סקירת ספר החוקר הבלתי סביר

יוצרו של הסרט "קינג קונג", מריאן סי. קופר, סיפר בראיון ב-1965 על ספר שהשפיע עליו בילדותו: מסעות חקר והרפתקאות באפריקה המשוונית מאת פול דוּ שָאיוֹ. מעטים זכרו מי הוא דו שאיו ב-1933, כאשר מפלצת הגורילה האימתנית של קופר הגיחה לעולם על מסך הקולנוע. אבל בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוא היה סלבריטי.

עטיפת הספר

הצרפתי הצנום והתזזיתי היה האיש שמשה מעומק הג'ונגל המערב-אפריקאי את הגורילה והציג אותה לראשונה לעולם המערבי. ספרי מסעותיו היו רבי מכר באנגליה ובארה"ב, ובאולמות פאר בלונדון הוא הלהיב עשרות אלפים בתיאורי מפגשיו עם החיה, שדמתה דמיון מפליא לבני אדם. על הבמה הוצבו פוחלצי גורילות שצד באפריקה והביא במטענו אל לב האמפריה הבריטית.

הנְגֵ'נָה (בשפת שבטי אזור החוף בגבון) התגלגלה לכדי גורילה (כפי שנקראה במערב) דרך רשת הנתיבים הפיזיים והרעיוניים שפרשה האמפריה הבריטית בעולם. במובן הזה דמתה לגילויים אחרים במערב, שבמאמצי הולדתם השתתפו קשרי סחר בין אפריקאים ללבנים, תהילת חוקר הארצות הלבן, פולמוסים מדעיים והלכי רוח חברתיים. אבל הגורילה התאפיינה בדמיון לבני האדם, אף יותר מהשימפנזה שתוארה לראשונה במערב ב-1699. האיכות המיוחדת הזו הכשירה אותה מיד כנקודת התייחסות בפולמוס האבולוציה, לשרטט סביבה את הגבולות בין האדם לחיה, כמו גם בין האדם הלבן לאדם השחור. הופעתה הצטלבה עם מלחמת האזרחים בארה"ב ועם "מוצא המינים" של דארווין בבריטניה; בשתי הזירות האלה, היא נהפכה לכלי משחק בידי יריבים.

ספרי מסעותיו היו רבי מכר באנגליה ובארה"ב, ובאולמות פאר בלונדון הוא הלהיב עשרות אלפים

הגורילה שהציג פול דו שאיו נהפכה לעובדה של הטבע; הוא עצמו נשכח. רק בשנים האחרונות מנערים היסטוריונים את האבק מעל דמותו הציבורית והפרטית. ספרו החדש של מונטי ריל, Between Man and Beast, מצליח להראות את הערך שיש לביוגרפיה הפרטית של דו שאיו לא רק בסיפור לידתה שלה הגורילה, כי אם כפריזמה שדרכה משתבר העולם האמפריאליסטי הוויקטוריאני על שלל הסוגיות שהעסיקו אותו. השתייכותו לכמה מקומות בו זמנית ואי-השתייכותו לשום מקום מסוים הניעו את דו שאיו יחד עם הגורילה שלו בטווח התנסויות רחב דיו כדי להקיף את כולן.

ב-1848 דו שאיו בן ה-17 הופיע במיסיון של ג'ון לייטון ווילסון, כומר אמריקאי וחוקר טבע שהתיישב שנים לפני כן לחופי גאבון במערב אפריקה. ווילסון ורעייתו ג'יין היו בין הלבנים היחידים באזור, וקיימו קשרים טובים עם שבט מְפְוֹנְגַה השליט. פול נולד לסוחר צרפתי בשם שארל-אלקסיס דו שאיו שהתיישב בגאבון ולאם שזהותה עלומה. אביו רשם אותו ללימודים במיסיון, ובינתיים הבן עזר לו במסחר לאורך החוף ובפנים היבשת. ווילסון קיבל אותו בזרועות פתוחות: פול נהפך לבן בית ואימץ את הזוג כהורים. וילסון שקד באותן שנים על חיבור אנציקלופדיית טבע של מערב אפריקה, ופול, שהכיר את השטח ודיבר בשפה המקומית, אהב לצאת למסעות חקר בסביבה ולסייע לווילסון בעבודתו.

בשבטי האזור יצא לבעל החיים המסתורי שם של יצור מפלצתי שנפגשים בו כוחות חייתיים ואינטליגנציה אנושיות

במיוחד נמשך אחר איסוף מידע על זן חיה מסתורי שעדויות לקיומו התגלגלו אל ווילסון ב-1846, כאשר מצא במטענם של סוחרים אפריקאיים גוגולת חיה אנושית להבהיל. יחד עם תומאס סאבאג', מיסיונר אמריקאי מליבריה שביקר במיסיון, השניים ביקשו מסוחרים מקומיים לאתר עבורם פרטים נוספים. עד מהרה הצטברו במיסיון כמה עצמות וגולגולת, כמו גם סיפורים מעורפלים על מהותה של החיה, שיצא לה בשבטי האזור שם של יצור מפלצתי שנפגשים בו כוחות חייתיים ואינטליגנציה אנושיות.

בעוד דו שאיו מתחקה אחר עקבותיה של החיה בשטח, החלה חקירה מקבילה במעבדות מדע בלב האמפריה. באפריל 1847 האנטומיסט הלונדוני ריצ'רד אוואן קיבל מכתב מתומאס סאבאג' ובו סקירה של הגילוי החדש, יחד עם איורי גולגלות שציירה אשתו של מיסיונר אחר שביקר בגאבון באותה עת. אוואן, חבר בכיר ברויאל קולג' אוף סרג'ונס, היה כוכב: חוקרי ארצות מכל רחבי האמפריה הבריטית שלחו אליו את ממצאיהם הזואולוגיים, לא תמיד כמכתב נקי כזה של סאבאג'. אשתו קרוליין מתארת ביומנה בליל ריחות של אורגניזמים נרקבים וחומרי שימור חריפים ברחבי הבית הוויקטוריאני של הזוג, היכן שצ'רלס דיקנס, לורד טניסון ונכבדים מרום החברה והשלטון התארחו דרך קבע. אוואן חקר וקיטלג את מוצגיו וחשף אותם לקהל הבריטי: לחוגי המדענים, שרשמו בכובד ראש את ממצאיו; ולציבור הרחב, דרך עיתונים שסיקרו באדיקות את הרצאותיו. הוא גם תקף נחרצות את האבולוציה ושימר באדיקות את האמונה בעליונותו של האדם על ממלכת החי.

הגולגולת והשלד הרשימו את רואיהם באנושיות שלא נראתה עד אז בטבע

ב-1848 הציג אוון את הגילוי בהרצאה בפני החברה הזואולוגית הבריטית. הוא קיטלג את החיה כזן של שימפנזה. מחקרים גנטיים מאוחרים יותר קבעו שהשימפנזה קרובה לאדם יותר מהגורילה. אבל הגולגולת והשלד הרשימו את רואיהם באנושיות שלא נראתה עד אז בטבע. אוואן קרא לה על שם האדם שתיאר אותה לראשונה באזניו: טרוגלודיטס סאבאג'י. אבל בינתיים בבוסטון, סאבאג' עצמו הספיק לפרסם את ממצאיו במאמר משותף עם האנטומיסט ד"ר ג'פריס ווימאן. הם קראו לחיה טרוגלודיטס גורילה, מתוך סיפור מסעותיו של חנון הספן (קרתגו, מאה 5 לפנה"ס) בו תיאר שבט במערב אפריקה שאנשיו הפראיים צימחו שיער עבות על גופם והתגוננו בכוחות חייתיים: אנשי הגורילה.

יחלפו שתים עשרה שנים לפני שאוואן ודו שאיו ייפגשו. לאורך שנות החמישים, אוואן ירד לחקר הגורילה והשתמש בה כדי לטעון בזכות עליונות האדם על החי מבלי לחזות בה: פרסום "מוצא המינים" של דארווין ב-1859 הניע אותו לחפש הוכחות ניצחות יותר לטיעוניו. במהלך התקופה הזו פול לימד צרפתית בארה"ב, וקיווה להשתלב בחברה האמריקאית בין השאר על ידי סיפוריו הרפתקאותיו בטבע. הוא כתב מאמרים לניו יורק טריביון שהגיעו אל ג'ון קאסין, ראש האקדמיה למדעים בפילדלפיה. בתקופה שבה חקר הטבע נסמך על ציד חיות בטבע, פיחלוצן ושליחתן למעבדות, אדם כמו פול היה נכס לאקדמיה: לא היתה לו כל הכשרה מדעית, אבל הוא היה ציד מנוסה, הכיר היטב את השטח וטיפח קשרים טובים עם ילידי המקום.

ב-1855 הוא נשלח על ידי קאסין לגאבון, למסע שנמשך ארבע שנים. הוא צד, פיחלץ ושלח לפילדלפיה אלפי ציפורים, אבל עינו היתה נתונה כל העת לגורילה. הוא החליט להעמיק מהחוף אל תוך היבשת, אל אזור עצום ורווי סכנות שעדיין המתין לחוקר הארצות שימפה אותו. המימון שקיבל מפילדלפיה היה זעום, וציודו היה יעיל אך דל יחסית למטען שגרתי של חוקר ארצות ויקטוריאני (כדיוויד ליווינגסטון, שבאותן שנים ממש פרץ דרכים לאורך נהר הזמבזי). אבל הוא נשא ונתן בכישרון עם ראשי השבטים שבטריטוריות שלהם התפתל נתיבו.

מאמציו של פול לא היו לשווא. הוא ראה אותה לראשונה בקיץ 1856 כשסייר עם צוות הציידים המקומיים אשר ליוו אותו בדרך: זכר בוגר שעל גבו טלאי פרווה כסוף, ענק ושרירי בגובה של קרוב ל-1.80. "הציידים כיוונו את נשקם, והגורילה נדרכה אך לא תקפה ישירות", משחזר ריל את הרגע מרשימותיו המדוקדקות של פול. "היא נעצרה במרחק של כחמישה מטרים מהם. "דו שאיו שמע ירייה וראה את הגורילה נופלת על פניה בגניחה. הגברים צפו בחיה מתעוותת לרגע קצר, ידיה נאבקות בחול. אחר כך הכל השתתק".

דו שאיו חזר לארה"ב ב-1859 עטור בעורות ושלדי גורילה רק כדי להיווכח שאיש לא מגלה בהן עניין. האקדמיה בפילדלפיה דחתה בתואנות שונות את יתרת התשלום שהגיע לו, ותקוותיו להתקבל בחוגים המדעיים נתקלו בחומות. הוא הצטרף לווילסון, שבינתיים חזר לארה"ב והתיישב בחמש נקודות, שכונת המהגרים הידועה לשמצה במנהטן התחתונה.

מפגשיו עם הגורילה הפריכו מיתוס על אודותיה כמפלצת מסוכנת ותוקפנית: קיבותיהן של כל הגורילות שלכד הראו בעקביות שהן צמחוניות

לא הרחק משם, במעלה ברודווי הוא הקים תערוכת קבע בחנות קטנה ששכר ובה הציג את הגורילות שלו. הוא פרסם מודעות בעיתון וזכה למעט מבקרים, אבל את התהילה קטף פי.טי. בארנום, שהמוזיאון הנוצץ שלו בברודווי פינת רחוב אן הכיל מבחר עצום ואקלקטי של מוצגים בערבוב של גן חיות, תיאטרון, קרקס ופריק שואו. בארנום לא יכול היה להשיג גורילה, אבל אף חוק לא מנע ממנו להציג בפני הקהל שחור שלוקה במחלה התפתחותית קשה ולטעון שזהו זן נדיר וחדש שלא נראה עדיין. בארצות הברית השסועה במאבק על מוסד העבדות, לא נמצאו לגורילה מדענים שיתארו אותה אבל שיח הגזע הציבורי אימץ אותה. בארנום הגדיל לעשות ושילב את מופע הגורילה שלו בהצגה "האוקטורון", להיט על אהבתם הטראגית של בעל אחוזה דרומי ושפחה עם שמינית של דם שחור.

במסעותיו, דו שאיו הגיע לטריטוריה של שבט הפאנג, ששמו יצא בקרב אירופים כשבט קניבלי. בשיחה עם אחד מאנשי המקום, התגלה לו שבקרב הפאנג רווחת הסברה שהלבנים הם אוכלי אדם. "באינסטינקט ראשוני, פול התייחס לדברים כאל דברי אדם פשוט וטיפש", כותב ריל. "אבל האגדה לא באה יש מאין. כאשר פול ניסה להגיד לו שלבנים לא אוכלים שחורים, האיש קרא עליו תיגר: שפול יסביר אם כן למה הם קונים ומוכרים אפריקאים כאילו היו בקר ולא בני אדם. 'למה אתם באים אלוהים יודע מאיפה ולוקחים את אנשינו, נשותינו וילדינו?', שאל האיש את פול. 'האינכם מפטמים אותם בארצותיכם הרחוקות ואוכלים אותם?" מפגשיו עם הגורילה הפריכו מיתוס על אודותיה כמפלצת מסוכנת ותוקפנית: קיבותיהן של כל הגורילות שלכד הראו בעקביות שהן צמחוניות.

דו שאיו השיג לבסוף את התהילה שקיווה לה כאשר חבר לאוואן בלונדון. ספרו התפרסם ב-1861 וזכה להצלחה מסחררת. התיאורים המפורטים של מפגשיו עם גורילות חיות סיפקו מידע יקר על הלכותיה. לרגע קל הוא היה נסיך החברה הגבוהה של לונדון. אבל מאבקי האובלוציה המרים הפילו אותו. תומכיו של דארווין לא החמיצו את ההזדמנות להרוס את החגיגה של אוואן, שסוף סוף יכול היה לקשור גורילה אמיתית להיפותזות שלו.

העבר המעורפל של דו שאיו, ערבוב משונה של גאבון, ארה"ב וצרפת, הקל את המלאכה. מי הוא בעצם? מהיכן בא? איך אפשר לסמוך על תיאוריו? המדען ג'ון אדוארד גריי, תומך נלהב של דארווין ואויב מושבע של אוואן השמרן, העלה תהיות על איכות התצפיות של אדם נטול כל הכשרה וייחוס. הוא הדגים שבכמה מקומות בספרו דו שאיו מתאר מינים חדשים של חיות, אף שכבר תוארו בעבר. כך נתפתחה מערכה מתוקשרת בפולמוס האבולוציה שנודעה בכינוי "מלחמת הגורילה". קולות נמוכים ברקע לחשו שמועות: הייתכן שאמו של דו פול היתה שפחה שחורה שאביו לקח בגאבון? ריל מביא עדויות בספרו שאכן, יש סבירות גבוהה שהצייד הלבן היה למעשה שחור.

כך נתפתחה מערכה מתוקשרת בפולמוס האבולוציה שנודעה בכינוי "מלחמת הגורילה". הייתכן שאמו של דו פול היתה שפחה שחורה שאביו לקח בגאבון?

דו שאיו הצליח לשקם במידת מה את שמו הטוב, כאשר שיחזר את מסלולו הראשון במסע קשה והרסני שבו מדד, צילם ותיאר את תגליותיו בדיוק מדעי שיקשה על לונדון להפריך. אחר כך המשיך הלאה: הוא התיישב בארה"ב והקדיש את כל מרצו לחקר סקנדינביה, תשוקה שהעסיקה אותו עד מותו בגיל 72 (בסנט פטרבורג; הוא נסע להתבונן ברוסיה מקרוב).

כאשר במהלך המאה ה-20 נהפכו הגורילות לזן בסכנת הכחדה, "שמו של פול נהפך למעין שם גנאי. הוא סימל ארוגנטיות אנושית, האיש שהמציא סטריאוטיפים מזיקים שגרמו לאנשים לתקוף גורילות, ונטע תפישות מוטעות שעכשיו מאימות על הישרדות המין", כותב ריל. "סיפור חייו קוצר לכדי דימוי אשר, בהינתן ההיסטוריה האישית שלו, היה מלא באירוניה: פול היה פולש קולוניאלי שטוף היבריס אשר ניצל יבשת זרה וכל מה שחי עליה".