הורים מיותרים?

המילה "הורות" ("parenting") לא נכנסה לשימוש בשפה העממית אלא לקראת שנות החמישים, אומרת אליסון גוֺפניק (Gopnik), אבל מרגע שנעשה בה שימוש רווח היא ליבתה את התפישה שהתפתחה בעשורים האחרונים ולפיה יש לגדל ילדים להשיג מטרות ברורות.

"על פי השקפה זו ישנם דברים שהורים יכולים לעשות, סוג של מומחיות שהם יכולים לרכוש, טכניקות שהם יכולים ללמוד ואם יעשו זאת בצורה נכונה, יהיו להם בסופו של דבר ילדים מהסוג הנכון, והילדים האלה יגדלו להיות מבוגרים ראויים", אמרה גופניק בהרצאה שנתנה במסגרת הכנס השנתי של האגודה לחקר הפסיכולוגיה בשיקגו 2016 (שכותרתה: Bring the Family).

גופניק, מרצה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ומומחית בעלת שם בתחום התפתחות הילד, ציינה כי הופעתה של התפישה הממוקדת-מטרות הזו של ההורות עומדת בניגוד לאופן שבו ילדים גודלו לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית. לדבריה, המחקר אינו מספק כל הוכחה לכך שלשינויים קלים בגישות להורות ישנה השפעה כלשהי לטווח ארוך על התפתחותם של הילדים.

האם ניתן להסיק מכך שלהורים אין כל השפעה?

להפך, אומרת גופניק. אינספור מחקרים פסיכולוגיים מספקים ראיות לכך שההורים אכן נחוצים, ממש כפי שהיו נחוצים במהלך ההיסטוריה האנושית כולה, כדי "ליצור סביבה בטוחה, מזינה ויציבה". אבל בהרצאתה "הורים ללא הורות", היא מתארת כיצד ההתפתחות האחרונה של הגישה לפיה "הורות" צריכה להיות ממוקדת מטרות, כנראה אינה מבוססת לגמרי על מחקר ההתפתחות וההסתגלות האנושית והביולוגיה האבולוציונית. למעשה, יתכן כי המטפלים נועדו להבטיח יותר שונות וחידושים בדור הבא ולאו דווקא לכוון לתוצאות ידועות מראש.

האבולוציה של הילדוּת

ילדותם של צאצאים אנושיים היא ארוכה יותר משל בני כל המינים, כולל פרימאטים אחרים. גופניק אומרת שכתוצאה מתקופה ארוכה במיוחד זו, שבה הצאצאים עדיין אינם בוגרים, ההורים נדרשו מאז ומתמיד לטפל בילדיהם וגם להגן עליהם מפני טורפים ואיומים אחרים, עד שהילדים היו מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם.

בתקופה הזו, שלפני התבגרותו של הילד, קורה דבר נוסף שהופך את ההורים לחיוניים, אומרת גופניק: המוח מפתח אינספור קשרים ובונה את היכולות הקוגניטיביות הנחוצות כדי להתאים לסביבות משתנות ולא צפויות, להקשרים חברתיים שונים ולהתמודדות עם אתגרים אחרים שהילדים יאלצו להתמודד אתם בבגרותם.

למרות שהאתגרים שעמם התמודדנו בראשית האנושות שונים באופן ניכר מאלה של היום, הילדות ממשיכה להיות התקופה שבה התפתחות המוח מאפשרת דפוסי למידה, גילוי וטעיה, בחסות ההגנה של ההורים ומבוגרים אחרים, מציינת גופניק.

איום משולש

התפקיד ההיסטורי של ההורים בהבטחת הישרדותם של הילדים מייצג חלק אחד ממה שגופניק מכנה 'האיום המשולש' על המטפלים.

בניגוד להורים פרימאטים אחרים, אבות ואימהות אנושיים מושקעים באדם שילדם יצמח להיות. מנקודת מבט אבולוציונית, המעורבות המשותפת בגידול הילדים מועילה בכך שהיא מספקת לצאצא האנושי שני הורים, שמטפלים ומגנים עליו במהלך התקופה הארוכה שבה עדיין אינו בוגר, אומרת גופניק. בנוסף, מציינת גופניק, ההורים האנושיים עסוקים ביצירת קשר זוגי שונה מזה שמתקיים אצל הפרימאטים הקרובים לנו ביותר ואצל מרבית היונקים. היא מסבירה, כי מערכת היחסים המיוחדת בין ההורים האנושיים מציגה דרגת קרבה גבוהה יחסית וכי בני אדם מפגינים נטייה רבה יותר למונוגמיה מפרימאטים אחרים.

חלק שני ב'איום המשולש' קשור לנוכחות הסבתות. רק בקרב בני האדם (והלווייתן הקטלן) הנקבות חיות שנים רבות אחרי תום תקופת הפריון שלהן, אומרת גופניק. הסבתות, היא מציינת, מילאו תמיד תפקיד חשוב בגידול הילדים וסיפקו משאבים נוספים לטיפול בצאצא האנושי במהלך תקופת הילדות הארוכה שלו.

הגורם השלישי, שמנוקדת מבט אבולוציונית יתכן כי התפתח על מנת להבטיח את ההישרדות והצמיחה של הצאצא האנושי ולאפשר לו יכולת טובה יותר להתאים את עצמו בעתיד לסביבה, הוא 'ההורות המשותפת' (Alloparenting), נוכחותם של מבוגרים שאינם קרובי משפחה העוזרים לגדל ולטפל בילדים. מבחינה היסטורית, אלה היו בעיקר נשים צעירות, שעדיין לא היו להן ילדים משלהן.

הבדלים היסטוריים

תפישת ההורות ממוקדת-המטרות שצמחה בחלקה השני של המאה העשרים – תפישה הנחושה לגדל ילדים בעלי רמות מוגדרות של השכלה ומצוינות מקצועית, כמו גם תחומי עניין ומאפייני אישיות – מייצגת נתק מהאופן שבו בני האדם התייחסו לגידול ילדים במשך מרבית ההיסטוריה, אומרת גופניק.

לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, ילדים גודלו לא רק על ידי האימהות והאבות שלהם אלא גם על ידי בני משפחה אחרים ובכלל זה הסבים, הדודות, הדודים, בני הדודים ואחים בוגרים, אומרת גופניק. האחריות המשותפת הזו הביאה לכך שבני אדם למדו להיות הורים כשעזרו לטפל בילדיהם של אחרים – שנים לפני שהפכו הורים בעצמם. אבל השיטה הזו החלה להשתנות במהלך המאה העשרים.

"לראשונה, היו אנשים שילדו ילדים אחרי שנים שבהן עבדו או למדו, אבל לא טיפלו בילדים", אומרת גופניק.

וההורים החדשים האלה ניגשו לגידול הילדים באותה צורה שבה חיו את חייהם והתמודדו עם מטלות ותחומי אחריות לא מוכרים: "קנו ספר, למדו בקורס ודברים יסתדרו", היא אומרת.

אבל אם תקופת הילדות הארוכה נועדה לאפשר לילדים לחקור את העולם בחופשיות, ללמוד מטעויות ולפתח את כישורי ההסתגלות והידע שלהם, הרי שהגישה ההורית הממוקדת-מטרות אינה מועילה – היא מעירה.

תינוקות בייסיאניים

במהלך הרצאתה, גופניק תיארה את המחקר שלה, המדגים כיצד ילדים עורכים ניסויים ולומדים על העולם בדרך דומה לזו שבה משתמשים מדענים בהסקת מסקנות בייסיאנית: הם בוחנים השערות ומסיקים מסקנות על פי הידע המצוי בידיהם.

היא הציגה סרטונים שבהם נראו ילדים שהשתתפו באחד המחקרים שלה, מחקר שבו נעשה שימוש במכשיר שכונה "גלאי בְּלִיקָטִים", מכשיר שהפעיל שורה של נורות והשמיע מוזיקה, כשקומבינציה מסוימת של אובייקטים (המכונים "בליקטים") הונחו עליו. בניסוי אחד, למשל, הילדים היו צריכים להבין ששני אובייקטים מפעילים את הגלאי ביחד, אבל אף אחד מהם אינו מפעיל את הגלאי לבדו. גופניק הציגה גם נתונים המעידים על כך שילדים קטנים הצליחו יותר מתלמידי קולג' בהסקת מסקנות בנוגע לאופן פעולת המכשיר.

ומה בנוגע להסקת מסקנות המבוססות על מצבים חברתיים? גופניק הראתה סרטונים שבהם נראו משתתפים במחקר שבדק את השאלה הזו. המשתתפים, ילדים בני 4 או 6, התבוננו בתמונות שבהן נראו שתי בובות, ג'וזי וסאלי, שעסקו בשני סוגים של פעילויות. הם נתבקשו להסביר את פעולותיהן של הבובות, כפי שהן משתקפות בתנאים 'אישיים' (למשל, ג'וזי משחקת על האופניים או על הטרמפולינה אבל סאלי מתרחקת מהטרמפולינה) או בתנאי 'מצב' (למשל, שתי הבובות רוכבות על אופניים אבל מתרחקות מהטרמפולינה). המשתתפים בני שני הגילים סיפקו יותר תיאורים אישיים או תיאורי תכונות (למשל, 'ג'וזי אמיצה', 'סאלי משחקת בזהירות') מתיאורי מצב. אבל בני השש הפגינו נטייה כללית לתיאור תכונות 'אישיות', ואילו הילדים הצעירים יותר הצביעו על גורמים למצב (למשל, 'הטרמפולינה נראית מהנה').

גופניק אומרת כי הממצאים מהמחקרים האלה מצביעים על כך שילדים צעירים מפגינים כישורי הסקת מסקנות שאנו מייחסים בדרך כלל למדענים.

"הילדים הצעירים טובים יותר בגילוי מה שחריג, לא סביר – הם טובים יותר בפתרון בעיות מהילדים הבוגרים יותר ואפילו מהמבוגרים", אומרת גופניק. "כאילו שסוג הלמידה המסוים שבו הם עוסקים נועד לגלות דברים חדשים, למצוא דברים בלתי צפויים, דברים שאינם מה שהמבוגרים חושבים שהם".

 

מקורות:

Seiver, E., Gopnik, A., & Goodman, N. D. (2013). Did she jump because she was the big sister or because the trampoline was safe? Causal inference and the development of social attribution. Child Development, 84, 443–454.

Sobel, D. M., Tenenbaum, J. B., & Gopnik A. (2004). Children’s causal inferences from indirect evidence: Backwards blocking and Bayesian reasoning in preschoolers. Cognitive Science, 28, 303–333.

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי APS Observer.


תגובות פייסבוק