החוכמה היא נחמתנו

"עם בוא הערב אני חוזר הביתה ונכנס לחדר העבודה; על המפתן אני פושט את בגדי היום-יום המלאים בבוץ וברפש, ולובש בגדים היאים לחצר מלך או אפיפיור. ולאחר שהעליתי עלי כסות ראויה, אני נכנס לחצרותיהם העתיקות של הקדמונים והם מקבלים שם את פני באהדה. שם אני ניזון מאותו מזון שהוא שלי בלבד, ואשר בשבילו נולדתי. שם איני בוש לדבר איתם ולשאול על הסיבה לפעולותיהם; ואלה, באנושיותם, עונים לי, ובמשך פרק זמן של ארבע שעות איני חש כלל שעמום, אני שוכח מכל הדאגות, איני חושש מהעוני, המוות אינו מבהיל אותי. אני מטמיע את עצמי בהם כל-כולי. ומכיוון שלדברי דאנטה, אין ידיעה אם לא זוכרים את הדברים שמבינים, רשמתי את מה שהפקתי מתוך שיחתם, וכתבתי חיבור קצר על הנסיכויות....." (מקיאוולי 2003, 134-133).

אלו מילותיו של  מקיאוולי במכתב לידידו הנשלח בראשית המאה ה-16, בעודו כותב את ספרו המפורסם "הנסיך" ושוהה בגלות מפירנצה, מורחק מהפוליטיקה והדיפלומטיה של העיר, בהן עסק רבות ובהצלחה במשך תקופה ארוכה תחת שליטים אחרים. הפסקה המקסימה הזו משקפת את הנחת שהוא מפיק מהאתנחתא האינטלקטואלית בחיקה של ספרות המופת.

לאחרונה, החלטתי לנצל הזדמנות אקדמית כדי להיכנס גם אני לחצרות של הקדמונים. אמנם עשיתי זאת בפיג'מה, אבל מעבר לכך, החוויה היתה די דומה. קריאת טקסטים של מחשבה מדינית שנכתבו לפני עשרות, מאות ואלפי שנים היא מצד אחד חוויה אסקפיסטית שלא נופלת בערכה מבינג'  (לא רק מקיאוולי הרגיש צורך לברוח מהיומיום שלו), ומצד שני הרלוונטיות של כל הכתבים הללו להיום והעל-זמניות שלהם היא בלתי נתפסת ומגרה את המחשבה.

דוגמא אחת, מיני רבות מאד, היא קריאה ב"התועלתיות" של  מיל, המעניקה הזדמנות לפרשנות יותר קהילתית של אינדיבידואליזם. בזמן ובמקום שבהם הגשמה עצמית וחתירה להישגים אישיים נתפסות בה בעת הן כאידיאל תרבותי והן כיסוד הפירוק של הקהילה, מיל מזכיר שחתירה למקסום האושר האישי איננה סותרת, אלא אף יכולה לאפשר את מקסום האושר עבור כלל החברה. מיל סבור שאדם פרטי המטפח בעצמו מידות טובות, יכול באמצעות כך לתרום גם לאחרים. ובהשאלה לזמננו: יזם שמקים סטארטאפ שמטרתו לקדם מציאת תרופות לסרטן או "רק" לייעל את התחבורה הציבורית.

בנוסף, מיל מזכיר לנו - החיים בצמא לסיפוקים מידיים ובהסחת קשב תמידית - לכייל את הציפיות שלנו מהחיים, ובמשפט המזמין את הקוראת לחוות רגע של ענווה ולבצע התבוננות פנימית הוא מבהיר כי "האושר... אין פירושו חיי התלהבות, אלא רגעים של התלהבות בתוך חיים המורכבים מכאבים מועטים וחולפים ומהנאות מרובות ושונות... חיים שיסודם הוא שאין לצפות מן החיים יותר משהחיים מוכשרים לתת".

ולבסוף, מיל מסביר לנו שתורת מוסר תועלתנית המציבה את האושר כמטרה, מחייבת הנחה שלכל אדם יש תביעה שווה לאושר. הנחה שעשויה להישמע טריוויאלית כשאנו חושבים על הקרובים לנו או על קבוצת השווים לנו, אבל נעשית פחות ברורה מאליה במפגש עם "האחר".

וזה קצה קצהו של קרחון. בתקופה שבה היכולת לצרוך תוכן שאינו מגיע כסרטון או סאונדבייט הולכת ופוחתת, אני סבורה שערכה של "החזרה ליסודות" לא יסולא בפז. קל למצוא היום באינטרנט ציטוטים של כל מי שרק נרצה מקרדשיאן ועד לאלפטון, וגם תקצירים של הרעיונות המרכזיים של כל הוגה, אבל כמי שהסתמכה גם על התקצירים וגם על המקור, אני חושבת שההנאה וההבנה הנובעות מקריאת הרעיונות מפי הסוס היא תגמול ראוי למאמץ.

מתחת לפני הכותרים והשמות המוכרים, מסתתר המטמון, והמרחק בינינו לבינו הוא "רק" משאב הזמן. אם במרוץ השגרה אתם בכל זאת מוצאים קצת זמן לעצמכם, אני ממליצה לקרוא איזה ספר טוב באמת. תענוג לגלות מה יש שם... ובפרפרזה על אמרה רווחת: "יש הרבה, כי היה הכול".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מקורותג'ון סטיוארט מיל.  התועלתיות. תרגום: יוסף אור. מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1972.ניקולו מקיאוולי. הנסיך. תרגום: מרים שוסטרמן-פודבאנו, הוצאת דביר בשיתוף הוצאת שלם, 2003.

 תמונה ראשית: מנורת קריאה וספרים. תצלום: ג'ז טימס, unsplash.com

Photo by Jez Timms on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק