הומלסים הביתה

יכול להיות שהפתרון הטוב ביותר לבעיית מחוסרי הדיור הוא לתת להם בית. ארצות הברית כמקרה מבחן
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

מדינות ארצות הברית גילו לאחרונה שהפתרון הכי יעיל לבעיית ההומלסים הוא פשוט לתת להם בית. לא בית מחסה, לא הוסטל, לא מיטה ומקלחת. ממש בית, שלהם לגמרי, בלי תנאים: המדיניות הזו, הנקראת "דיור תחילה" (Housing First) אינה מתנה את הזכות לדיור בעמידה סטנדרטים מסוימים, כמו גמילה מסמים או עבודה, אלא רואה בזכות לדיור זכות אנושית בסיסית שמגיעה לכולם. ומסתבר שהיא עובדת.

מדינת יוטה אימצה אותה ב-2005 כדי להתמודד עם למעלה מאלפיים איש שהוגדרו כ"הומלסים כרוניים", כלומר אותם אנשים שהתרגלנו לראות שוכבים בכניסות לבניינים או בפארקים, או על ספסלים כשמרשים להם; אנשים שלא סתם מצאו את עצמם ברחוב לשבוע או שבועיים, אלא באמת חיים ברחוב באופן קבוע. תחילה נערך פיילוט שבמסגרתו שוכנו שבעה עשר הומלסים בבתים ברחבי העיר סולט לייק סיטי. איש מהם לא חזר לרחוב בעשרים ושניים החודשים שאחר כך, ומספר ההומלסים הכרוניים ביוטה צנח מאז אימוץ המדיניות בשבעים וארבעה אחוזים. בדנוור תועדה ירידה של 34.3 אחוזים בביקורים בחדרי מיון, ירידה של 66 אחוזים בעלויות אשפוז ושל 76 אחוזים במשך הכליאה והעלויות הכרוכות בה. 77 אחוזים מהמשתתפים בתכנית המשיכו להתגורר בבתיהם לאחר שנתיים.

התכנית שנראית מופרכת במבט ראשון היא בעצם הגיונית מבחינה כלכלית. הטיפול בהומלסים יקר; למגורים ברחוב יש השלכות חמורות על הבריאות מעצם ההימצאות בתנאים לא-היגייניים והחשיפה לתנאי מזג אוויר קיצוניים; פעמים רבים נוספת על כך צריכה של סמים ואלכוהול, וכמובן מקרי אלימות שדורשים אשפוז או טיפול על-ידי המשטרה, ועלויות מאסר. בתחילת שנות התשעים התגורר דניס קולהיין למשך שבעה חודשים בבית מחסה לחסרי דיור בפילדלפיה, כחלק מהמחקר שערך עבור הדיסרטציה שלו. הממצאים שלו במסגרת השהות הזו ולאחריה השפיעה על התפיסה הנוכחית של תופעת חסרי הדיור.

בתחילת שנות ה-90, מספר ההומלסים הכרוניים בניו יורק עמד על כ-2,500  ושיכונם בבתי מחסה עלה לפחות 62 מליון דולר בשנה

מאגר המידע שיצר הוביל לזיהויים של אותה קבוצה של "הומלסים כרוניים", שהיוותה כ-10 אחוזים מסך אלה שעברו בבית המחסה. לפי הערכתו, היו באותן שנים בסביבות 2,500 הומלסים כרוניים בניו יורק ושיכונם בבתי מחסה עלה לפחות 62 מליון דולר בשנה: 24 אלף דולר למיטת שדה ש-45 סנטימטרים מפרידים בינה ולבין המיטה השכנה. מעקבים שונים אחרי קבוצות הומלסים סיפקו דוגמאות נוספות לעלויות האסטרונומיות של הטיפול באוכלוסייה זו (מחקר שעקב אחרי 15 הומלסים מסן דייגו העלה כי אלה טופלו בחדר מיון 417 פעם במהלך שנה וחצי, והחשבון של כל אחד הגיע בממוצע ל-100,000 דולר, למשל). לויד פנדלטון, המנהל של כוח המשימה הממונה על הטיפול בהומלסים ביוטה, אומר כי הומלס ממוצע עלה לעיריית סולט לייק סיטי יותר מעשרים אלף דולר בשנה לפני יישום התכנית. עלות שיכון ההומלסים בדיור קבוע, כולל עלות שכרם של העובדים הסוציאליים שעוזרים להומלסים לשעבר להתאקלם בחייהם החדשים, היא שמונת אלפים דולר בלבד. מחקר שנערך בקולוראדו מצא כי שם ירדה העלות מ-43,000 דולר ל-17,000, כלומר שליש ממה שעולים למדינה החיים ברחוב. אפילו אם המשתתפים יהרסו את הדירות שניתנו להם באורגיות סמים, כמו שקרה אצל אחד מהמשוכנים, הם עדיין יעלו פחות למערכת.

מסתבר שכשנותנים לאנשים תנאים הולמים – אפילו לאנשים שיתר תנאי הפתיחה שלהם לא מבטיחים כלל, אנשים בעלי התמכרויות או מחלות נפש, שנפוצות אצל דרי רחוב – יש סיכוי גדול שהם יספיקו. הגילוי הזה חותר תחת האמונה השלטת בעבר, שבעיניה כדי לגור בבית יש צורך ב"כישורי דיור", ולכן יש להכשיר הומלסים לחיי קבע אחראיים. מתוך האמונה הזו התפתחה מערכת של בתי מחסה זמניים והוסטלים ברמות שונות של עצמאות, שבהם היו חסרי הדיור אמורים לרכוש את הכישורים הדרושים ולהפוך באופן הדרגתי לחברים "מורשים" בחברה המתפקדת. אולם באופן לא מפתיע, לשהייה במקום לא יציב כמו מקלט אין השפעה חיובית על חיי הנמצאים בו. המקלטים הם מקומות אלימים שמנציחים את תחושת התלישות של חסרי הבית.

מסתבר שכשנותנים לאנשים תנאים הולמים – אפילו לאנשים שיתר תנאי הפתיחה שלהם לא מבטיחים כלל, אנשים בעלי התמכרויות או מחלות נפש, שנפוצות אצל דרי רחוב – יש סיכוי גדול שהם יספיקו

"דיור תחילה" אמנם אינו מציב דרישות מקדימות בפני המשתתפים בתכנית, אבל ליווי מקצועי מתמשך הוא חלק מהותי מן התכנית, אף שאינו נכפה על המשתתפים בה. עובדים של התכניות נמצאים בקשר רציף עם ההומלסים לשעבר, עוקבים אחר המצב הרפואי, הנפשי והמשפטי שלהם. הרוב הגדול של ההומלסים אינם כרוניים; מדובר במשפחות או ביחידים שנפלטו לרחוב לזמן קצר, לעתים קרובות מסיבות כלכליות. כשנותנים להם בית הבעיה נפתרת, ולכן הם מופנים לתכנית קשורה אך נפרדת בשם Rapid Re-Housing, שדואגת קודם כל להוציא אותם מהרחוב במהירות. אולם כשמדובר בהומלסים כרוניים, ההנחה היא שהם יזדקקו לטיפול אינטנסיבי לשארית חייהם והליווי אינו מוגבל בזמן. המודל של "דיור תחילה" שונה, אם כך, גם בכך שהוא גורס שאפשר לפתור את בעיית דרי הרחוב הכרוניים באופן סופי על-ידי הוצאתם מהרחוב, אך גם בכך שהוא אינו חותר לשיקום מלא. אפשר להוציא את ההומלסים מהרחוב, אך אי אפשר להסיר מהם את האחריות; המדינה צריכה לקבל עליה לטפל בהם פחות או יותר לנצח. שוב, זה נשמע כמו דרישה מוגזמת, אבל זה המצב גם ככה. רק לא באופן מוצהר.

הומלסים

סיאסטה. צילום: דניאל לובו

מדיניות המבוססת על העקרונות האלה זוכה לתמיכה רחבה יחסית בארה"ב, בניגוד לתדמית האנטי-סוציאלית של המדינה שמתקשה להעניק לאזרחיה אפילו ביטוח בריאות בשם העקרונות הקדושים של הניאו-ליברליזם. הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש מינה לראש ה-USICH את המטיף הגדול למדיניות ה"דיור תחילה", פיליפ מנגנו, שמגדיר את עצמו כ-abolitionist (חבר בתנועה לביטול העבדות). הגוף שבראשו עומד כיום תומאס פרז, הוביל את קמפיין 100,000 בתים להעברת 100,000 חסרי דיור מהרחוב לדיור קבוע. הקמפיין השיג את מטרתו, והיעד הבא הוא אפס – חיסול התופעה עד 2016. תכניות המבוססות על "דיור תחילה" פועלות במספר גדול של ערים מרכזיות כמו ניו יורק סיטי, שיקגו, פילדלפיה וניו אורלינס. המטרה היא לחסל את תופעת דרי הרחוב – ולא על-ידי הרחקתם מהעין בלבד, קו הפעולה שהיה נהוג במקומות רבים בעבר. לא איסור על קיבוץ נדבות או התקנת ספסלים שאי אפשר לישון עליהם יחסל את התופעה, אלא פשוט העובדה שיהיה לחסר הבית מקום אחר – טוב יותר – להיות בו. בית.

בכל זאת אפשר לחוש שמץ התקוממות נגד הפתרון הזה. הוא נשמע כמעט... לא צודק. למה שמישהו יקבל בית בחינם, ובלי שום התחייבות, אם אנחנו צריכים לעבוד ולשלם משכנתא ולהיות בלחץ בסוף כל חודש? איך זה שאנחנו צריכים להביא לבנק הוכחות כאלה ואחרות ולעמוד במיני תנאים, ואחרים יקבלו דירה בחינם? סוג הצדק שאנו מנסחים לעצמנו כחברה קובע ש"לא צודק" לתת לאנשים דברים בחינם וללא תנאים, וחותר גם תחת זכויות קיימות כמו הזכות לדמי אבטלה או לשכר מינימום. ניסינו את הקיבוץ, וזה לא עבד. בנוסף, ככל שהמצב הכלכלי מחמיר, הרצון להכיר בכך שהומלסים יכולים להיות אנשים כמוך וכמוני פוחת. האמונה בפער היא הגנה נגד הגורל. עדיף לנו להעניש את דרי הרחוב על פשעים שאולי מעולם לא ביצעו, להאמין שהם בחרו לגור ברחוב או שזה כל מה שהם מסוגלים לו, ולא להכיר בכך שזה יכול לקרות גם לנו (בארה"ב ביתר קלות מאשר בישראל).

אלא שכפי שהוכיחו שנים של ניסיונות להתמודד עם הבעיה, צדק ממין זה לא פותר אותה, ואף הביא לכך שחסרי הבית הפכו לנוף עירוני טיפוסי, כאילו מדובר בגזירה משמיים. הרצון שלנו לצדק כזה, שמגיע עד סוג של נקמה, הוא אותו הגיון שמנציח את תרבות בתי הכלא כאמצעי ענישה ולא כאמצעי שיקום. סדרת הטלוויזיה הישראלית החדשה, "תיקים בפרקליטות", מראה כי פעמים רבות המדינה מעדיפה ענישה על פני שיקום גם כשברור שהיא מונעת את פתרון הבעיה. הפתרון כלל לא מנחה אותה, אלא תפיסה מקובעת של צדק. האם בשם הצדק לכאורה הזה אנחנו מוכנים לשלם יותר, בכסף ובאי יציבות חברתית, ברחובות ששוכבים בהם שיכורים ונרקומנים, במקרי אלימות שמתרחשים מול עינינו, במסר שמועבר לילדינו? האלטרנטיבה היא להכיר בכך שיש כאלה שמגיע להם יותר פשוט כי הם צריכים יותר, וכי את המחיר של התעלמות מכך משלמת החברה כולה. או כפי שאמרו פעם, "לאיש לפי צורכו".

מקורות נוספים:

מאמר של מלקולם גלדוול שמתייחס למדיניות ה-Housing First
עוד על התנועה בניו יורקר ובניו יורק טיימס 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הומלסים הביתה

02
אריאל

נשמע טוב. חוץ מהמשפט האחרון " לאיש כפי צורכו" וגם שיש אנשים שמגיע להם יותר
מה עניין הקומוניזם לכאן?
האם באמת הם מקבלים יותר? האם באמת יש מה לקנא בהם? אנשים שהגיעו למצב הומלסיות הם לא עניין לקנאה. יש להם צרות גדולות יותר מאנשים עם עבודה ובית מסודרים.
זה טוב לנו וטוב להם כחברה. לא צריך לדחוף כאילו "הם מקבלים יותר"
הם ואנחנו כחברה מקבלים מה שטוב יותר לכולנו

03
יוסי

מניעת חסרי הדיור
צריכה להיות בשלושה דרגות
דרגה א זיהוי מצב מצוקת דיור אצל אנשים עם מצוקה כספית ולפני שהם יגיעו לחידלון של אי אמצעי תשלום לדיור ויגיעו לרחוב אז מיד לסייע להם ולתמוך בהם.לאנשים חלשים המדינה צריכה לסייע בשכירות.ולהפנות לדיור ציבורי.דרגה ב פינוי מיידי של חסרי דיור ראשוניים לצורך שיקומם המיידי.דרגה ג טיפול בדיירי רחוב כרונים.הטיפול ינוע בין סיוע בשכירות ועד הפניה להוסטלים.תלוי בגיל ובמצב הנפשי.המדינה תרויח משיקום הרבה יותר מהזנחה.