חשים שהם "מוקפים" בה – השפעה חשובה של הדהוד, שטכנאי סאונד בקולנוע ומתכנני אולמות קונצרטים מנסים לנצל. במסגרת מחקר שנערך בעזרת טכנולוגיית מציאות מדומה נוגנו למאזינים צלילים שונים, כולל געגועי ברווזים, אקורדים מוזיקליים וצלילים טהורים, תוך שינוי גודלו של החדר. המסקנה שעלתה מן המחקר היא שצלילים לא-מאיימים, לכל הפחות, נתפסים כנעימים, כשלווים וכבטוחים יותר בחדרים קטנים שההדהוד בהם אינטימי.

ניקולה דיבן מאוניברסיטת שפילד בבריטניה השתמש בלהיט זוכה הגראמי של אדל מ-2011, "Someone Like You", כדוגמה לאופן שבו משתמשים בהדהוד בעיבודי אולפן של מוזיקת פופ כדי ליצור תחושה דומה של אינטימיות. הפסנתר בשיר משוכפל בשקט, וההדהוד הטבעי גורם לו להישמע רחוק. כתוצאה מכך נדמה שקולה של הזמרת קרוב יותר למאזינים, והתחושה היא שמדובר בביטוי אינטימי ואותנטי לרגשותיה. ההסבר הזה לגבי הרצון ליצור האזנה אינטימית מתיישב עם דבריה של לינדה רות סלטר, אחת ממחבריו של "מרחבים מדברים, האם אתם מקשיבים?" (Spaces Speak, Are You Listening?), ספר העוסק בארכיטקטורה ובסביבות אקוסטיות. "צלילים 'יבשים' הם לא טבעיים", היא אומרת. "כל אירוע קולי קורה במקום מסוים, והמבנים המרחביים האלה משנים את הצליל; בין היתר, הם יוצרים הדהוד".

הדברים האלה גרמו לי לתהות האם חיבתנו להדהוד היא אכן מולדת. האם ייתכן שמדובר בהעדפה נלמדת, מכיוון שכמעט לעולם לא מזדמן לנו לחוות מוזיקה בלעדיו? עדיין אין לי תשובה פסוקה, אבל זו שאלה שראויה להישאל, בין אם אתם מאזינים למזמורי חג בקתדרלה שופעת חללים או מקפצים לצלילים סינתטיים במסיבה במשרד: למה אנחנו אוהבים כל כך לכלוך אקוסטי?

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי New Scientist.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שאלה מהדהדת