החוף הפרטי

קח את התיק, הבט אל האופק, שא עינך אל המרחק.

ממרקו ועד כריסטופר קולומבוס שניסה להגיע להודו, מקפטן שחור הזקן האגדי לוויקינגים האימתניים, לכולם היה חוף, המקום ממנו יצאו לעבר האופק, לגלות את המחזות.

אך מהו החוף? האם הוא רק סך החוויות שאנו נוצרים בזיכרוננו, או שאולי סימנים בולטים בשטח, שלמדנו עם השנים לזהות ולהכיר בעל פה? החוף הוא ההשתקפות של המוכר והידוע, אזור הנוחות שלנו, עם אשליית שליטה מוחלטת. לא תמיד החוף גם מכתיב את ההתנהגות שלנו, כשם שהסביבה קובעת את התנהגות האדם, כך ההחלטה שלנו להישאר בחוף תמשיך לעצב אותנו בדמותו.

"לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס עד שיהיה לך את האומץ לאבד את מראה החוף", כך אמר כריסטופר קולומבוס, מגלה הארצות הנודע. על אף אמצעי הניווט הלא מדויקים בתקופתו, ידע חלקי לגבי רוחות הסחר באוקיינוס האטלנטי והשאיפה להגיע להודו, הוא לא חזר לאחור בשום רגע במסע והמשיך עד שהגיע לחוף הארץ החדשה. החוף היה עבורו הקריאה להזדמנות חדשה במקום אחר.

אם כך החוף הוא נתון בעיני המתבונן, יש שיקראו לחוף הפרטי שלהם חוף מבטחים, המכיל את כל המוכר והאהוב עליהם, שנותן הרגשה נעימה ומספקת בכל פעם. החוף מושך אותך להישאר, לבנות בו חיים, לנטוע את השורשים לעתיד. אך בה בעת הוא מנוון אותך, נותן לך הרגשה של סיפוק מושלם, אין עוד מה לעשות או מה להוסיף, כך שכל מה שנותר הוא ליהנות.

יש שיקראו לחוף שלהם חוף ההזדמנויות. הזדמנות להתבונן על החיים מנקודת מבט של ציפור חדת ראייה, לזהות כל תנועה ולנתח את תועלתה, ואם יש תשורה לנצלה מיד. בחוף הזה אסור למצמץ, אחרת מפסידים את ההזדמנות הבאה.

יש שיקראו לחוף שלהם חוף הסיכונים, החוף בו לא תמיד נשארים בחיים. חוף זה מכיל בתוכו הבטחות גדולות לצד סכנות גדולות לא פחות. אך היופי והמסתורין בו מושכים אותך אליו, מביאים להתרגשות מעצם בקרבתו. מחוף הסיכונים אין דרך חזרה, מרגע שנכנסים אליו לכודים בו עד לתום הזמן. כמעין התמכרות המתגברת לאיטה, כך החוף משכר את חושיך להישאר בו עוד ועוד.

כל החופים הללו הם רק חלק מאוסף המקומות שעלו במחשבותיהם של המגלים שלנו, בעודם מפליגים לעבר האופק. החופים מייצגים את האדם השואף אליהם, את רצונותיו ותשוקותיו. מעניקים לו סיבה לקום בבוקר. "Land ahoy!" קורא רב החובל, ממתין בקוצר רוח להגעה ליעד, וכל הצוות כאיש אחד מסתכלים ומנסים להבחין בחוף. הטילו עוגן, הגענו לעוד שחר חדש.

אך לא פעם החוף עלול להתל בנו, לגרום לנו לחשוב שהגענו למנוחה ולנחלה, אך מיד נשמטת הקרקע מרגלינו ואנו נסחפים בחזרה אל הים. חופים אלו נראים תמימים מרחוק, נותנים את ההרגשה שהכול מתנהל בהם כשורה. אין כלל עדים לנעשה אצלם, רק סימן של אושר רחוק.

עם כל החופים הללו עולה השאלה איך נראה החוף? מי מאכלס אותו? איזו תרבות ואיזה מנהגים נהוגים בו? ישנם תיאורי חוף רבים, המפרטים לפרטי פרטים איך הוא נראה וממה הוא בנוי, מהם התרבות, הערכים והנורמות הנהוגים בו. יש הטוענים שהחוף הוא סך החומר שנמצא בו, כולל המבנים, האנשים, האדמה וכל ישות גשמית אחרת הנוכחת בו. אך מבחינתי החוף הינו סך החוויות, האהבות והזיכרונות שלנו מאותו מקום, מקושרים זה לזה ברשת חוטים סבוכה.
ניתן לדמות את תפקיד החוף כאבן דרך במסע, משהו שנותן לו מסגרת ותחנות עגינה. החוף כתשתית עליה בנוי המסע, כמעין שלד חזק המונע קריסה. הוא אבן הדרך המביאה לנו יציבות , מאפשרת לנו לחוות את כל מנעד הרגשות בה בעת, בכל פעם שאנו מגיעים אליו ויוצאים ממנו.

אם החוף הינו אוסף החוויות מהמקום, אז החוף של כל אחד הוא פרטי, משויך לזיכרונותיו, אהבותיו, שנאותיו, תשוקותיו ורצונותיו. החוף מקבל את משמעותו מהאדם החושב עליו, המדמיין אותו. כך אני חוזר כל יום לחופי הפרטי שלי, מתרגש בכל פעם מחדש כשעיניי נעצמות לקראתו.

אסף פנחס הוא הוגה דעות, קצין בצבא ובעל תואר ראשון במתמטיקה ופיסיקה מאוניברסיטת תל אביב

תמונה ראשית: חוף. תצלום: לוקס סמיגל, unsplash.com