החיוך הגנוב

ציורו של לאונרדו דה וינצ'י ה"מונה ליזה" נקרא גם בשם La Gioconda והוא כנראה הציור המפורסם בעולם. אוהבי אמנות חושבים כי יופיו וערכו האמנותי הוא שהופך אותו לאהוב כל כך. אבל סביר להניח שגם המסתורין המקיף את זהותה של הדמות המצוירת, וגניבת הציור בשנת 1911 שבעקבותיה נפוצה תאוריית קונספירציה, הביאו לכך שהיצירה הזו שבתה את דמיון הקהל.

את המונה ליזה הזמין הסוחר העשיר פרנצ'סקו דל ג'וקונדו בראשית המאה ה-16. האישה המסתורית הציור היא למעשה אשתו, ליזה גררדיני. אלא שמסיבה כלשהי, הסוחר הפלורנטיני מעולם לא קיבל את דיוקנה של אשתו. דה וינצ'י נטל עמו את הציור הלא גמור לצרפת, לשם הוזמן על ידי מלך צרפת בכבודו ובעצמו. פרנסואה הראשון החליט לרכוש את הציור, כנראה תמורת סכום גבוה מזה שהזוג ג'וקונדו הציע לשלם מלכתחילה, וכך נותר הציור ברשותם של שליטי צרפת עד לאחר המהפכה הצרפתית, ואז נדד אל מוזיאון הלובר. מאז נותר הציור בלובר – למעט בשתי שנים חשובות ביותר.

בשנת 1911, עובד איטלקי בלובר, וינצ'נזו פרוג'ה (Peruggia) גנב את המונה ליזה. הוא הסתיר את התמונה תחת בגדיו באמצע הלילה ולמחרת פשוט יצא מן המוזיאון. מקומה של יצירת האמנות הנודעת נותר בלתי ידוע עד 1913, אז יצר הגנב קשר עם סוחר האמנות האיטלקי אפלרדו ג'רי (Geri) והציע להביא את המונה ליזה לפירנצה, תמורת פרס מממשלת איטליה. פרוג'ה האמין, כנראה, כי הציור נגנב מפירנצה על ידי נפוליאון ושהוא ממלא את חובתו הפטריוטית בהשבתו לביתו האמתי שבאיטליה.

השנתיים שבהן נעדרה מהמוזיאון העצימו מאוד את הפופולריות של המונה ליזה. מיד לאחר הגניבה, עיתונים מכול העולם חזרו והדפיסו תמונות של הציור, והעלו השערות שונות בנוגע למקום הימצאו. גם לאחר חזרתו, נמשכו הספקולציות. איפה החביא פרוג'ה את הציור ולמה הוא הסתיר אותו במשך זמן כה רב? למה, אחרי שהצליח לגנוב מבלי להיתפס, הוא פשוט הציע אותו בחזרה לאיטליה תמורת סכום נמוך יחסית, של 500 אלף לירות?

רבים תהו האם הציור בכלל נגנב, או אולי האירוע כולו היה מבוים, בניסיון לעורר עניין ציבורי ביצירה. על פי אחת הסברות, שעדיין מושמעת לעתים, בשנתיים שבהן הציור היה ברשותו, פרוג'ה הכין ממנו עותק, שמר את המקור לעצמו או מכר אותו לקונה עשיר בעל אוסף פרטי. התיאוריה הזו נתמכת על ידי העובדה שזייפן וגנב אמנות ידוע בשם אדוארדו דה ואלפיירנו הודה כי הוא תכנן את גניבת המונה ליזה. וַאלְפִייֶרְנוֹ טען כי מטרת הגניבה הייתה ליצור מספר רב של עותקים מזויפים של הציור המפורסם, ולמכור אותם לאספני אמנות תמימים, וכי פרוג'ה בגד בו כשהחזיר את הציור לאיטליה.

אין ראיות המוכיחות כי סיפורו של ואלפיירנו הוא יותר מיציר דמיונו. אפילו לאחר שמספר מומחים אישרו את האותנטיות של הציור, המסתורין האופף את המונה ליזה, השאלה אם היא מזויפת, ושאלת זהות המצויר(ת), נותרו בעינם.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לין בראון (Brown) היא כתבת פרילאנס המתגוררת באוקלנד, שוחרת תרבות, טיולים והיסטוריה. מאמריה פורסמו במבחר כתבי עת. היא אוצרת שותפה בתכנית  Voices From the Margins. בימים אלה היא כותבת רומן המבוסס על התרבות והמיתולוגיה של ניו אורלינס, ואנתולוגיה של יצירות משל כותבים אפרו-אמריקאים המתגוררים בפריס.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לין בראון, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק