הו הא מה קרה

"הקהל דחף אותנו" הוא סיכום שכיח בפי שחקנים המתראיינים בסיומם של משחקים מוצלחים, במיוחד כאלה שהיו כרוכים בניצחון לא צפוי או מהפך דרמטי. האמנם? במהלך עונת המשחקים 1988-1989 פרצה בארצות הברית מגפת חצבת ושתי קבוצות מליגת הכדורסל של האוניברסיטאות (NCCA), הקבוצה של אוניברסיטת סיינה והקבוצה של אוניברסיטת הארטפורד , נאלצו לשחק 11 משחקים ללא צופים כדי למנוע את התפשטות המחלה. אירועים אלה סיפקו לחוקרים הזדמנות נדירה למדוד עד כמה באמת משפיע הקהל על ביצועי הספורטאים, שחקני כדורסל במקרה זה. סיכום פשוט יחסית של הנתונים העלה כי שתי הקבוצות שיחקו טוב יותר ללא קהל מבחינת סך הנקודות שקלעו, אחוזי קליעה מהשדה ובזריקות עונשין. הממצאים היו תקפים הן למשחקי הבית והן למשחקי החוץ. אוניברסיטת סיינה, לדוגמה, שקלעה בממוצע 76.25 נקודות במשחק עם קהל, קלעה בממוצע 86.2 נקודות בלעדיו.
מי שלא הופתע מהממצאים הוא תומס דוהמן ממכון המחקר IZA בון, גרמניה. דוהמן חקר את השפעת הקהל על יכולותיהם של שחקני כדורגל מקצועיים בביצוע מטלה מאד מוגדרת, בעיטת עונשין מ-11 מטר. הוא אסף את נתוני בעיטות אלה בליגה הגרמנית מיום הקמתה בשנת 1963 ועד עונת המשחקים , 2003/4 ובסך הכול, 704 בועטים שונים. כדי לנטרל את השפעת השוער על התוצאה, התרכז החוקר הזהיר רק בבעיטות שבהן החמיץ הבועט את השער לחלוטין או בעט לקורה. הממצאים היו חד משמעיים, סיכוייו של שחקן בקבוצה האורחת להבקיע "פנדל" שנפסק לזכותה טובים יותר מסיכויו של שחקן בקבוצה הביתית לעשות כך. את ההבדל המפתיע מייחס דוהמן להשפעתו ה"מלחיצה" (choking effect) של קהל הבית. זו, אגב, יורדת ככל שגדל המרחק בין המגרש ובין מושבי הצופים…

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הו הא מה קרה

01
יוסף זהר

מאז ה 0-0 של ישראל מול אירלנד ברמת-גן לא הגעתי לאצטדיון כדורגל.
עברו יותר משלושים שנה ואת הכדורים שאבי כהן, מנוחתו עדן, ירה למשקוף בזה אחר זה אני לא יכול לשכוח.
הגעתי למסקנה שההחמצות הללו הן לא בשביל הבריאות שלי.

שבוע שעבר שמעון הציע לי להצטרף אליהם למשחק האחרון של מכבי נתניה בליגה.
שמעון טען שהפרשנים חוזים לנתניה ניצחון על הפועל באר-שבע בזכות הביתיות.
סיפרתי להם על הזיכרון מהמשחק נגד אירלנד, אבל איתי הבן מלא הנשמה של שמעון עודד אותי, תבוא לעזור לעודד, חייבים לנצח כדי לא לרדת ליגה.

הגענו שעה וחצי לפני הזמן. המונים זרמו לאיצטדיון החדש והמרשים.
האוהדים המושבעים כבר ישבו ביציע המרכזי עם תופים, דגלים, זמבורות ומה לא.
"... נתניה איתך עד המוות..."
קצב התופים, השירים והשאגות של האוהדים נסכו אדרנלין גם במי שכמוני מגיע מבלי לאהוד קבוצה מסוימת במיוחד.

בניגוד למה שזכרתי בעבר, השחקנים לא הפסיקו לרוץ, למסור ולבעוט. נלחמו ונתנו את הנשמה כמו שאומרים. לא יכולתי שלא להיסחף אחרי יתר היציע המשקיף במסירות אחרי שחקני מכבי.

אבל איכשהו כל פעם ששחקני נתניה התקרבו לשער באר-שבע, נמסו להם הרגלים.
אחרי הגול הראשון שספגו האוהדים המשיכו לעודד במרץ.
אחרי הגול השני הייתה דומיה כאילו חטפו הלם.
אחרי הגול השלישי חלק זרקו את החולצות הצהובות שהביאו מהבית או שקנו במקום וחלק צעקו לשחקנים תחזירו את החולצות.