הזרם האנושי

איי וייוויי יודע לדחוס מסרים רבי עוצמה לתוך דימוי, שדי להביט בו בחטף כדי להרגיש את מלוא עוצמתו של הפטיש שעמו הוא מכה בראש ובעיקר בלב. והאמת היא שהעיסוק המתמשך שלו במצוקת הפליטים המתדפקים על דלתותיה של אירופה בבקשה שזו תציל אותם מרעב, מהפגזות ומעינויים אינו יכול להיעשות בדרכים עדינות יותר. כולנו קראנו ושמענו וראינו אינספור שעות של דיווחים, ונדמה שרובנו, שבעים ויבשים ומוגנים בין קירות בתינו, חושבים שכל זה מתרחש במקום אחר, אולי אפילו בפלנטה אחרת, אבל לא באמת.

אחרי המיצג שבו וייוויי הצטלם שכוב על החוף בתורכיה, על קו המים, באותה תנוחה שבה נראתה גופתו של הפעוט הסורי איילן כורדי בצילום שעורר געש ציבורי, האמן הסיני הנודע עטף את עמודי המבואות של אולמות קונצרטים ברחבי אירופה ב-14 אלף חגורות הצלה אדומות שנאספו מפליטים שהגיעו בסירות גומי לאי לסבוס. בגלריה הלאומית בפראג הוא הציב סירת גומי ענקית ובתוכה 258 דמויות אדם שחורות וגדולות ממדים. 1.2 מיליון איש חצו את הים התיכון לאירופה בשנתיים וחצי האחרונות, ומאות מהם טבעו. צ'כיה, למשל, הצביעה נגד התכנית של האיחוד האירופי לפתוח את שעריו לפליטים מוסלמים ובסקרים שנערכו במדינה 61% מהתושבים התנגדו לקליטת פליטים. העבודות של וייוויי נועדו, כפי שהוא חוזר ואומר בראיונות, "להשמיע את קולם של אנשים נואשים, שאין סיכוי שמישהו יקשיב להם, כדי שהעולם יבין שהסירוב לפתוח להם את הדלת ולהושיט להם עזרה אינו רק טרגדיה כי אם פשע".

בימים אלה מוקרן בעולם (ובארץ, בפסטיבל חיפה), סרטו של איי וייוויי "הזרם האנושי" (Human Flow) . וייוויי, בעצמו פליט ממשטר האימים בסין, מנסה לדחוס לתוך שעה של סרט תיעודי את תמצית חוויית העקירה, אובדן הזהות והייאוש שהיא חוויית הפליטוּת. את החוויה הזו הוא מכיר אישית: אביו, המשורר הסיני איי צ'ינג הוגלה מביתו בימי המהפכה התרבותית של סין, בשנות השישים, והמשפחה כולה נשלחה לחיות במחנה עבודה. וייוויי היה בן שנה, וכעבור שנים ספורות חווה עקירה נוספת, כשהמשפחה שוב הוגלתה שוב והותר לה לחזור לבייג'ין רק לאחר מותו של מאו דזה-דונג. כשהחל להשמיע את קולו כאמן, המשטר הסיני הגיב במהירות, והוא נעצר, הושם במעקב, בילה חודשים בבתי כלא ודרכונו הוחרם כך שבמשך שנים הוא לא יכול היה לצאת מהמדינה. אלא שבניגוד לפליטים שהוא מצלם, לו עצמו תמיד הייתה במה. המערב התאהב בו די מהר ועד מעל לראש, ואפילו כשהיה במעצר בית הוא הצליח לחבר מצלמות רשת ולשדר את עצמו לעולם ללא הפסקה. והיום הוא חי ועובד בברלין.

זה, כמובן, לא יקרה למיליוני הנמלטים מאפריקה ומסוריה, אותם פליטים שהסרט של וייווי עוקב אחריהם במשך שנה ולאורך 23 מדינות. אלה האנשים שהופשט מהם כל סממן אנושי, וממצלמה מרחפת הם נראים כמו נחיל של יצורים זהים, נגררים כושלים בשבילי מדבר, מטפסים על גדרות, נאחזים בסירות הצלה, מסתתרים בין מצוקים ושיחים ומנסים לגנוב את הגבול – והגבול הפעם אינו דווקא זה הגשמי, בין מדינות, אלא הגבול הצורם בהרבה בין מי שחיים בחירות לבין מי שלא.

ההמונים האלה הגיעו ממוסול, מבנגלדש, ממקסיקו, ואלה מהם שלא טבעו ולא נורו ולא גוועו בדרך מצטופפים במחנות מעבר בתורכיה, בלסבוס שביוון, בקאלה שבצרפת. ומאחר שכולנו צורכים מידע בנגיסות זעירות בלבד, אנחנו מכירים אותם כדמויות גנריות: משפחות מצטופפות באוהלים או פחונים, אנשים בתור לקבלת מזון או פריטי לבוש ממתנדבים, ילדים מבוהלים, מבוגרים מבוהלים. אם ראיתם את הסרט  Fuocoammare ("אש על הים") אתם יודעים שבמקומות כמו האי למפדוזה ישנן גם קהילות שהקריאות לעזרה מן הים שינו את חייהן מקצה לקצה, אבל כמה קהילות כאלה ישנן? כמה אנשים יושבים בצד החמים והבטוח של גבול החרות, ורואים בפליטים הסורים יותר מגברים מכוסי זיפים ונשים בבגדים מרופטים?

במובן הזה, האמן הסיני נמצא בעמדה לא שגרתית. הוא מסוגל להשקיף על האנשים האלה מתוך הסיפור הפרטי שלו, ואף שלא אחת הוא חוזר ואומר שדווקא ההתנכלויות, ההשפלה, הענישה, הגירוש והדיכוי הפכו אותו למי שהוא – והוא כנראה לא היה בוחר נתיב אחר, או חיים 'רגילים' (ואין נימה רומנטית במילים האלה, רק הבנה של אומן שיוצר מתוך החומרים של חייו) – הוא מבין שאירופה לא יכולה להרשות לעצמה לעצום את העיניים. שאם אנחנו, העולם השבע, רוצה לישון בשקט, אנחנו לא יכולים שלא להגיש לאנשים רעבים צלחת מרק.

המצלמה של וייוויי אומרת לנו שברוב המקרים גם האנשים שנמשים מן המים, נעזבים לאחר מכן לנפשם, כי בתוך בליל הקולות המבהילים ומזהירים מפני השתלטות מוסלמית על אירופה לא קל לשמוע אותם, ורובנו, כנראה, לא רוצים להקשיב, גם אם אנחנו פליטים, או בני פליטים או נכדים של פליטים, ולא רוצים לזכור את מה שוויי ויי יודע: "האנשים האלה הם אני".

 

תמונה ראשית: מתוך סרטו של איי וייוויי 'הזרם האנושי'.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על הזרם האנושי

01
איתמר

אין ספק שצריך לסייע לפליטים המסכנים, אך מצד שני חשוב לזכור שאין זה פשוט כל כך. אירופה חוששת מגורמי טרור שמסתננים ביניהם וגורמים לפיגועים, ואכן ראינו שזה קרה. בנוסף, שטף של מיליונים עשוי לערר את מאזן האזרחים כך שתושבי המדינה ירגישו זרים בארצם.

זום אין סלקטיבי מראה סיפורים אנושים ונוגעים ללב. אפשר לספר כמעט כל סיפור בזום אין, רק צריך לבחור על מה להתמקד. הזום אאוט, לעומתו, זה סטטיסטיקה - ושם מתחבא, עד כמה שזה אפשרי, הסיפור האמיתי.
מסורתית, פליטים אמיתיים הם ילדים, נשים, וקשישים שלא יכולים ולא רוצים להילחם והופכים לקרבנות של מלחמות שאין להם בה חלק.
מסורתית, צבא כיבוש מורכב בעיקר מגברים צעירים.

כשעושים זום אאוט קר וסטטיסטי על הפליטים המוסלמים באירופה, מהו אחוז הגברים הצעירים לעומת חלקם באוכלוסיה?

03
Tabularasa

רוב מוחלט, מוחץ. כמעט התפתתי לא להגיב אבל הרומנטיקה מצקצקת השפתיים הזכירה לי את הצדקנות המחליאה של אנשי ונשות ״מה יפית״ באשר לפליטים בדרום ת״א. כמה מרגש להיות יפה נפש על חשבון אחרים.